אברהם יצחק הכהן קוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אברהם יצחק הכהן קוק
תאריך לידה	ט"ז באלול ה'תרכ"ה
תאריך פטירה	ג' באלול ה'תרצ"ה
השתייכות	ציונות דתית
נושאים בהם עסק	אמונה, חסידות, גאולה, עם ישראל, אגדה, תשובה, הלכה, תפילה, קבלה
רבותיו	הנצי"ב מוולוז'ין, הרב ראובן הלוי לוין מדווינסק, הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת)
תלמידיו	בנו, הרב צבי יהודה קוק והרבנים יעקב משה חרל"פ, דוד כהן, משה צבי נריה, שאול ישראלי, ויהודה גרשוני

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (7 בספטמבר 1865 - 1 בספטמבר 1935; ט"ז באלול ה'תרכ"ה - ג' באלול ה'תרצ"ה), מכונה גם הראי"ה קוק וכמו כן מכונה הרא"ה או רואה האורות (גם רמז לשם משפחתו: ביידיש קוקן פירושו "להביט" או "להסתכל"). רב, פוסק, מקובל והוגה דעות. עלה לארץ ישראל בזמן העלייה השנייה ופיתח משנה פילוסופית-קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. נתמנה לרבן של יפו והמושבות ואחר כך לרב העיר ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל בה כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בתחומי הלכה, אגדה, פילוסופיה, פרשנות, מוסר, קבלה ועוד, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 1.1 תקופת יפו 1.2 תקופת מלחמת העולם הראשונה 1.3 תקופת ירושלים 1.3.1 תנועת דגל ירושלים 1.3.2 ייסוד ישיבת מרכז הרב 1.3.3 פעילות מעשית למען הישיבות 1.3.4 בפרעות 1.3.5 רצח ארלוזרוב 1.3.6 פטירתו 2 אישיותו ופעלו 3 הגותו 3.1 הלכה 3.1.1 אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא 3.1.2 פלפול 3.1.3 מנהג 3.2 מחשבה וקבלה 4 תומכים ומתנגדים 5 מושגים במשנתו 6 ספריו 7 מתלמידיו 8 חוקריו הבולטים באקדמיה 9 ראו גם 10 לקריאה נוספת 11 קישורים חיצוניים

[עריכה] קורות חייו

נולד בעיירה גריבה שבלטביה לאביו רבי שלמה זלמן ואמו פרל זלטא. בילדותו התחנך אצל אביו שהיה 'מתנגד', אך התחבר לחסידי חב"ד שאמו באה מקהילתם (אביה רפאל פלמן היה ממקורבי ה"צמח צדק"), ומגיל בר מצווה למד בעיירות סמוכות: אצל הרב אליעזר דון יחייא והרב יעקב רבינוביץ (בנו של הרב מרדכי גימפל יפה מרוז'ינוי שהיה דודו של אבי הרב קוק, עלה לארץ ישראל והתיישב במושבה יהוד) בלוצין, אצל רבה של דווינסק, הרב ראובן הלוי לוין ואצל רבה של סמורגון הרב נח חיים אברהם שפירא וחתניו הרב תנחום גרשון ביליצקי והרב מנשה יוסף גינצבורג. בשנת תרמ"ד השתדך עם בתו של מי שהיה רבה של מיר ופונוביז', ולאחר מכן רבה של ירושלים, הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת), ועבר ללמוד שנה וחצי בישיבת וולוז'ין בראשות הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), שם קנה את עיקר השכלתו התורנית. בשנת תרמ"ח נתמנה לרבה של העיירה זיימל שבליטא. שם למד קבלה כתלמיד-חבר עם גדול מקובלי דורו, הרב שלמה אלישיב, מחבר הספר הקבלי "לשם שבו ואחלמה". בתקופה זו נפטרה אשתו הראשונה, והוא נשא לאשה את בת דודתה, בתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ תאומים. לאחר מכן, בשנת תרנ"ה נבחר כרבה של בויסק, שם החל לפרסם את הגותו בביטאון "הפלס".

[עריכה] תקופת יפו

כאשר פנו אליו אנשי יפו בהשתדלותו של הרב יואל משה סלומון לכהן שם כרב, מיהר להגשים את חלומו לעלות ארצה, על אף שאנשי קהילת בויסק העשירה, ניסו לשדלו להשאר בהגדלת משכורתו ותשלום חובותיו. בכ"ח אייר תרס"ד (1904) ירד לחופי הארץ ומיד נתמנה לרב של יפו והמושבות החדשות. תקופת יפו הייתה התקופה הפוריה ביותר בכתיבתו, למרות שזו פורסמה רק לאחר מכן, ובה נכתב החומר לכמה מהיצירות החשובות שלו - אורות, אורות הקודש, עולת ראי"ה ועוד.

באותה תקופה יזם את הקמת בית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש להתקדם עם רוח הזמן, דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים. באותה תקופה יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית והיה מוכן למען המשך קיומה והצלתה למצוא היתרים הלכתיים. למשל, בפולמוס השמיטה והיתר מכירה, שהתחיל לפני תקופתו, הרחיב את ההיתר וביססו מבחינה הלכתית. כמו כן התיר את השימוש בפסח בשמן שומשומין שנכבש בכבישה קרה, אף שהשומשומין הם ממשפחת הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים.

