דיסוננס קוגניטיבי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיסוננס קוגנטיבי - מושג בפסיכולוגיה החברתית ובחקר העמדות, המתאר מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט.
תוכן עניינים |
[עריכה] תאוריות של עקביות
תאוריית הדיסוננס הקוגנטיבי, שנהגתה על ידי לאון פסטינגר בשנות החמישים, טוענת כי שמירת העקביות היא מניע מרכזי לאדם. אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את עמדותיו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) בין העמדה להתנהגות. או לחילופין, ידורבן להתאים את התנהגותו לעמדה בה הוא מחזיק. לדוגמה, חייל הנשלח למשימה שאינו מאמין בה יגבש מחדש את עמדתו, כך שהמשימה תיראה לו הכרחית וצודקת. או שיתחמק מהמשימה (או אפילו יחבל בה) על מנת להתאים את התנהגותו לעמדתו.
תאוריה מתחרה של הפסיכולוג דריל בם היא, שהאדם מתבונן בהתנהגות עצמו כצופה מהצד ומסיק ממנה על עמדותיו ודעותיו. לפי תאוריה זו, העמדות הולכות בעקבות המעשים. ההבדל בין התאוריות הוא, שלפי בם אין צורך בעוררות ובתחושת אי נעימות כדי שעמדה תשתנה בשל הצורך בעקביות.
[עריכה] תימוכין אמפיריים
תאוריות אלו מסבירות ממצאים מחקריים מסקרנים. למשל, משתתף בניסוי משעמם שהסכים, תמורת סכום פעוט, לומר לחבריו שהניסוי מעניין, אכן סבר באמת שהניסוי היה מעניין. אך אם שולם לו סכום גדול כדי שיציג את הניסוי כמרתק בפני רעיו, דעתו הייתה שהניסוי דווקא משעמם. בממצא זה יש סתירה לביהביוריזם - דווקא כאשר הסכום גדול ואמור ליצור התנייה חיובית, הניסוי נמצא כלא מעניין.
ההסבר, לפי תאוריות הדיסוננס, הוא שנוצרת סתירה בין ראיית האדם את עצמו כאדם הגון לבין השקר שאמר. אם ניתן לאדם תשלום גדול תמורת הכזב, הוא משלים איתו, אך אם הסכום הוא קטן - עליו לשכנע את עצמו שהניסוי אכן היה מעניין.
לפי תאוריית התפיסה העצמית, אין האדם יודע אם הניסוי מעניין או לא. אם הסכים, תמורת סכום פעוט, לומר לחברו שהניסוי מעניין - סימן שהניסוי באמת היה מעניין.
לשתי התאוריות נמצאו תימוכין אמפיריים, אך שתיהן אינן מסבירות ממצא מפתיע: התאמת העמדות להתנהגות קודמת מתקיימת אפילו אצל אנשים שאינם מודעים להתנהגות הקודמת, בשל אמנזיה או סיבה אחרת.
[עריכה] השלכות נוספות
לתאוריות הדיסוננס והתפיסה העצמית יש חשיבות ברורה בפסיכולוגיה של החינוך. מתן פרס גדול לילד או עונש גדול, כעונש כדי לקדם ביצוע פעולה, יביא אותו להתליית הפעולה שעשה בשכר או בעונש, ולא במניע פנימי. לפיכך, ההתנהגות לא תופנם. בהתאם לתאוריות אלה, מוטב לקדם התנהגות באמצעות מחמאה ובאמצעות פרסים ועונשים מינוריים, כאלו שלא יפריעו לייחוס פנימי של ההתנהגות (לפי תאוריית התפיסה העצמית), או יעודדו דיסוננס שבסופו תופנם ההתנהגות (לפי תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי).
ניבוי נוסף על פי תאוריית הדיסוננס הוא, שאחרי הכרעה בין שתי אפשרויות, תיראה האפשרות שנבחרה לבסוף כטובה ומוצלחת. יווצר דיסוננס בין הידיעה על אפשרות הבחירה השנייה לבין עובדת אי בחירתה, ותוצאתו - שינוי עמדה לכיוון צידוד בדרך שננקטה בסופו של דבר.
לתאוריית הדיסוננס חשיבות גם בהסבר התנהגותן של כתות, שנבואה שעליה הכריז מנהיגן - התבדתה.
לעיתים קרובות, כאשר הלכידות בהן גבוהה ואמונתן חזקה, דווקא אז מתחילות הן ביתר מרץ להפיץ את תורתן ועושות מאמץ גדול לגייס חברים נוספים. נראה שבמקרים אלו, העירור הנגרם על ידי הסתירה בין המציאות למצופה גורם תחושת דיסוננס. התוצאה היא צורך של האדם להוכיח לעצמו את אמיתות האמונה שבה הוא אוחז, והדרך לעשות זאת היא בשכנוע פעיל של אחרים (כך למשל, נתן העזתי החל לנסוע בין קהילות ישראל במטרה לשכנע בשבתאות רק אחרי התאסלמות שבתאי צבי).
