ג'יימס קוק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יימס קוק (27 באוקטובר 1728 - 14 בפברואר 1779), ימאי בריטי ומגלה ארצות, גדול חוקרי האוקיינוסים בהיסטוריה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
קוק נולד במרטון שבחבל יורקשייר (ליד המקום שבו נמצאת היום העיר מידלסבורו) למשפחתו הענייה של פועל חקלאי. לימים התקדם האב ונעשה למנהל עבודה באחוזה. בעל האחוזה שילם עבור לימודיו של הילד בבית ספר שהקים ארגון צדקה, לימודים שלא היו מובנים מאליהם בתקופה שבה מחצית האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב. בגיל צעיר איבד חמישה אחים ואחיות ונותרו לו שתי אחיות בלבד, שעימן לא היו לו קשרים חמים לאורך חייו.
בסוף שנות העשרה לחייו עזב את עבודת החווה ועבר לעיירה סטייזס באזור העיר ויטבי שעל הים הצפוני. תחילה עבד כעוזר לחנווני ואחר כך פנה אל הספנות. במשך תשע שנים עסק בהובלת פחם בים הצפוני. מעסיקו היה סוחר קווייקרי, ג'ון ווקר, שבביתו התגורר בין הפלגה להפלגה.
[עריכה] השירות בצי המלכותי
אחר כך עבר קוק לצי המלכותי והשתתף באזור מישורי אברהם בקרבות הצפון אמריקניים של מלחמת שבע השנים, שבמהלכם התנגשו הבריטים עם הצרפתים בקרב על קנדה. לא ברור מדוע החליט קוק לנטוש את ג'ון ווקר, שנכון היה להציע לו קידום מהיר ולבכר על פניו את החיים הקשים של הצי, אבל בהחלט ייתכן שאחד הגורמים היה שאפתנות. השירות הצבאי צפן בחובו הזדמנויות רבות יותר לתהילה.
ב-1762 התחתן עם אליזבת', בתו של בעל פונדק באזור המספנות בלונדון, אך את רוב שנות נישואיהם העבירו במרחק אלפי קילומטרים זה מזה. נולדו להם שישה ילדים, שלושה מהם הגיעו לבגרות. ב-1763 מונה לבצע סקר בניופאונדלנד, האי הגדול שבצפון קנדה. עבודתו המוצלחת זיכתה אותו בתשומת לב וביוקרה. הוא נודע כמומחה בענייני ניווט, שרטוט מפות ואסטרונומיה.
עד הגיעו לגיל ארבעים הספיק קוק להעפיל משפל הסטטוס החברתי אל עמדה מכובדת, וזאת בתקופה שבה הבדלי מעמדות שיחקו תפקיד חשוב מאין כמוהו. הוא היה אדם גבוה וצנום (בתמונה אומנם נראות כתפיו רחבות, אך לפי טוני הורביץ, כותב הספר "קווי רוחב כחולים", הצייר השתמש בדוגמן, שכן הקפטן ישב לפניו רק זמן קצר).
[עריכה] המסע הראשון (1768-1771)
ב-1768 נבחר לעמוד בראש משלחת אסטרונומית שיצאה לצפות במעברו של כוכב הלכת נוגה על פני השמש, במטרה לחשב על פיו את המרחק שבין השמש לכדור הארץ. מטרה נוספת של המסע הייתה לחקור את היבשת הדרומית האגדית, ששיערו שקיימת בדרום האוקיינוס השקט, טרה אוסטרליס (פירוש המילה הוא אדמה דרומית). לקוק הוקצתה ספינה קטנה בשם "אנדוור" ועימו יצאו להפלגה אנשי מדע בראשות ג'וזף בנקס. קוק הקפיד על בריאות אנשיו ובמהלך המסע לא מת איש מהם מצפדינה, הישג יוצא דופן באותם הימים. עם זאת לא ניתן לראות אותו כפורץ דרך במאבק במחלה קשה זו, שהייתה שכיחה כל כך בקרב הימאים. זאת משום שלא ידע לקשר בין אספקת הפירות והירקות הטריים, שעליה אכן הקפיד במידת האפשר, לבין העדר מקרי המחלה.
