דקליים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בצמח הדקל; לערך העוסק ביישוב דקל, ראו דקל (מושב).
| דקליים | |
|---|---|
 |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | חד־פסיגיים |
| סדרה: | דקלאים |
| משפחה: | דקליים |
| סוגים | |
| סוגים המצויים בארץ ישראל: דום |
|
| שם מדעי | |
 Arecaceae |
|
דקליים (Arecaceae, משפחה יחידה בסדרת הדקלאים, Arecales), משפחה המכילה כ־200 סוגים וכ־3,500 מינים של עצים ירוקי עד. הדקליים מצויים בכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים והם סימן היכר מובהק לנאות מדבר ולאיים באוקיינוס השקט.
המאפיינים של רוב סוגי הדקליים הם: צמח חד־פסיגי רב שנתי, לרוב דו־ביתי (שיש ממנו עצי זכר ועצי נקבה), ששורשיו צומחים מן הגזע, שגזעו דק, ישר ונטול ענפים, שבראשו "כתר" הבנוי מעשרות רבות של עלים ארוכים ("כפות").
תוכן עניינים |
[עריכה] חלוקה למינים ותפוצה
משפחת הדקליים היא המשפחה היחידה בסדרת הדקלאים (Arecales). כמות המינים של הדקליים היא רבה ומוערכת בכ־2,500–3,500 מינים המפוזרים בכ־210–236 סוגים. השוני במספר המינים והסוגים נובע מחוסר הסכמה בין הבוטנאים לגבי סימון המינים והגבולות בין הזנים.
עבודה חשובה בנושא נעשתה בשיתוף פעולה בין חוקרים מאוניברסיטת קורנל שבארצות הברית לחוקרים מהגנים הבוטניים המלכותיים בקיו (Kew) שבסמוך ללונדון. סיכום עבודה זו יצא לאור בשנת 1987 כ־Genera Palmarum. על פי ספר זה חולקו כל סוגי הדקליים ל־6 תת משפחות, כאשר חלק מתת המשפחות חולק לחלוקת משנה ל"שבטים".
הדקליים מהווים קבוצה מגוונת וחשובה בלא קשר למספר המדויק של המינים וממוקמים במקום הרביעי או החמישי (תלוי באומדן המינים) בין החד־פסיגיים.
עם זאת, נהוג להצמיד בטעות את הכינוי דקל לכל צמח שדומה במבנהו לדקל. הדוגמה הבולטת ביותר הוא דקל ה"סגו". צמח חשוב מבחינה כלכלית זה, שייך למשפחת הציקסיים (Cycadaceae) ולא למשפחת הדקליים.
יש גרעין של אמת בדימוי הסטריאוטיפי של "גן העדן" כאי קטן שחופו חול לבן, שעליו מצלים עצי קוקוס. רוב הדקליים משגשגים באזורים הטרופיים ותפוצתם נרחבת בכל האזורים החמימים של העולם בהם קיימים משקעים רבים. דקליים הם בדרך כלל המרכיב הדומיננטי בצמחייה במקומות שבהם הם מצויים. למרות המגוון הגדול של מיני הדקליים ושכיחותם באזורים הטרופיים, רק למינים בודדים יש תפוצה נרחבת. רוב סוגי הדקליים מכילים עד חמישה מינים וסוגים המכילים מין אחד בלבד הוא מקרה נפוץ. תופעה מעניינת היא שככל שקיימים פחות מיני דקליים בסוג מסוים, כך תפוצתם נרחבת יותר. הסוגים: Phoenix ,Borassus, ו־Raphia מהווים דוגמה לסוגים שבהם מספר מועט של מינים ותפוצתם נרחבת, לעומת הסוגים: Licuala ו־Pinanga, שבכל אחד מהם מעל 100 מינים שתפוצתם מוגבלת לאזורים שבין מלזיה לגיניאה החדשה והסוג Chamaedorea שבו כ־100 מינים שתפוצתם מוגבלת לאמריקה המרכזית ואמריקה הדרומית.
