אברך
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אַבְרֵךְ הוא כינוי מקובל בעולם הישיבות לצעיר בשנים הראשונות אחרי חתונתו, הלומד תורה במסגרת כולל במשך יום שלם או רובו. בהתאם לכלל המופיע בפרקי אבות "בן שמונה-עשרה לחופה", האברכים הם בדרך כלל בני שמונה-עשרה עד סביבות 30 . האברך מוסיף עליו, מעבר ללימוד התורה שבו עסק עוד מלפני החתונה גם את עול הפרנסה והדאגה לאשתו ולבני ביתו.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
מסופר בתורה (בראשית פרק מ"א פסוקים ל"ט-מ"ה) שפרעה התרשם מחכמתו ואופיו של יוסף, לאחר שזה הצליח לפתור את חלומו בעניין הפרות הטובות והרעות והשבלים הרזות והשמנות. פרעה מינה אותו למשנה למלך והפקיד את הכלכלה לשליטתו. המצרים כינו אותו "אברך", כנראה כתואר שקשור למעמד המלכותי שקיבל.
- "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ:
- וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ, וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:" (בראשית מ"א 42-43)
- על פי התרגומים וחלק מהמפרשים משמעות השם הוא אב למלך, שכן בארמית רכא הוא מלך.[1]
- יש הטוענים שהדבר קשור מלשון ברכיים ולהברכה, שקוראים לאנשים הבאים לפניו לכרוע בשל מעמדו הרם, כמו שמתואר במקרא הברכת גמלים, שהיא הורדתם על הברכיים לשם מנוחה. [2]
- לפי בראשית רבה צ', דרש לדבר הוא: אב בחכמה ורך בשנים. כלומר בחכמתו הינו כאב - כלומר איש בוגר וזקן, ומצד גילו הינו רך בשנים - כלומר צעיר, ובניגוד למצופה כבר בגיל צעיר יחסית יש בו חכמה כשל איש מבוגר.[3]
[עריכה] מעמד האברכים בגולה
אדם שכוחו גדול בלימוד תורה (היינו, בעיקר לימוד תלמוד) נחשב ביהדות מקדמת דנא לבן המעלה הגבוהה ביותר. לומד שהתבלט מנעוריו בחריפות שכלו וזיכרונו ובכוח לימודו כונה "עילוי" ונחשב ל"שידוך" הרצוי ביותר, גם אם משפחתו הייתה דלה. המשך דרכם של המעולים שבלומדי התורה היה בתפקיד המכובד ביותר בקהילות היהודיות, זה של רב - משרת הציבור שתפקידיו העיקריים לענות על קושיות הציבור בשאלות הלכתיות, לשמש מורה ומדריך ללומדים, ולהעניק סעד רוחני לבני הקהילה. רוב הלומדים האחרים, נאלצו לחלק את זמנם בין עבודה ללימודים, כאשר הלימוד בוצע אחרי העבודה ובעתים נוספות שהוקדשו על–ידם ללימוד.
בשנות הגלות, כמעט ללא יוצא מן הכלל בעבר ובהווה, שימשו הלומדים לצד לימודיהם גם בעבודה כלשהי. החריג היחידי כמעט היו קהילות לומדים קטנות או ישיבות בארץ ישראל, שנתמכו במידה כזו או אחרת על–ידי כספי תורמים.
[עריכה] לימוד התורה כעיסוק בלעדי
מסורת עם הרבה מקורות יש לכך שמאז ומתמיד היו חלק מהעם לומדי תורה והם הם שהיוו החוסן הרוחני והנפשי של האומה. הגדיל להגדיר זאת הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגאון מווילנה שכתב בספרו "נפש החיים" שאילולי לומדי התורה לא היה העולם קיים כלל וכלל. הוא הסתמך על הפסוק בנביא ירמיהו(לג, כד):
- "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי"
כלומר לולי לימוד התורה שכרת עם עם ישראל הקב"ה (כנאמר: "על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", שמות לד, כז). לכן עם כל הלחצים ושיקולים כאלה ואחרים הנובעים מחתך האוכלוסייה הישראלית כיום, ממשיכים האברכים (ושאר בחורי הישיבה) לעסוק בתורה ורק בתורה מתוך אמונה שבכך הם מביאים את הזכות לקיום העולם בכלל והיהדות בפרט.
האברכים כנשואים מחוייבים כחלק מהתחייבותם לנשותיהם לפרנס אותן. אולם חינוך הצעירות במוסדות חרדיים מקנה לנערה הנישאת השקפת עולם שאומרת שערכה של תורה ולימודה הוא גבוה, לכן מקבלות הנשים על עצמן את העול של גידול הילדים ושאר מחוייבויות הבית, וכן יוצאות לעבוד ונושאות בעול הפרנסה.
בישראל על האברך להתמודד לא רק עם עול הפרנסה, אלא גם עם חובת השירות בצה"ל. לשם דחיית חובה זו נוצר הסדר "תורתו אומנותו", שרבים מהאברכים נכללים בו.
[עריכה] הערות
- 1. ^ תרגום אונקלוס, תרגום יהונתן, רש"י, רשב"ם
- 2. ^ אבן עזרא, ספורנו, רש"י
- 3. ^ תרגום ירושלמי, רבינו בחיי, רש"י
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אברך, באנציקלופדיה של מקראגשר
