אתי הילסום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תמונתה של אתי הילסום, באדיבות המוזיאון היהודי באמסטרדם.

אתי הילֶסוּם (1916 - 1943) יהודיה הולנדית, כותבת היומן השמיים שבתוכי, שראה אור לראשונה ב-1982, שמתאר לא רק את אימי השואה, אלא בעיקר מסע נפשי ורוחני של אישה צעירה לעבר יעודה והתעלותה הרוחנית.

נולדה במידלבורג לאב ממוצא הולנדי ולאם יהודיה ממוצא רוסי. שם בילתה את ימיה המוקדמים במשפחתה עם שני אחיה. ב-1924 המשפחה עקרה לדוונטר לרגל עבודתו של האב שהרצה בספרות קלאסית ואף ניהל בית ספר בשלב מאוחר יותר. ב-1932 אתי עקרה לאמסטרדם שם למדה באוניברסיטה ושהתה בזמן הכיבוש הנאצי עד שגורשה למחנה המעבר. בהשכלתה מסטרית במשפטים ובוגרת פסיכולוגיה ולשונות סלאביות. היא למדה שפות סלביות בגלל מוצאה של אימה. במשפחתה הייתה מסורת של הערצת ידע, והיא כותבת כי חסכה אוכל מפיה במטרה לקנות ספרים.

הייתה תלמידתו וחברתו האינטימית של הפסיכוכירולוג הגרמני יוליוס שפיר שלמד אצל קרל יונג. באמסטרדם התחברה לחבורתו של שפיר, שסידרו לה עבודה פקידותית אצל מועצת היהודים, ובכך האריכו את ימיה מעט. מוצאה היה במשפחה מתבוללת, אבל לאט אט בהשפעתו של ספיר שהיה בעברו בנקאי, הפכה להיות מאמינה ופיתחה בקירבה את החמלה והאמפטיה כלפי הזולת, ("עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלוהים: לעמוד בערב ליד החלון ולאמר: תודה לך , אלוהים. בתוכי שוררים שקט ושלווה. הדרך הייתה קשה וארוכה. עכשיו הכול נראה פשוט ומובן מאליו. משפט אחד רודף אותי כבר שבועות: אדם צריך את האומץ לאמר שהוא מאמין. לבטא את שם אלוהים", השמיים שבתוכי עמ' 65)

בשנות הכיבוש והגזרות על היהודים היא מצליחה לפתח השקפת עולם אופטימית, אף שגופה חלש ובריאותה רופפת למדי, והיא צורכת כמויות אדירות של אספירין להרגעת כאבי הראש שלה. ("יש בי רק אמון רב, והכרת טובה על שהחיים יפים כל כך, ולכן זהו רגע היסטורי: לא משום שאני צריכה לגשת עוד מעט לגסטאפו, אלא משום שלמרות זאת החיים נראים לי יפים", השמיים שבתוכי עמ' 67)

בסוף ימיה הופכת להיות אלטרואיסטית קיצונית. ("הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים", סוף היומן) כאשר יהודים נתפסים ונשלחים למחנה המעבר וסטרבורק בגבול הולנד היא מתנדבת ללכת איתם. וכאשר חבריה מנסים לשחררה היא מתנגדת.

בכמה מקומות ביומן היא מספרת על ההתארגנות שלה למשלוח, ורושמת שאחד הדברים החשובים לקחת הוא התנ"ך. עם כל הקרבתה והשקפתה הרוממה אליה הגיעה, היא נשארת אנושית, ומבקשת מחבריה שישלחו לה כרית למחנה וסטרבורק, מכיוון שקשה לה לישון על דרגשי העץ.

ביומן ניכר כשרונה הספרותי וההגותי, ומעל לכל משתקפת נפש יפה ואצילה שאימי ההשמדה רק הבליטו והעצימו. חלומה להיות סופרת או משוררת נקטע בגיל 27. בעקבות תרגום יומנה ומכתביה לעברית, רישומה הולך וניכר במקומות שונים בהויה הישראלית כמו קהילת המקום, ומטפלים שונים.

נרצחה באושוויץ ב-30 בנובמבר 1943.