יותר משני שלישים ממיני הדקל בעולם מצויים ביערות הגשם הטרופיים. ביערות אלו הם נמנים בין העצים הגבוהים הבולטים מעל לכיפת היער, או שגובהם בינוני והם מתמזגים עם שאר העצים המהווים את הכיפה, או אפילו צמחים הגדלים בצל על קרקעית היער. חלק ממיני הדקליים עמידים לתנאי אקלים קשים כדוגמת התמר (Phoenix dactylifera) וצומחים בשטחים יבשים ופתוחים כדוגמת ערבות ומדבריות , אבל אפילו הם זקוקים לאספקה קבועה של מי תהום. דוגמאות נוספות לדקליים קשיחים הם Nannorrhops ritchiana, הגדל בהרי אפגניסטן, והדקליים מסוג Trachycarpus הגדלים בהרי ההימלאיה והמתכסים בשלג כל חורף.
[עריכה] היסטוריה של התפתחות הדקליים
הדקליים הם צמחי יבשה קדמונים. המינים הראשונים הופיעו לפני 85 מליון שנה. המאובנים המוקדמים של דקליים המצויים בימינו הם עלים של המין Sabal magothiensis וגזעים של המין Palmoxylon cliffwoodensis מהקרטיקון התחתון (בערך מלפני 80 מיליון שנה), כשיבשת העל הדרומית גונדוואנה החלה להתפרק. מאובני עלים קדומים אלו ממקמים את הדקליים בין המוקדמים שבמשפחות "צמחים בעלי פרחים" המוכרים. לפני כ־69 מיליון שנה הופיעו ראשוני המינים המודרניים. אחד מאלו דקל המנגרובה (Nypa fruticans) זוהה על ידי גרגרי אבקת הפרחים הייחודית לו. מינים אלו צמחו ועדיין צומחים בסביבה ימית המקילה על היווצרות מאובנים. סוג קיים נוסף המיוצג כגרגרי אבקה מאובנים הוא Acrocomia.
בתחילת תקופת האיאוקן, לפני כ־60 מליון שנה, הדקליים היו מרובים ותפוצתם נרחבת. סוגים רבים של דקליים כדוגמת: Phoenix ,Sabal, Serenoa ,Livistona ,Trachycarpus ו-Oncosperma צמחו במקומות רבים בהם אין כיום דקליים, (או שסוג זה של דקליים לא צומח בהם כיום). סוגים אלו צמחו בחלקים של ארצות הברית, קנדה, הודו, אירופה וסין. סוגים אלו כללו חברים בקבוצות הנחשבות פרימיטיביות ונראה שייצגו התפרצות שקדמה לגיוון במינים. בחפירות בסמוך ללונדון נתגלו גרגרי אבקת דקל המנגרובה (Nypa fruticans) בשכבה שתוארכה ללפני 50 מליון שנה. כן נתגלו בחפירות אלו גרגרי אבקה של דקל הרפיה ושל דקל הדומה לדקל הקריוטה.
[עריכה] מורפולוגיה
[עריכה] מערכת השורשים
בדומה לכל החד־פסיגיים, מערכת השורשים של הדקל מתפתחת מהגזע בחלק שמתחת לקרקע. זמן קצר אחרי הנביטה, שורש השתיל מפסיק לתפקד ומוחלף בשורשים המיוצרים בחלק מיוחד של הגזע הקרוי "אזור התחלת השורשים". במהלך שלב הקיבוע של הגידול, הדקל הצעיר מפתח את "אזור התחלת השורשים" בבסיס הגזע. שורשים אלו, היוצאים מהגזע קרויים שורשים אדבנטיביים ("שלא במקומם"), בניגוד למערכת השורשים התת קרקעית של הדו־פסיגיים המתפתחת ישירות מהשורש הרב־שנתי של השתיל. כמו כן, בניגוד לדו־פסיגיים, שורשי הדקל מבצבצים מהגזע בעוביים המקסימלי, ואינם מסוגלים ליזום צמיחה משנית. עם זאת השורשים מסוגלים להתפצל לשלוש רמות. הרמה השלישית של השורש היא הדקה ביותר ותפקידה בעיקר לספוג מים וחומרים מזינים. שורשי הדקל אינם מצמיחים שערות שורש.
שורשי הדקל מסוגלים לגדול למרחק ניכר. שורשי דקליים מסוימים נמדדו במרחק של למעלה מ־30 מ' מהעץ. בדקליים מסוימים אזור התחלת השורשים משתרע גם לחלק שמעל לקרקע של הגזע. הדוגמה הקיצונית ביותר לכך הם הדקליים "הנשענים על השורשים" ביערות הגשם הטרופיים, המצמיחים שורשי תמיכה עבים וארוכים מחלק הגזע המצוי בגובה של 2-3 מ' מעל הקרקע.