ביפו הקים ישיבה שהייתה קטנה ומנתה פחות משני מניינים, ביניהם היה הרב יהושע קניאל, רבה של חיפה. הישיבה שכנה בקומה העליונה של ת"ת "שערי תורה" בבית הכנסת, כאשר בחציו השני של היום עבדו והשתכרו התלמידים בבית המלאכה "שערי תורה" שיוסד בצמוד לישיבה שהקים ר' אברהם ברכות ונקרא על שמו. הרב קוק הגיד לתלמידים שיעור יומי בביתו. למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. בית הרב ביפו שוכן ברחוב אחווה 21 בת"א-יפו.

[עריכה] תקופת מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914 יצא לכנס העולמי של אגודת ישראל בשווייץ בשל רצונו לקרבם לציונות, ולאחר חודש נתקע שם בסנט גלן בשל פריצת מלחמת העולם הראשונה. שם פעל פעילות ציבורית בכדי לסייע לישוב שבארץ. בשנת 1916 הציעה לו קהילת מחזיקי הדת שבלונדון להיות רבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות. השפיע על הממשלה הבריטית שלא תסגיר לרוסיה יהודיים רוסיים שהיגרו ממנה, וניהל מאבק עם אנגלים בני דת משה, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי שלא יתן את הצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת נשלחו תזכירים רבים לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות שתוכנן היה, שדת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית ובארץ ישראל, דבר שהשפיע על פרסום ההצהרה. בשעת הויכוחים על ההצהרה בפרלמנט הבריטי, העלו אחדים מהצירים את הסתייגות היהודים המתבוללים, שטענו שההצהרה מנוגדת לרוח הדת היהודית. בתשובה לכך קם הציר קיילי וענה: "על מי יש לנו לסמוך בנוגע לצד הדתי, על הלורד מונטגיו או על הרב של "מחזיקי הדת" הרב קוק?!"

[עריכה] תקופת ירושלים

לאחר תקופה של כשלוש שנים בלונדון לאחר תום המלחמה, חזר הראי"ה לארץ-ישראל ולאחר שראשי המוסדות והישיבות ורוב רבני ירושלים חתמו על מכתב מינוי, נתמנה לרבה של ירושלים ב-1919 ואייש משרה שהייתה מיותמת מספר שנים. בהמשך כונן את מוסד הרבנות הראשית, שבה ראה שלב ראשון לייסוד הסנהדרין, ונהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (1921). בבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה שהתקיימה ב-1920, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר - ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת רבים מחברי המזרחי.

[עריכה] תנועת דגל ירושלים

מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי. לאורך השנים היה הראי"ה מתנגד חריף לתנועת המזרחי, וביטוי לכך נתן עוד בטרם עלה ארצה, בשלושה מאמרים שפרסם בכתב העת "הפלס". לטענתו, המזרחי פשרנית מדי, אינה מחמירה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, ולא מספיק כוללנית בשאיפותיה. ב-1918, לאחר 15 שנה של פעילות פוליטית, ביקש לייסד הסתדרות, דגל ירושלים שמה, אשר תאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו עם ישראל לארצו נובעת מהמקור האלוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד הכהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סנפים בארץ ישראל, שוויץ, הולנד, אנגליה וארה"ב. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, והתנגדות המפלגות הדתיות האחרות היו בעורכי התנועה החדשה.

[עריכה] ייסוד ישיבת מרכז הרב

ב-1924 ייסד ישיבה בירושלים ששמה הוא "הישיבה המרכזית העולמית" או בקיצור "מרכז הרב", שחידושיה העיקרים היו השפה העברית שהייתה מדוברת בה, ולימודי הגות ומחשבה שנוספו בה. מטרתה הייתה "שינהרו אליה את טובי הבחורים מכל העולם, המצוינים בכשרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש". הישיבה הייתה מעין משפחה גדולה, והרב קוק ניהל את הישיבה באופן אבהי וללא גינוני מרחק. לעיתים אף דאג מבחינה חומרית לתלמידיו כאשר אשתו עוזרת לו בדבר, והדבר הגיע עד לדאגה לחורים שבגרבי תלמידיו. את בוגרי הישיבה עודד הרב קוק ודחף להגיע לשדה הפעילות הציבורית ולהיות רבנים, מורים ואנשי ציבור בתחומים השונים - ואכן תלמידיו התפזרו ברחבי הארץ. היו גם רבנים כמו צמח גרין ומשה גורביץ', עורך הספר אורות האמונה, שהגיעו לארצות הברית להיות רבני קהילה.

[עריכה] פעילות מעשית למען הישיבות

מכיוון שראה בישיבות את מכון הרוח של עם ישראל, ופעל לייסד מוסדות חינוך תורניים בכל מקום שהיה, פעל גם למען החזקתם של כלל הישיבות. בחורף 1924 יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבהם היו רבה של קובנה, הרב אברהם דוב כהנא שפירא, והרב משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלובודקה, במטרה להשיג מימון למוסדות תורניים. הרב קוק התקבל בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק.

ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בכתיבת וחיבור הפסיקה ההלכתית של התלמוד, עבודה שעסק בה ללא לאות, ושראה בה בנין התורה לדורות.

[עריכה] בפרעות

כאיש ציבור הגיב למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה למול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי. כנגד הסכמתם של ראשי המוסדות הציוניים לוותר על הבעלות על הכותל ולקבל רק את זכות התפילה במקום, אמר "חלילה לנו לוותר על הכותל, לא קיבלנו לשם כך ייפוי כוח מעם ישראל".

במאורעות ה'תרפ"ט, טילפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, הורה לו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. ובעקבות פרעות תר"ץ, אמר בוועדת החקירה הבריטית: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו ביותר".

[עריכה] רצח ארלוזרוב

לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, יצא הרב קוק להגנת הנאשמים, ובראשם אבא אחימאיר, ראש תנועת ברית הבריונים, וטען שאין ראיות ממשיות לכך שהם ביצעו את הרצח, ואסור להוציאם להורג על סמך חשדות בלתי מבוססים. התנגדותו לאוירת הלינץ' הציבורי עלתה לו בפופולריות שלו, והיו אף שכתבו כתובות נאצה על חומת ביתו בסגנון "אוי לדור שכהניו מגינים על רוצחיו".

[עריכה] פטירתו

הרב קוק נפטר ממחלת הסרטן בגיל שבעים, ביום ג' באלול ה'תרצ"ה (1 בספטמבר 1935) בבית ההבראה בקרית משה, והובא למנוחת עולמים בהר הזיתים בירושלים. היה נשוי פעמיים (פעם ראשונה לבתו של האדר"ת שנפטרה צעירה, ופעם שנייה לבת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי יהודה, ואחותו של הרב יעקב רבינוביץ, מרבותיו של הרב קוק). השאיר אחריו שתי בנות ובן: הרב צבי יהודה קוק, יורשו הרוחני וממשיך דרכו (לצד הרב יעקב משה חרל"פ ולצד הרב דוד כהן - הנזיר), לאחר ששכל בת בצעירותה.

על שמו של הרב קוק נקרא מושב כפר הרא"ה שבעמק חפר (בה הקים תלמידו הרב משה צבי נריה את ישיבת בני עקיבא הראשונה ושם ערך ספרים רבים לזכרו: טל הראי"ה, חיי הראי"ה, משנת הראי"ה, מועדי הראי"ה]. לאחר פטירתו, הוחלט לשמר את ביתו שבירושלים ולהפכו למוזיאון "בית הרב קוק". כמו כן, הקים הרב יהודה לייב מימון מכון ליהדות והוצאת ספרים על שמו בירושלים בשם מוסד הרב קוק. על שמו שבט הרא"ה (שכבת גיל של כיתה ח'), בתנועות הנוער בני עקיבא ואריאל. על-שמו 'רחוב הרוא"ה' ברמת גן, ו-'רחוב הרב קוק' בערים רבות ברחבי הארץ.

[עריכה] אישיותו ופעלו

אף שמבחינה הלכתית נחשב לשמרן, מבחינה מחשבתית נחשב הרב קוק להוגה דעות מעמיק, מקורי, נועז ודיאלקטי, שינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה ובמיוחד של האר"י, עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת. במידה מסוימת הלך לאור שיטתו ותורתו של המהר"ל מפראג, שידע לצטט פרקים שלמים ממנו בעל פה.

כך למשל בניגוד לאחרים, לא ראה כל בעיה בקבלת תורת האבולוציה ואף טען שהיא עולה בקנה אחד עם מושגים קדומים המופיעים בתורת הקבלה (ראו תורה ומדע). רוב כתביו לא נכתבו באופן מאורגן ושיטתי, אלא בכתיבה שוטפת, ספונטנית ואף ספורדית, שלאחר מכן תלמידיו ארגנו וסידרו למשנה כוללנית.

היה למעשה האידאולוג הדתי והתאולוג של הציונות, שראה בה פעמי משיח וקץ הגאולה, ועודד את מפעליה. התייחס ברגשות מיוחדים אל הרצל והספידו במותו במאמרו המפורסם, "המספד בירושלים" (מאמרי הראי"ה עמ' 95), שבו הוא משווה את הציונות של הרצל למשיח בן יוסף. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהילים קל"ב).

אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, אהבם ותמך בהם רבות, ואף ביקש "לחטוא" באהבת חינם כלפיהם. בספריו אף ציין שיש יתרונות לציבור החילוני על פני הציבור הדתי, דבר שנחשב לנועז בתקופתו. בתקופות שונות של חייו אף יזם מספר מסעות של רבנים שונים, אף כאלו שהתנגדו לציונות, למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל, בגליל ובשפלת החוף, בכדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע למצבם והן במטרה לחזקם מורלית ורוחנית ולהשפיע עליהם יהדות.