ב"אנדוור" שט קוק לאורך החוף המזרחי של דרום אמריקה והגיע לטהיטי. מסלול המסע לא היה ידוע לו מראש, ונקבע על פי פקודות סודיות חתומות במכתבים שנפתחו רק במהלך ההפלגה.
[עריכה] טהיטי
האי טהיטי התגלה כבר שנתיים קודם בידי אנשי הספינה הבריטית "הדולפין" בהובלת סמואל ווליס. נפוצו עליו שמועות ומיתוסים, שעסקו בעיקר בנדיבותן המינית של בנות האי. אלו הוכחו כתקפים גם בידי אנשי האנדוור, ששליש מהם לקו במחלות מין שונות. ללא הצלחה ניסה קוק לעצור את התהוללות הבשרים שעל פי כל הידוע לנו הוא לא נטל בה חלק, לא בטהיטי ולא במקומות אחרים.
הוא הופתע מהאופן החופשי שבו הופגנה המיניות באי. בין השאר הוצגה לפניו הזדווגות פומבית, וקוק ראה בהתנהגות זו סימן לנחיתות תרבותית. מנגד, הטהיטים השמיעו מחאה כאשר צפו בנוהגי ההלקאה האכזריים שהשית קוק על אנשיו כדרכה של אותה תקופה, אף שאשמת המולקה הייתה הצקה לאישה טהיטית. כשניסה להתוודע למנהגי אנשי טהיטי, למשל האיסור שהוטל על נשים לאכול בנוכחות גברים, נתקל במילה חדשה שהושמעה באוזניו שוב ושוב: "טאבו".
איש בשם טופאיה, טהיטי רם מעלה, ביקש להצטרף להפלגה עם משרתו. קוק לא התלהב, אך ג'וזף בנקס נעתר לבקשתו ולקחם תחת חסותו בתקווה שיוכל להחזיק בטהיטי "כמוצג נדיר, כדרך ששכני מחזיקים אריות או נמרים". בסופו של דבר הושיט טופאיה סיוע רב ערך בניווט ובגיאוגרפיה. התופעה ההפוכה, ימאים שביקשו לברוח אל אנשי טהיטי ובעיקר אל נשותיה ולהישאר עימם, הייתה שכיחה בהרבה. קוק נאלץ להילחם בה על ידי חטיפת טהיטים והסכמה להשיבם רק תמורת החזרת העריקים.
אחרי יציאתו מטהיטי עבר קוק בבורה בורה, כדי לאפשר לאנשי צוותו להתאושש באקלים נעים בטרם ימשיך הלאה. משם הגיע כאירופאי ראשון לניו זילנד על שני אייה.
[עריכה] ניו זילנד
הפגישה הראשונית עם המאורים באי הצפוני של ניו זילנד הסתיימה בצורה בלתי נעימה ביותר, בעימות ובהרג (קוק קרא למקום "מפרץ הדלות"). בהמשך הפלגתו לאורך החוף גילה שהמאורים הם אכן לוחמניים, אך ניתן לכונן עימם יחסי מסחר. הוא נתקל בשבטים קניבליים, שאכלו לתיאבון צוות של עשרה מלחים שירד מהספינה לחפש אוכל. מעניין לציין שלמרות התקרית לא התייחס קוק אל המאורים בבוז ובזעם ואת האנגלים הוא האשים בהתגרות.
עבודת המיפוי שעשה קוק בחופי ניו זילנד הייתה כל כך מדויקת, שמפותיו היו בשימוש עד שנות התשעים של המאה ה-20. במסגרת עבודתו התברר לו שהאי אינו מחובר ליבשת דרומית גדולה.
[עריכה] אוסטרליה
ב-19 באפריל, 1770 היה לאדם האירופאי הראשון לעלות על חופי מזרח אוסטרליה, שהייתה על מסלול החזרה שלו. בחופים האחרים חזו כבר ההולנדים לפניו, אך חקירתם את היבשת הייתה שטחית ביותר. הוא גילה מקום שלו קרא "מפרץ בוטאני" וציין את פירותיו ואת אקלימו הנוח. למקום הזה נשלחו תשע שנים אחר כך אסירים, והתברר להם שעל אף תיאורי קוק, הוא אינו ראוי לישוב אדם. הם סטו למפרץ סמוך, ובו הוקמה לימים סידני. את האבוריג'ינים שפגשו, שתרבותם הייתה כל כך פרימיטיבית שדמתה לתרבות שהתקיימה באירופה עשרות אלפי שנים קודם לכן, אפיינה ההתעלמות והאדישות. כל חפצם היה שהזרים יסתלקו.