ניתן לראות הרחבה של "אזור התחלת השורשים" באותם סוגים של דקל התמר המצמיחים בדלים של שורשי אוויר בבסיס הגזע. דקליים מעטים (לדוגמה .Chamaedorea spp) מצמיחים שורשי אוויר לאורך כל הגזע.
[עריכה] הגזע
המבנה הפנימי של גזע הדקל שונה מרוב גזעי מיני העצים האחרים שהם דו־פסיגיים. בתוך הגזע של הדו־פסיגיים הרקמות שמובילות מים ומזון בנויות בצורת טבעות קונצנטריות, כשביניהם מפרידה רקמת הקמביום. רקמת הקמביום מייצרת כל שנה טבעת חדשה של רקמה המובילה מים כלפי פנים וטבעת חדשה של רקמה המובילה מזון כלפי חוץ. עקב כך, גזע העץ הדו־פסיגי מתרחב כל הזמן. תכונה זו מאפשרת לנו לקבוע בדיוק מוחלט את גילו של העץ על יד ספירת הטבעות בחתך הגזע. מבנה זה מאפשר לצמח לתקן פגיעות בגזע בצורה יעילה (ולחקלאים לבצע הרכבה של ייחורים של מין אחד על גזע של מין קרוב אחר).
לעומת זאת לדקליים, כמו לרוב החד־פסיגיים, אין רקמת קמביום. סיבים וצינורות המובילים מים ומזון מפוזרים כצרורות קשים בתוך רקמת היסוד (פ.ב. טומלינסון (P. B. Tomlinson) מאוניברסיטת הרוורד משווה את גזע הדקל ל"בטון מזוין"). לפיכך, אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. בניגוד לסוגי עצים אחרים, דקליים משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים. ברגע שגזע הדקל מגיע לנקודת גידול מקסימלית הוא אינו מסוגל להגדיל את קוטרו. יותר מכך, מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות של רקמה מובילת מים ומזון. צרורות הרקמות המובילות מים ומזון חייבות לשרוד עד סוף חייו של הדקל. מבנה זה אינו מאפשר תיקון פגיעות בגזע, ואינו מאפשר לבצע הרכבה. משמעות עובדות אלו היא שעתיד גזע הדקל תלוי בבריאותו של ניצן פעיל יחיד ("לב הדקל") שבראש הגזע. לפי כך, אם לב הדקל נקטף או מת, כל הדקל (אם הוא בנוי מגזע בודד) או גזע בדקל מסתעף (כדוגמת ה"דום המצרי") ימות בסופו של דבר. ולמרות עובדות אלו, הדקליים מסוגלים להגיע לגבהים של 20 מ' ויותר.
לדקל צורות גזע מגוונות, כשם שקיימים מיני דקל מגוונים. הגיוון קיים בעובי, בצורה, בצבע, במאפייני המשטח ובהתנהגות. לרוב המינים של הדקל גזע בודד, לעתים מסיבי, אך קיימים מינים מעטים הגדלים לאורך הקרקע (Elaeis oleifera), או אפילו נראים כנטולי גזע (Raphia regalis). מספר ניכר של מינים מפתח חוטרים חדשים מניצנים משניים שבבסיס הגזע, המייצרים סבך או אשכול של צמחים. לחלק מהדקליים גזע מתפצל ("דום מצרי", Nypa fruticans). סוגים רבים של דקליים אפילו גדלים כצמח מטפס על העצים היוצרים את החופה של יער הגשם הטרופי. אף על פי שצורת הגידול (גזע בודד או אשכול) אופיינית לקבוצה מסוימת, לעתים גידול כגזע בודד וכאשכול מתקיים באותו סוג (Licuala, Hyphaene), או אפילו באותו מין (Laccospadix australasica).
גזעי דקליים רבים נשארים מכוסים בבסיסי עלים ישנים למשך שנים רבות; אחרים משירים את עליהם המתים מייד.