בעקבות השתדלות תלמידו, הרב נריה, נאות הרב לתמוך ולעודד את תנועת הנוער הדתי לאומי בני עקיבא, ונחשב כמורה דרכה הרוחני. הרב כתב אגרות לכינוסיה השונים של התנועה ואף אירח מפגשי מדריכים בביתו.

באישיותו התאחדו ניגודים כמו גאונות בהלכה וגאונות בהגות, שכל ורגש, חקירה ואמונה ועוד. איש מחשבה שמתעמק בדברים שברוח בחדרי חדרים, ביחד עם איש ציבור ומנהיג אקטיביסטי בעל יכולת רטורית גבוהה, שפועל ללא לאות לתקן את פני החברה. עדינות רוח, סלחנות, נעימות ורצון לפשר ולעשות שלום, שבמצבים של מבחן הפכה לתקיפות עזה ורדיקלית.

מבחינה זו בלט כדמות בעלת שאר רוח. אישיותו הקורנת והאצילית שבה ועולה בעדויותיהם של אנשים שונים שפגשו בו. כך למשל מתאר תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ את פגישתו הראשונה:

"הימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה", בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם".

תלמיד אחר, הרב דוד כהן, "הנזיר", שלימים ערך את ספרי "אורות הקודש", מתאר גם הוא את מפגשו הראשון עם דמותו של הרב:

"אחרי טבילה במימי הרהיין, מצוייד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פללתי - מצאתי.

מצאתי לי רב".

ענוותנותו וצניעותו הרבה וחוסר רצונו בכבוד היו ידועים.

כאשר עשו לכבודו בקיץ תרע"ד מסיבה בחיפה, בתגובה לדבריו של הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי שאמר: "זוכים אנו לשבת כאן באולם, עם היהודי הגדול ביותר בעולם", ביקש שלא יכבידו עליו בשבחים, כי המילה כבוד יש בה גם משמעות של כובד. וככל שהכבוד גדול גם הכובד המתלווה אליה גדול יותר.

לקראת יום הולדתו השבעים תכננו ידידיו ומעריציו לחגוג את יובל השבעים, אך הוא פנה אליהם מעל דפי העיתונות ואמר שיהיה לו קורת רוח אם לא יעשו ענין מיום זה. (משנת הרב עמ' 44) ביום מותו ביקש מתלמידיו שלא יכתבו עליו שום תארים נוספים מלבד התואר "הרב" וכן היה. (שם עמ' 77)

[עריכה] הגותו

כפי שמציין הרב שלמה יוסף זוין בספרו אישים ושיטות (עמודים 231 ואילך) הרב קוק הצטיין גם בתחום ההלכתי וגם בתחום האגדה והמחשבה, ו-"היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה", כפי שמתאר בהרחבה הרב זוין:

"לא יהיה הדבר להגזמה, אם נאמר שמרן הגרא"י הכהן קוק, ז"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה, שהיה שולט בהלכה ובאגדה כאחת... כל מקצועות התורה היו ברשותו.. ולאו דוקא בהלכה. עולם האגדה היה לא פחות פתוח לפניו. חזון ושירה, מחשבה ומחקר, הגיונות ודעות - כל אלה היו שוטפים בלי הרף, כמעין הנובע, ממוחו ללבו ומלבו למוחו" (שם, עמוד 232)

דברים אלה, וחשיבות זו של המחשבה וההלכה והשילוב בניהם מופיע בכתבי הרב קוק; כגון בספרו משפט כהן (סימן ס"ג), ובאורות הקודש (חלק א עמוד כד). כשמבחינתו לעיתים שולבו המושג "נבואה" בהקשר המחשבה.

[עריכה] הלכה

נושא חשוב מאוד בכתביו תופס הפן ההלכתי, עוד בחייו דאג הרב קוק להוציא כמה מספריו ההלכתיים; כך הוציא את הספר חבש פאר על ענייני תפילין, נושא שמאוד העסיק אותו; בנוסף הוציא את הספר שבת הארץ על ענייני שביעית והיתר מכירה, נושא שנגע באותו זמן לדבר שהיווה מבחינת הרב קוק "צו השעה".

[עריכה] אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא

ערך מורחב – הלכה ברורה ובירור הלכה

בדרכו הלימודית וההלכתית נטה הרב קוק ללימוד "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", כך בערוב ימיו השקיע הרב קוק שעות רבות במפעל שיזם לסיכום של פסק ההלכה היוצא מסוגיות הגמרא, כפי שהוא מופיע ברמב"ם ובשולחן ערוך. אזכור ההלכות על הדף כונה "הלכה ברורה" וביאור הסוגיות בשיטות הראשונים והאחרונים הופיע בשם "בירור הלכה". בהמשך הוקם מכון שיטפל בהמשך המפעל הזה והוצאתו מן הכוח אל הפועל.

[עריכה] פלפול

הרב זוין (אישים ושיטות, עמוד 238) מרחיב על גישתו ההלכתית של הרב קוק, כשהוא עוסק בספריו וכתביו השונים. בין השאר מציין הרב זוין שהרב קוק נמנע לרוב משיטת ה"לשיטתו", כשהוא רואה בה פן פלפולי ולא מוכרח; אולם לעיתים התייחס לשיטה זו בדיעבד.