קוק הפגין יחס רומנטי אליהם:
- "הם הרבה יותר מאושרים מאיתנו האירופים... הם חיים בשלווה, שהתנאים הקשים לא מפרים אותה. האדמה והים מספקים להם את כל צורכיהם, מבלי שיעמלו"
במהלך הדרך בחופי אוסטרליה היה קרוב להתנגש בשונית אלמוגים, וההיחלצות הניסית כמעט ממנה גרמה לו לכנות את המעבר: "תעלת ההשגחה העליונה". כמו כן הספיק לתבוע את בעלותו של מלך אנגליה על החוף המזרחי של אוסטרליה בהנפת דגל סמלית בקצהו בניו סאות' ויילס. בדרכו חזרה לאירופה עצר במקום שהיום הוא ג'אקרטה, בירת אינדונזיה. מלוויו הטאהיטים נדהמו לראות עיר שוקקת והומה, אך שם דווקא פקד אותם אסון. הם מתו מדיזנטריה או ממחלה דומה לה, לצד עוד 22 אנשי צוות, שמתו שם או בשבועות שאחר כך.
ב-13 ביולי, 1771 עגן בחופי אנגליה. בסך הכול שבו מעט יותר ממחצית מ-94 האנשים שיצאו לדרך.
בשובה של הספינה הפכו מוצגיה, ביניהם פוחלץ של קנגורו, לאטרקציה, ודווקא בנקס וצוותו, אנשי המדע, זכו ליותר הערצה מאשר קוק.
[עריכה] המסע השני (1772-1775)
מסע האנדוור לא פתר את השאלה: "האם קיימת היבשת הדרומית ?", אף שעתה ברור היה שאם היא אכן קיימת, היא גדולה פחות ממה שסברו בתחילה. כדי לפתור תעלומה זו היה צורך ביציאה נוספת לאוקיינוס השקט.
במסע נעשה שימוש בשעון הכרונומטר, כלי התמצאות שפיתח ג'ון הריסון, שרק קוק, בן יורקשיר כמוהו, היה פתוח דיו כדי לנסות ולהשתמש בו, והוא אכן הפיק ממנו תועלת רבה. הפעם התנהלה ההפלגה בשתי אוניות: "רזולושן" הגדולה בהנהגת קוק ו"אדוונצ'ר" הקטנה יותר. מחלוקות על האופן שבו תשופר הרזולושן הביאו לפרישתו של בנקס מהפלגה זו. את מקומו החליף חוקר טבע אחר, אדם בלתי נסבל בשם יוהן פורסטר.
במסע זה, שהתחיל בחופי אפריקה, היה קוק הראשון לחצות את חוג הקוטב הדרומי. רק חמישים שנה אחריו נחצה שוב קו הרוחב 71. כשנעצר מול גבעות הקרח ונאלץ לבסוף לשוב על עקבותיו כתב ביומנו את המשפט המפורסם:
- "השאפתנות מוליכה אותי לא רק למקום רחוק יותר מכל מקום שאליו הגיע אדם אחר לפניי, אלא שלדעתי, אף לרחוק שבמקומות שאליהם יכול להגיע האדם".
התנאים הקשים והמחסור באוכל טרי הביא אותו למחלה, והוא היה על סף מוות, אך לבסוף התאושש.
פעמיים היה באנטרקטיקה כשבין לבין עצר למנוחה בפולינזיה, בין השאר באי הפסחא ובטונגה, שאותה גילה כבר אבל טסמן. קוק התרשם מאוד מיכולותיהם החקלאיות של תושביה ומסבר הפנים היפות שבו קיבלו את צוותו. הוא קרא לקבוצת האיים: "איי הידידות", אף שהעיר על העריצות שבה מתייחסים מושלי האי לנתיניהם. בחלקו האחרון של המסע תר את האיים שבאזור ניו זילנד.