במשך השנים הראשונות בחיי הדקל, הגזע בנוי מלא יותר מאשר בסיסי עלים חופפים המגינים על קודקוד הצמיחה החשוב ("לב הדקל"). חלק מגזעי הדקליים מתנפחים בצורה מורגשת בבסיסם; אחרים מפתחים בליטות ניכרות במעלה הגזע. רוב הדקל הצומחים לגובה מצמיחים גזע חלק בדרך כלל בצבע אפור או חום, לעתים ירוק. דקליים מסוימים מצמיחים קוצים בולטים על הגזע. קוצים אלו הם לרוב שרידים של סיבים מרקמת בסיס הענף.
הצלקות המושארות על הגזע בעקבות נשירת העלים מותירים תבנית ייחודית על הגזע. הם עשויים להופיע כטבעות, או אם העלים לא עוטפים בשלמות את הגזע, כצלקות בצורות שונות. המקום בגזע שבו היה (או עדיין) מחובר העלה קרוי "צומת".
גובה הדקל משתנה בהתאם למין, החל בדקל הננסי מפרגוואי (Syagrus lilliputiana) (שכנראה נכחד) ששיא גובהו 10-15 ס"מ וכלה בדקלי הדונג הענקיים שבהרי האנדים (Ceroxylon quindinense) ודקלי הוונגה שבגיניאה החדשה (Ceroxylon quindinense) המגיעים לגבהים של 60 מ' ו־50 מ' בהתאמה.
[עריכה] העלים
עלי הדקל הם בין הגדולים ביותר בממלכת הצמחים. לדוגמה: עלי דקל הרפיה האפריקני (Raphia regalis) מגיעים לאורך של 25 מ', העלים הארוכים ביותר בממלכת הצמחים. צורת כתר העלים האופיינית לדקל משתנה בהתאם למין, משופעת ודחוסה (Chamaedorea cataractum), למעטה ודלילה (Hyophorbe lagenicaulis).
עלי הדקל בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (החלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. בסיס הפּטוֹטֶרת הוא החלק של הפטוטרת העוטף את הגזע. במיני דקליים רבים הבסיס נשאר צמוד לגזע גם אחרי שהפטוטרת והטרף נשרו. בחלק מהמקרים התצורה של בסיסי הענפים הדבוקים לגזע היא אחד מסימני הזיהוי של הדקל.
הפטוטרת של עלי הדקל יכולה להיות קצרה, ארוכה או בלתי קיימת (במספר קטן של מינים). הפטוטרת של מינים מסוימים משוננת לאורך השוליים, לעתים בצורה קיצונית.
הטרף של עלי הדקל מחולק לשלושה סוגים: דמויי נוצה (pinnate או bipinnate) אצל דקליים כדוגמת התמר או הקוקוס, דמויי מניפה (palmate או costapalmate) בדקלי המניפה כדוגמת הסַבַּל (Sabal palmetto) או עלה רגיל הקיים במין אחד בלבד (Chamaedorea metallica).
עלה דמוי נוצה בנוי ממערך של עלעלים המסודרים לאורך הפטוטרת. העלעלים יכולים מעטים או רבים, צרים או רחבים, מחודדים בקצה, משוננים או קהים. העלעלים יכולים להיות מסודרים באופן שווה לאורך הפטוטרת, או מחוברים בקבוצות. אם העלעלים מחוברים ישירות לפטוטרת הם קרויים pinnate (רוב הדקליים). בסוג קריוטה העלעלים מתפצלים לעלעלי משנה וסוג זה קרוי bipinnate.
עלים דמוי מניפה הם עגולים, או בצורת כף יד פתוחה. העלים מחורצים בצורה עמוקה או רדודה למקטעים הנפרדים בקצוות. קיימים שני סוגים של עלים דמויי מניפה. האחד, שבו הטרף מתחיל בקצה הפטוטרת קרוי palmate, והשני, שבו הפטוטרת נמשכת לתוך הטרף (חלק הקרוי costa) קרוי costapalmate.
[עריכה] הפרחים
דקליים פורחים כשהם בוגרים, תופעה הקורית במינים מסוימים אחרי 3-5 שנים (Elaeis guineensis), בעוד שמינים כגון הקוֹריפה (Corypha umbraculifera) מתבגרים אחרי 40 שנה. רוב המינים פורחים כל שנה, בעוד שמינים מסוימים כדוגמת הקוריפה פורחים פעם בחיים ואז מתים.