[עריכה] מנהג

באופן כללי גישתו של הרב קוק למנהגים מהווה שיטה קלאסית בקרב האורתודוכסיה המודרנית. גישתו כללה התייחסות בכובד ראש למנהגים, כשלעיתים הוא רואה חשיבות עצומה בקיים המנהגים ממש כדין תורה. גישתו המעניינת היא ביחס לדין המנהג ועניין "לא תתגודדו".

[עריכה] מחשבה וקבלה

היטיב לתאר את הגותו הוגה הדעות הלל צייטלין במאמרו (הקו היסודי בקבלה של הרב קוק ז"ל). כאשר הוא שם אותו ברצף אחד עם גדולי הקבלה: האר"י, הבעל שם טוב, ובעל התניא, שם גם טען שהרב קוק הסתמך רבות על הקבלה הבעש"טנית, הרבה יותר ממה שמיוחס לו, הוא כותב:

"...בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים. החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד. משל למי שעמד במקום אחד ידוע במגדל גבוה, ומסתכל במהלך הכוכבים, והלך ועמד במקום אחר באותו המגדל. אותו המסתכל ואותו המגדל ואותם הכוכבים, אלא שרואה הוא אותם מנקודת זוית אחרת..."

"...אם החב"ד גילה את המטפיזיקה של הקבלה ואת הפסיכולוגיה האישית שלה, גילה מרן הראי"ה, אם אפשר לומר כן, את הפסיכולוגיה הציבורית-לאומית של הקבלה, ואת מהלך ברורם של העולמות כולם ותקונם, מתוך חוק ההתפתחות המקובל עתה בכל שרשי המדעים וענפיהם."

אף שהרב קוק בחר שלא לציין את מקורותיו בפירוש, וסתם כתב שבאופן כללי הירבה להסתמך על כתבי האר"י, ניתן למצוא שמקורותיו רבים ומגוונים. ובהם זוהר, אידרות, עץ חיים, ספרי החסידות, ריה"ל (רבי יהודה הלוי), ספרי מהר"ל מפראג, ספרי רמח"ל, הגר"א (הגאון מווילנה), כתבי אפלטון (המדינה וטמיאוס), יהודים ניאופלטוניים, כמו פילון האלכסנדרוני, ועוד. בהגותו ניכרת גם השפעה של פילוסופים מודרניים של העת החדשה. כך למשל, באחד ממכתביו של בנו הרב צבי יהודה, הוא כותב שמאמרו החשוב של אביו - "דעת אלוקים", מבוסס על גישתו של הפילוסוף הרמן כהן.

היו חוקרים (כגון בנימין איש שלום) שטענו שאף שלקבלה מקום מרכזי בתפיסת עולמו של הרב קוק, הוא אינו צמוד לעולם המושגים שלה, אלא הוא משתמש בה לצרכי הגותו-הוא, באמצעות נתינת משמעות מחודשת לסמליה. כנגדם יצאו חוקרי קבלה, ובראשם יוסף אביב"י, שטענו כי עולמו הרוחני של הרב קוק נטוע עמוק בחיק הקבלה, וכי ניתן להראות במקומות רבים שבהם נראה שהוא כותב הגות בלבד, שאין זה אלא תרגום לשפה מודרנית של טקסטים קבליים קדומים (כמובן, על פי פרשנותו הייחודית של הרב קוק).

[עריכה] תומכים ומתנגדים

כמעט כל מי שבא במגע קרוב עם הרב קוק העריך אותו.

ראשי היישוב ואנשי רוח והגות כברל כצנלסון, ברנר, ובמיוחד א"ד גורדון, אז"ר, ביאליק ועגנון כיבדוהו ושמרו על ערוצים פתוחים אתו. ידוע סיפורו של הצייר נחום גוטמן על ברנר ביפו, ששומר מרחק מהרב קוק ופמלייתו, אבל מאחור מהלך בתוך עקבותיו של הרב קוק.

אישיותו של הרב קוק, ידיעותיו בנגלה ובנסתר וטוהר נפשו זכו להערכה רבה אצל הרבנים מרוב הזרמים השונים, חובבי ציון וחרדים. הנצי"ב אמר עליו לתלמידי ישיבתו: "ראו ידיעותיו של זה שגדול בתורה ויראה, אתם מתיימרים בהשכלתכם, והרי גם בזה אינכם מגיעים לקרסוליו". (משנת הרב עמ' 15). חותנו האדר"ת אמר עליו: "לקחתי חתן לבתי, שאינני מגיע לקרסוליו". (שם עמ' 16) הרב מרדכי אליאשברג, רבה של בויסק אמר עליו: "בטוחני בו כי יחולל גדולות בארץ ישראל" (שם עמ' 20).

בהספדו אמר עליו הגר"מ חסקין רבה של פרילוקי: "הרב היה הרמב"ם של דורנו".

החפץ חיים עזב את הכינוס של אגודת ישראל בתרפ"ג בוינה בטריקת דלת, לאחר שהשמיצו והכפישו שם את הרב קוק, וסירב להיפגש עם המכפישים שביקשו להתנצל וכן סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית ואמר להם: "לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום!" והוסיף: "דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה!".