ההפלגה בת שלוש השנים הסתיימה במותם של ארבעה אנשים, רק אחד מהם ממחלה, דבר שהיה הישג בלתי רגיל, שקוק השתבח בו. האדוונצ'ר, שעליה פיקד טוביה פורנו, התפצלה מהרזולושן בשלב מוקדם. אנשיה הסתבכו בקרב קטלני עם מאורים קניבלים ושבו לממלכת בריטניה הגדולה שנה לפני קוק ואנשיו. הם הביאו עימם איש מטהיטי בשם אומאי, שהפך לאטרקציה של לונדון.
משחזר קוק לאנגליה ב-1775 קיבל דרגת קפטן וחברות ב"חברה המלכותית". מאמר שבו הסביר כיצד שומרים על בריאות המלחים זיכה אותו במדליית כבוד. ובעיקר, אחרי מאות שנים של ספקולציות הוכיח הקפטן שאין בנמצא יבשת דרומית.
[עריכה] המסע האחרון (1776-1779)
קוק ביקש לעצמו משרה נוחה בפיקוד על בית החולים של הצי וזכה לקבלה, אך לא היה מסוגל להיוותר בה לאורך זמן. משנתבקש להמליץ על מפקד למסע חדש אל האוקיינוס השקט, הכריז שהוא עצמו ייטול את הפיקוד. המטרה הייתה הפעם בצפון כדור הארץ - לגלות את החיבור הצפון מערבי בין האוקיינוסים האטלנטי והשקט, אחרי חמישים ניסיונות כושלים קודמים. איתו לקח קוק את אומאי, במטרה להחזירו אל טהיטי מולדתו ועימו מתנות למלך הארץ.
ב-1776 יצא למסע, אוניותיו היו ה"רזולושן", שעליה פיקד בעצמו, וה"דיסקברי" בהובלת צ'ארלס קלרק. בתחילה הוא אכן החזיר את אומאי.
[עריכה] הקשחה באופיו
באזור טהיטי התמודד עם גניבות של ילידים בנוקשות שלא אפיינה אותו בעבר, כשהורה לקצץ אוזניים של גנב ולשרוף בתים. גם כלפי הצוות היה יחסו מחמיר מאי פעם וידו הייתה קלה בכל מה שנוגע לעונש המלקות ולקיצוץ מנות המזון. הוא עשה טעויות ניווט, והתפרצויות הזעם שלו הבהילו את אנשיו. ייתכן שמגוון צרות בריאותיות תרמו להתנהגותו, ביניהן התמכרות אפשרית לאופיום או חסימת מעיים. סכסוך נוסף התגלע בינו לבין אנשיו, כשתבע בתוקף שינסו להזין את עצמם בבשרו של סוס הים שבעיניהם היה בלתי אכיל.
[עריכה] המסע
במסעו גילה את איי חג המולד והוואי, שאותה כינה "איי הסנדוויץ", ע"ש שר הצי, הלורד סנדוויץ. הוואי הייתה חידה בעיניו. הוא לא הבין כיצד מצא שם פולינזים הדומים לאלו שפגש באיי הדרום. החידה על התפשטות הפולינזים נותרה פתוחה למעשה עד ימינו והיוותה רקע למסע קון טיקי.
אנשי הוואי קיבלו אותו בתחילה כאל ונהגו כלפיו בהכנעה גמורה, כן היו מוכנות נשותיהם לספק ברצון את תשוקותיהם של ימאיו, על אף שקוק ניסה לאסור זאת מחשש להתפשטות מחלות המין.
כוונתו המקורית לעבור את המעבר הצפון מערבי נתקלה בקשיים בשל הקרחונים. התברר לו שאחרי שעבר את אלסקה ואת מיצר ברינג אין ביכולתו להמשיך עוד לכיוון האטלנטי. שוב הוא עצר בקו הרוחב שבעים, הפעם קו הרוחב הצפוני. ואכן, לא היה כל סיכוי בתנאים של אותו זמן למעבר אוניות בדרך שאותה בחן קוק. רק במהלך המאה ה-20 יצליחו ספינות לעבור באזור דרך צפון קנדה וים בופרט מדרום לקוטב. את הקוטב עצמו יכולה לעבור רק צוללת.
