גיום דה מאשו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גיום דה מאשו Guillaume de Machaut (נולד בסביבות 1300, מת ב-1377) היה משורר ומלחין צרפתי חשוב בימי הביניים.
גיום דה מאשו היה "המשורר הגדול האחרון שהיה גם מלחין," במילים של המלומד דניאל ליץ'-וילקינסון. עד לאמצע המאה ה-15 זכתה שירתו של מאשו להתפעלות ולחיקויים מצד משוררים אחרים, ביניהם ג'פרי צ'וסר ודומיו.
מאשו היה והנו המלחין המהולל ביותר של המאה ה-14 (ראו מוזיקה של ימי הביניים). הוא חיבר בקשת רחבה של סגנונות וצורות ותפוקתו הייתה עצומה. כמו כן, היה המייצג המפורסם והחשוב ביותר מבחינה היסטורית של התנועה המוזיקלית הידועה בשם ארס נובה.
השפעתו של מאשו הייתה גדולה במיוחד בפיתוח המוטט והשיר החילוני ("בייחוד התבניות הקבועות, הלאי, הוירלאי והבאלאדה). מאשו כתב את "מיסה דה נוטר דאם", הראשונה שנכתבה בשלמותה לטקסט של המיסה כיצירה שאפשר לייחס למלחין יחיד ואשר השפיעה על מלחינים במאות הבאות.
[עריכה] חייו
מאשו נולד כנראה ולמד באזור ריימס (שם משפחתו נגזר, סביר להניח, ממקום הולדתו, העיר מאשו, 30 קילומטרים מזרחית לריימס, בחבל הארדנים). הוא עבד כמזכיר ליוהן הראשון, רוזן לוקסמבורג ומלך בוהמיה, מ-1323 עד 1346; נוסף לכך היה לכומר במהלך התקופה הזו. סביר להניח, שנלווה אל המלך יוהן במסעותיו השונים, רבים מהם סיורים צבאיים, ברחבי אירופה (כולל פראג). הוא התמנה לפקיד קתדרלה (קנון) בוורדון ב-1330, אראס ב-1332 וריימס ב-1333. בשנת 1340 חי מאשו בריימס, לאחר שוויתר על שאר משרותיו הקנוניות לבקשת האפיפיור בנדיקטוס השנים-עשר. ב-1346 נהרג המלך יוהן כשהשתתף בקרב קרסי ומאשו, שהיה מפורסם ומבוקש מאוד, נכנס לשירותם של אצילים ושליטים שונים, ביניהם בתו של המלך יוהן, בון, שרל השני מנאווארה, ז'אן דה ברי ושרל, רוזן נורמנדיה, שיהיה בשנת 1364 למלך שרל החמישי.
מאשו יצא בשלום ממגפת הדבר שעשתה שמות באירופה ובילה את שנותיו האחרונות בריימס, בהלחנה ובהעתקת כתבי היד הקודמים שלו. יש אומרים, כי הפואמה שלו, Le Voir Dit (כנראה 1361 - 1367) היא אוטוביוגרפית ומתארת אהבת סתיו שלו לנערה בת 19, פרון ד'ארמנטירה, אם כי יש החולקים על כך. במותו בשנת 1377 כתבו מלחינים אחרים, כמו פרנסואה אנדריו אלגיות לקונן על מותו.
[עריכה] שירה
תפוקתו הלירית של גיום דה מאשו מקיפה כ-400 שירים, ביניהם 235 באלאדות, 76 רונדו, 39 וירלאי, 24 לאי, 10 קינות ו-7 שאנסון רויאל ומאשו הרבה לעשות לשכלול ומיון התבניות הקבועות הללו. הרבה מתפוקתו הלירית שובץ בפואמות הסיפוריות שלו, ה-dits, כמו Le Remède de Fortune (מרפא לגורל דווה) ו-Le Voir Dit (סיפור אמיתי). רבים משיריו של מאשו נעדרים מוזיקה ומאשו פסק שבשבילו, כתיבת השיר קודמת תמיד לחיבור המוזיקה (וגם חשובה ממנה). מלבד המוטטים בלטינית, בעלי אופי דתי, וכמה שירים המדברים על אימי המלחמה והשבי, רובם הגדול של שיריו הליריים של מאשו עוסקים בחיזורי אהבים נאמנים למוסכמות ומכילים הצהרות אמונים לגבירה ותענוגות המשורר ומכאוביו. במונחים טכניים, מאשו היה אמן בסכימות חריזה משוכללות ובכך הוא מבשר את הרטוריקנים הדגולים של המאה ה-15.
על מכלול כתיבתו הסיפורית של דה מאשו שולט ה"דיט" ("דיבורי", בתרגום מילולי, כלומר, שיר שאינו מיועד לזמרה). שירי העלילה האלה, המסופרים בגוף ראשון (כולם פרט לאחד כתובים בבתים מחורזים בני שמונה הברות, בדומה ל"רומן" של אותה תקופה) נאמנים לרבים מכללי ה"רומן דה לה רוז", לרבות השימוש בחלומות אלגוריים (songes), דמויות אלגוריות והסיטואציה של המספר-מאהב, השואף לחזור אל גבירת לבבו או לרצות אותה. מאשו גם אחראי לכרוניקה של מעללי אבירות (ה-Prise d'Alexandrie) וליצירות פיוטיות של נחמה וחוכמת מוסר.
באחרית ימיו כתב מאשו מסה פיוטית על אומנותו (הפרולוג שלו).
לשירתו של מאשו הייתה השפעה ישירה על יצירותיהם של אסטש דשאן, ז'אן פרואסר, כריסטין דה פיזאן, רנה הראשון מנאפולי וג'פרי צ'וסר, לצד רבים אחרים.
[עריכה] ראו גם
רשימת יצירותיו הפיוטיות בוויקיפדיה האנגלית