פרחי הדקל הם לרוב קטנים ובלתי בולטים, בדרך בצבע לבן או צהבהב, אבל מצויים במספרים גדולים על תפרחות מרשימות (הקרויות מַכבּדים). רוב התפרחות ארוכות למדי ומתפצלות, אך קיימים מינים מסוימים שבהם התפרחת קצרה שאינה מתפצלת. תפרחת הקוריפה היא הגדולה ביותר בממלכת הצומח ומגיעה לאורך של 10 מ' ומכילה כמה מיליוני פרחים. בדקלי המניפה גבעולי הפרחים צומחים מן הגזע, בדקליים אחרים התפרחת צומחת בין העלים. בסוגים מסוימים הפורחים פעם אחת בחייהם כדוגמת הקוֹריפה גבעולי הפרחים מבצבצים בקצה הגזע. בחלק ממיני הדקליים גבעול הפרחים עטוף בחף גדול (מתחל) הקיים גם בפרי.
במקרים מסוימים הפרחים הם דו־מינים, לעתים קיימים על גבי אותה תפרחת פרחים זכריים ונקביים, ולעתים העץ מייצר תפרחות ממין אחד בלבד (זכרי או נקבי) ואז הוא קרוי דו־ביתי. לדוגמה עצי התמר.
חלקי הפרח בנויים מכפולות של שלוש, בדרך כלל עטיף הפרח עשוי 6 עלים, מספר האבקנים על פי רוב 6, השחלה בת 3 עלי שחלה ו־3 ביציות שמהן מופרית רק ביצית אחת. העובדה שפרחי הדקל בדרך כלל חסרי צבע הביאה את החוקרים להניח כי האבקת הפרחים נעשית באמצעות הרוח. כיום ידוע כי רוב סוגי הדקל מאובקים על ידי חרקים.
[עריכה] פירות וזרעים
בניגוד לפרחים שהם בדרך כלל קטנים, הפירות (והזרעים) של רוב סוגי הדקליים גדולים ובולטים למדי. למעשה, הזרע הגדול ביותר בממלכת הצומח שייך לדקל הקוקוס הכפול המצוי באיי סיישל (Lodoicea maldavica) והשוקל כ־20 ק"ג.
פרי הדקל הוא בדרך כלל ענבה בשרנית (תמריים), או בית־גלעין בעל מֶסוֹקארפּ סיבי או בשרי־שומני (קוקוסיים) ומכיל על פי רוב זרע אחד, שאינו נפתח בבגרות. ציפת הפרי לרוב צבעונית.
הזרע שבפרי הדקל מוגן על ידי כיסוי סיבי או דמוי עצם. לכיסוי הזרע של מינים מסוימים יש תבניות מעניינות של קישוט. רוב הנפח של הזרע מורכב מהרקמה הקרויה אֶנדוֹספֶּרם המזינה את השתיל המתפתח. עובר הדקל הוא בדרך כלל קטן וממוקם בתא מיוחד בקצה אחד של הזרע.
[עריכה] מזיקים
ככל צמח שתפוצתו רחבה , קיימים גורמים רבים היכולים להזיק לדקל:
- תנאי סביבה כגון כפור או השקיית יתר.
- מחלות שמקורם בחיידקים (צהבון) או פטריות הגורמות לריקבון שורשים, עלים ופירות (לדוגמה: Aspergillus japonicus).
- נֶמָטוֹדוֹת (תולעים זעירות בקרקע) הפוגעות בשורשים (לדוגמה: .Meloidogyne spp).
- חלזונות (לדוגמה: Helicopsis vestolis).
- ציפורים ויונקים כדוגמת עטלפים ומכרסמים (עכבר הבית ועכברוש שחור).
המזיקים המסוכנים ביותר לדקליים הם החרקים: סוגים שונים של עש, פרפרים, חיפושיות, צרעות וארבה המדבר תוקפים את הפירות והעלים. סוגים שונים של חיפושיות תוקפות את הגזע. טרמיטים וצרצרים תוקפים את השורשים.
בשנים האחרונות הגיעה למזרח התיכון ולספרד ממזרח אסיה (כנראה בעזרת האדם) חיפושית הנחשבת לאיום הגדול ביותר כיום של מגדלי הדקליים: חדקונית הדקל האדומה (Rhynchophorus ferrugineus). חיפושית זו מטילה את ביציה בתוך הגזע והזחלים הבוקעים ממנה ניזונים מן העץ ולעתים קרובות גורמים בכך למותו. בישראל התגלה המזיק לראשונה בשנת 1999.