[עריכה] אחרית דבר - מותו בהוואי
קוק שב מתוסכל וחולה בבטנו להוואי לצורך תיקונים בספינה. גם בביקורו השני התקבל בכבוד כביר, וההוואיים ערכו טקס שבו הוכתר כאלוה. אולם מתחים החלו להופיע, בעיקר עקב שימוש שעשו האנגלים בגדר שהקיפה מקדש, אומנם לכאורה ברשות הילידים. נראה שהאחרונים חשו הקלה כאשר קוק עזב.
הדברים השתבשו, משנאלץ הקפטן לשוב על עקבותיו כעבור כמה ימים, עם הינתקותו של תורן הספינה ממקומו. הפעם לא קיבלו אנשי הוואי בברכה את הזרים שחזרו אל מפרץ קאלאקקואה, והחלו לגנוב מהם. קוק זעם וציווה להשתמש אף באש חיה כנגד הגנבים.
כעסו התגבר כעבור יום, ב-14 בפברואר, 1779, כאשר נגנבה גם סירה שלו. הוא ניסה לחטוף את המלך כבן ערובה להחזרת הסירה. פרץ קרב אלים והמהומה לובתה, כשנודע שבמקום אחר באי הרגו האנגלים צ'יף. במהלך ההתרחשות מצא עצמו קוק מבודד. אחריו רץ הוואי והלם בו. קוק נפל ומייד נדקר בפגיון, ההמון התנפל על גופתו והכה בה כמקשה אחת. מאוחר יותר היא בושלה ונתחים ממנה הוחזרו לאנגלים. אנשי הוואי לא היו קניבלים. הטיפול בגופה נועד לשמר את העצמות למטרות טקסיות.
ההסבר להתנהגות אנשי הוואי במהלך ביקורו השני של קוק אינו נהיר. יש הטוענים, שבתחילה ראו האנשים את קוק כאל לונו, משום שהופיע בזמן הנכון מבחינת המחזור הפולחני. כששב, כבר לא תאם העיתוי את האמונות המסורתיות. הזמן שבו חזר היה כבר הזמן שבו הארץ אמורה הייתה להילקח מידי האל.
אנתרופולוג מסרילנקה, גנאנאת אובייסקר, עורר פולמוס כשגינה כ"שטות אימפריאליסטית" את ההסבר הזה. לדעתו הבינו תושבי הוואי היטב, שהקפטן האנגלי לא היה אל. הוא סבור שניתן לנמק את התנהגותם בטעמים רציונליים וכתגובה לאופן שבו נהג בהם קוק עצמו.
אנשיו של קוק הגיבו באבל גדול למותו של מנהיגם. הם האשימו את ג'ון ויליאמסון, מפקד של סירה, שהייתה במפרץ בזמן ההתנגשות, כאילו לא סייע לקוק בשעה שזה נזקק לו, אך בסופו של דבר הוא יצא בשלום מהאשמה זו (אך בעתיד יועמד לדין על התנהגות פחדנית במקום אחר). ייתכן, משער טוני הורביץ, שקוק היה יכול להינצל אם היה יודע לשחות. נראה שיורד הים הגדול לא היה מסוגל לצלוח את המים, שהפרידו בינו לבין הסירה.
מאושרים מהריגת מנהיג אויביהם התגרו ההוואיים במלחים הבריטים. הללו מצידם השתוקקו לנקמה, ולא איחרו להביאה. בהתפרצות זעם הם טבחו בכפר ילידים, שרפו בתים והניפו ראשים כרותים על כידונים.
ב-21 בפברואר, אחרי שירו עשרה מטחי הצדעה, יצאו האוניות בחזרה לאנגליה, בהובלתם של ג'ון גור, אמריקני, שלא ידע שארצו כבר אינה נתונה לשליטת המלך הבריטי, וג'יימס קינג, שכן צ'ארלס קלארק מפקד הדיסקברי מת משחפת. החובל הראשון היה ויליאם בליי, לימים איש הבאונטי. אל חופי בריטניה הגיעו הספינות ב-1780 בחודש אוקטובר.
אחרי מותו של ג'יימס קוק לא שפר גם גורל ילדיו. שניים מהם מתו כיורדי ים צעירים. השלישי פנה אל לימודי הכמורה, אך מת גם הוא ממחלה. שושלתו של קוק נגדעה באיבה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- טוני הורביץ, קווי רוחב כחולים, תרגום:נועה בן פורת, הוצאת אריה ניר.
| ערך מומלץ |