הרבי מגור, שבחמש הפעמים שבהן ביקר בארץ ישראל ביקר אצלו, אמר עליו: "בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות" (לקוטי הראי"ה עמ' 136) וכאשר חזר לפולין לאחר ביקורו הראשון, זימן אליו את עורכי העיתון האגודאי "דער יוד" והזהירם שמכאן ולהבא לא יצטטו סיפורים ושמועות שיש בהם פגיעה ברבה של ירושלים (שם עמ' 139).

רבים ממנהיגי המזרחי, על אף שהעריכו אותו הערכה רבה, התנגדו לפעולותיו ולהשקפת עולמו האקטיביסטית מדי לטעמם. הרב קוק ומנהיגי המזרחי נאבקו ביניהם מראשית הקמת התנועה ועד מותו של הרב קוק. זה חל עוד בהתנגדות הרב קוק לסיעת המזרחי כשרק הוקמה, ועד למאבקי כוח ברבנות הראשית, עת הראי"ה ניסה להציב מועמדים למשרות השונות מקרב חוגו נגד מועמדים של המזרחי. גם לאחר מותו של הרב קוק לא שככו הדי ההתקוטטיות, כאשר חוגו של הרב קוק ניסה להעמיד במקומו את חרל"פ כרב ראשי אשכנזי (בתמיכת החרדים), בעוד אנשי המזרחי ניסו לקדם, ואף הצליחו, את מועמדותו של ד"ר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

חלק מהרבנים ממחנה חרדים התנגדו לו בחריפות בשל דעותיו החדשניות והלאומיות, ואף שהעריכוהו כחכם גדול בתורה, הכריזו עליו מלחמה רוחנית גדולה ומרה וטענו שהוא טועה בדעותיו, מלחמה שממנה סבל עד ימיו האחרונים. חרדים רבים מצטטים את אשר אמר עליו ה"חזון איש", "שהרב קוק גדול בתורה, אבל טעה בהשקפה שלו". חרדים אחרים מאנשי העדה החרדית וקיצוניה הפעילו נגדו טרור מילולי ואף פיסי, והשמיצו אותו וביזוהו כל אימת שיכלו. הרב גלזר רבה של רמלה, סיפר כי היו כאלו בשכונת מאה שערים שצעקו לו "אפיקורס" מאחורי תריסים מוגפים, כאשר הלך ברחוב.

רבים מרבני הונגריה לפני השואה יצאו נגדו בחריפות. מעניינים הם דבריו של רבי אלחנן וסרמן, שנמנה על חוג אגודת ישראל ומהעומדים בראשה, שכתב בספרו: ידוע כי העומד בראש [הרבנות הראשית] כותב וחותם קול קורא לעורר היהודים לתת כסף לקרן היסוד, וידוע גם כן כי כספי קרן היסוד הולכים לגדל כופרים להכעיס, ואם כן המעורר לתמוך בקרן זה הוא מחטיא את הרבים במדרגה היותר נוראה ... ואם רואים אנו שהוא מהלל רשעים יודעים אנו שזהו רשע גמור באופן שהדבר ברור שאסור להתחבר לאיש כזה. ולולא שאינני כדאי הייתי אומר כי המחזיק בהצעה זאת [לחבר את העדה החרדית עם הרבנות הראשות] ראוי לנדותו (קובץ מאמרים ח"א עמוד קנ"ג). גם הגאון מרוגוצ'וב רבי יוסף רוזין כתב נגדו בלשון זו: "הבור, השוטה, המכונה בשם ... צא טמא יקרא לו ואסור להתוכח עמו ... והרי הוא כופר בהשגה עליונה".

גם רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר של חסידי סאטמר כתב בספרו ברוח זו, בתשובה שבה הוא מתאר את הרב קוק כאיש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה, אשר מחזק את הציונים, העדה הרעה והטמאה, שמהוה אבני נגף לבית ישראל ומחריבת העולם, ושמפיץ דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, ומגדף ביד רמה את ה' (עפ"י שו"ת דברי יואל חו"מ סימן קל"א ועיינו גם סימן קל"ב). גם רבנים אחרים, בעיקר מהונגריה, כתבו נגדו, ונגד ספריו, ברוח קרובה לזו. קבוצה של קיצונים מהיישוב הישן אף הגדילו לעשות, ובל"ג בעומר של אחד השנים, עשו בובה בדמותו של הרב קוק והעלו אותה באש.

עם זאת, עיון קצר בחליפת האגרות והמכתבים בינו לבין רבנים גדולי ישראל, מאפשר לראות את הכבוד הרב והאהבה העצומה, שרחשו רוב גדולי ישראל כלפי הרב קוק, גם כשפעמים רבות לא הסכימו עם דרכו ושיטתו. בין מחליפי המכתבים הקבועים עמו: הרב אברהם ישעיה קרליץ - החזון איש, הרב שלמה עלישאוו (אלישיב) - בעל ספר הקבלה "לשם שבו ואחלמה", שאמר על הרב קוק, שהוא "כליל השלמות: שלמות בגאונות, שלמות בצדקות, שלמות במחשבה ושלמות בהנהגה", וכן שהוא איננו שיטה מסוימת בקבלה אלא כולל את כל השיטות, "ועליו ניתן לומר 'כל רז לא אניס ליה! (=הכוונה שהוא יודע את כל הסודות/הרזים של תורת הנסתר), הרב חיים עוזר גרודזינסקי - מנהיג יהדות מזרח אירופה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין - ראש הישיבה הגדולה ביותר בגולה), הרב חיים סולובייצ'יק, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, האדמו"ר מגור דאז - רבי אברהם מרדכי אלטר, הרב איסר זלמן מלצר ("אבן האזל") שעל פי עדות הרב אויירבך היה חסידו של הרב קוק, שאמר לרב חיים עוזר, "אנחנו גדולים עד בריח הדלת של הרב קוק", הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב יוסף יצחק שניאורסון (האדמו"ר השישי של חב"ד) ועוד רבים מכל העולם.

בדור האחרון, הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', שלל בנחרצות את הרעיון של ראיית המדינה כאתחלתא דגאולה. הוא סבר כי הרב קוק טעה, וכי התפיסה של המדינה כ"אתחלתא דגאולה", היא היא הסיבה לכל שפיכות הדמים שיש בישראל. לעומת זאת, לאחר מלחמת ששת הימים סבר האדמו"ר מליובוויטש כי רק עד תשכ"ז הייתה "יד האומות תקיפה ..." כפי שכתב לרב שלמה יוסף זוין במכתביו אודות הקרבת קרבן פסח בימינו. בספר האיגרות של הרבי מליובאוויטש מופיעים הערותיו ל"מוסר הקודש" של הרב קוק.

ראו גם יחסם של תומכים ומתנגדים לספרו של הרב קוק אורות.

[עריכה] מושגים במשנתו

• האחדות הקוסמולוגית של הבריאה

"כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של האדם כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים. האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה וטבעית היא."

"כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית שהאדם מצד כוחו הרוחני פועל על כל ההויה כולה" (אורות הקודש ג')

• צלם אלהים שבאנושות

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל...עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (מוסר אביך, עמ' נ"ז)

"...רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית..." (שם נ"ח)

• סגולת ישראל ומידרוג הבריאה

כהוגים לא מעטים ביהדות הוא ראה הבדל בין נשמת עם ישראל לנשמות האומות, באשר הוא ראה בכנסת ישראל גילוי אלהי.

"כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה." (אורות עמ' קל"ח)

"ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי" ("אורות", עמ' קנ"ו, פרק ה').

• האלהות כמקור כל היש, ואושר האדם כקרבתו לאלהים

אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באויר האלהי. הידיעה ההרגשה הדימיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דוקא. אז ימצאו את מילואם, את יחוסם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מייד טרוף כספינה המטורפת בים...מקום מנוחתנו הוא רק באלהים..." (אורות עמ' קיט)

• סבל האנושות בגלל נטישת העצמיות ואיבוד היחודיות

כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת בהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית." (אורות הקודש ג' קלז)

• הבדל בין האישה לגבר:

"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית ורבה אי ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה".

"עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החומרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלוקית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלוקים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החומרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר".(עולת הראי"ה ע"א)

• הדימיון והחלומות

"השכל הרציונאלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דימיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הויתה".(אורות הקודש א' רכ"ו)

"החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון." (אורות הקודש א' רכ"ו)

• אחדות הגוף והנפש

"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל, על מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חבירו כלל". (אורות עמ' פ).

ישנה טענה המופיעה בספרו של ד"ר יהושע בארי "אוהב ישראל בקדושה" (מובא גם ב"אוצרות הראי"ה", עמ' 205) שה'התעמלות' עליה דיבר הרב היא מילת צופן לאימונים גופניים שעשו הבחורים כדי להתכונן לשמור על נפשות היהודים מפני הערבים הפורעים. עם זאת, אין בכך לשלול את המשמעות הפשוטה, ורואים זאת בכתבים רבים של הרב.

• גדלות התשובה

"ממעמקים באה התשובה...התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא". (אורות התשובה ו' א') "התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו.." (שם ד' ג'). "מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכויות ועליהם חיו יחיה" (שם י"א א')."התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת קויה, שהת מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה." (שם ו' ב'). "קביעות המחשבה של התשובה היא מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות." (שם ט' א'). "גדול ונשגב הוא אושר התשובה...אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת כהעמקת התשובה." (שם י"ג י"א)

• על עצמו

"מי שאמר עלי (הסופר יוסף חיים ברנר) כי נשמתי קרועה, יפה אמר. בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו וברוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה".

[עריכה] ספריו

ערך מורחב – כתבי הראי"ה

הרב קוק כתב ספרים רבים, חלקם פירסם בעצמו; אולם רובם התפרסמו לאחר מותו. בנוסף חלק גדול מהספרים שיצאו על שמו מהווים למעשה עריכות שונות של כתביו השונים. כתביו הנפוצים והנלמדים ביותר, הם: שבת הארץ, מאמרי הראי"ה, אגרות הראי"ה, עין אי"ה, אורות, ואורות הקודש.

[עריכה] מתלמידיו

• בנו הרב צבי יהודה קוק - מראשיה הרוחניים של הציונות הדתית.
• הרב יעקב משה חרל"פ - תלמיד-חבר, היה ראש ישיבת מרכז הרב אחריו.
• הרב דוד כהן ("הנזיר"), ממייסדי הישיבה.
• הרב משה צבי נריה - מייסד ישיבות בני עקיבא. כתב ספרי ביוגרפיה רבים עליו.
• הרב אריה לוין ("הצדיק הירושלמי") - תלמיד-חבר, ידוע כאיש חסד וכרב האסירים.
• הרב מנחם אושפיזאי - רבה של רמת גן.
• הרב יהודה גרשוני - העילוי מגרודנה.
• הרב שאול ישראלי - דיין בבית הדין הגדול ומראשי ישיבת מרכז הרב.
• חתנו, הרב שלום נתן רענן.
• המשורר יוסף צבי רימון.
• אחיינו הלל קוק היה פעיל ציוני ידוע, ובין יתר פעולותיו, קניית ספינת אלטלנה והבאתה ארצה.

[עריכה] חוקריו הבולטים באקדמיה

• אליעזר שביד
• יוסף בן שלמה
• שלום רוזנברג
• בנימין איש שלום
• תמר רוס
• יוסף אבנרי
• אבינועם רוזנק

[עריכה] ראו גם

• כתבי הראי"ה
• הלכה ברורה ובירור הלכה

[עריכה] לקריאה נוספת

• יוסף אביב"י, היסטוריה צורך גבוה, ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, בעריכת מ' בר-אשר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 709–771.
• בן-ציון שפירא (עורך), אגרות לראיה.
• פרופ' דב שוורץ, אמונה על פרשת דרכים - בין רעיון למעשה בציונות הדתית
• פרופ' דב שוורץ, הציונות הדתית - בין הגיון למשיחיות
• פרופ' דב שוורץ, אתגר ומשבר בחוג הרב קוק, הוצ' עם עובד/ספריית אופקים
• הרב שמואל אבידור הכהן, האיש נגד הזרם, בהוצאת ידיעות אחרונות
• שמחה רז, מלאכים כבני אדם
• הרב שלמה יוסף זווין, אישים ושיטות
• בנימין איש שלום, הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה
• הרב משה צבי נריה, טל הראי"ה
• צבי ירון, משנתו של הרב קוק
• הרב יוסף קלנר, מילון הראי"ה
• יואל אלחנן, דת הציונות, הסבר שיטת החולקים על הרב קוק.
• יוסף אבנרי, הרב קוק כרבה הראשי של ארץ ישראל, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן תשמ"ט.
• הרב שלום דב וולפא בין אור לחושך
• יוסף אביב"י, מקור האורות, על 'שמונה קבצים' לראי"ה קוק, צהר א (תש"ס), עמ' 93–111.
• הרב יובל שרלו, וארשתיך לי לעולם - דמותו הדתית של האדם מישראל בעת התחייה
• הרב יובל שרלו, תורת ארץ ישראל - תורת ארץ ישראל לאור משנת הראי"ה קוק
• הרב חגי לונדין, ביאורים במאמר למהלך האידיאות בישראל - משמעות הגלות והגאולה של עם ישראל ועומק מהלכו ההיסטורי.
• אבינועם רוזנק, הרב קוק, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים
• אבינועם רוזנק, ההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה של הראי"ה קוק, הוצאת מאגנס, ירושלים

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אברהם יצחק הכהן קוק

• פרקים מספר 'אורות' של הרב קוק - הטקסט המלא. מאתר 'זהות'.
• יוסף אבנרי, הרב קוק ופעילותו החינוכית בתקופת יפו, באתר "דעת"
• מנחם ולדמן, הרב קוק זצ"ל ויהודי אתיופיה, באתר "דעת"
• צביה לבובי, קודש וחול במוסדות החינוך בתפיסת הרב קוק
• יעל שמש, חזון הצמחונות והשלום במשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, באתר "אנונימוס"
• בית הרב קוק
• סיפור חייו באתר "לחיות את ההיסטוריה".
• אתר הלכה ברורה על פי שיטת הרב קוק
• יונינה דיסון, הרב קוק: ההריסה אל המדרגה החדשה
• שיעורים בתורת הרב קוק באתר מכון מאיר
• שיעורים בתורת הרב קוק באתר בני דוד עלי
• אברהם רגלסון, הסתכלותו השירית של הרב קוק, אתר פרויקט בן יהודה
• מכתבי גאוני הונגריה נגד הרב קוק בפורום חדשות אנש (הדיון ביידיש אבל המכתבים הסרוקים בעברית)
• סרטון קצר של הרב קוק ורבנים אחרים בצאתם מפגישה עם הנציב הבריטי

הקודם: -

הרב הראשי האשכנזי

הבא: יצחק אייזיק הלוי הרצוג

הקודם: -

ראשי ישיבת מרכז הרב

הבא: הרב אברהם אהרון בורשטיין

ערך מומלץ