[עריכה] שימור הדקל
הפיתוח המואץ של האדם בכל רחבי העולם מוביל לאיבוד מהיר יותר ויותר של זני צמחים ובעלי חיים. אזורים נרחבים הוסבו בידי האדם לשדות מרעה, לאזורי מגורים ולשימושים נוספים. כך נותרו "איים" בודדים של בתי מחייה. השפעת תהליך מואץ זה על יחסי הגומלין בין המינים שבעולם הטבע אינה ברורה לנו, ולכן אין אנו יודעים לאן יוביל תהליך זה. אף על פי שכרבע ממיני הדקליים מצויים בסכנה ברמות שונות, המאמץ המדעי לשמר מיני דקליים נדירים הוא מועט. משפט זה נכון לגבי כלל הצמחים. קל יותר לגייס כסף על מנת להציל בעל חיים "חמוד" מכוסה פלומה או נוצות מאשר לגייס כסף עבור צמחים או חרקים. בדרך כלל שימור צמחים, אם נעשה, הוא במסגרת שמירת אזור המחיה של ציפורים או יונקים בסכנה.
עדיין נדרשת עבודה רבה בעולם הדקליים. מצב שימורם של מעל ל־400 מיני דקליים רשום כ"בלתי ידוע" בתוכנית שימור הדקליים של "האיחוד העולמי לשימור" (World Conservation Union). כמובן, רבים מצמחים אלו מצויים במקומות נדחים שהגישה אליהם קשה. לעיתים סווג הדקליים עצמו מהווה בעיה. האם הדקל המקסיקני הנדיר Coccothrinax readii צריך להכלל בסוג הנפוץ יותר Coccothrinax argentata? רק המחקר בשאלות אלו יעסיק את חוקרי הדקליים שנים רבות.
לרוע המזל, מצבם של סוגי דקליים מסוימים ידוע היטב. התבוננות בפרט האחרון בעולם של Hyophorbe amaricaulis בגן הבוטני בקורפיפּ, מאוריציוס הוא רגע עצוב במיוחד. זהו צמח בר שגדל באותו מקום לפני שהוקם הגן הבוטני. אף שנבדקת האפשרות ליצור תרבית מרקמת הצמח, מין זה כנראה עתיד לחזור על ההיסטוריה העגומה של הדודו ולהיכחד. לעומת זאת, לצמח האחרון בזן conjungatum של המין Dictyosperma album המצוי על האי "ראונד" (Round Island), מאוריציוס צפוי עתיד טוב יותר משום שהצמח עדיין מייצר זרעים. כוונת קרן הטבע של מאוריציוס להנביט ולשתול כאלף זרעים באי. נראה איפה שלדקל זה יש סיכוי לשרוד בבר למשך שנים רבות נוספות.
המצב במדגסקר דומה למצב במאוריציוס. רשימת הצמחים בסכנה של הארגון IUCN כוללת 18 מיני Dypsis, המצויים בסכנת הכחדה או שכבר נכחדו. רבים ממאה ממיני הדקליים האחרים המצויים במדגסקר נמצאים בסכנה מכיוון שהם הצטמצמו לאוכלוסיות קטנות, שריד ליערות ושטחי הדשא.
הדקל הנדיר ביותר בחצי הכדור המערבי הוא כנראה Attalea crassispatha מהאיטי. בפעם האחרונה שנערכה ספירה של עצים בוגרים נמצאו 24. גנים בוטניים ברחבי ארצות הברית מגדלים כמאה צמחים ממין זה וחלקם הוחזרו להאיטי. הבעיה הגדולה של דקל זה שבית הגידול שלו נעלם. הדקליים האחרונים הגדלים בר מצויים בקצות שדות מרעה.
בהוואי, הגן הבוטני הטרופי הלאומי מסייע במאמצי שימור על 23 המינים של Pritchardia, כולל שמונה מינים בסיכון גבוה. לדוגמה, רק דקל בוגר אחד של Pritchardia munroi גדל בר באי מולוקאי.
המשותף לכל רשימת הדקליים שהובאה הוא שבית הגידול שלהם מצוי באי. אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים באיים פגיעות במיוחד לתחרות מצד צמחים ובעלי חיים שהובאו על ידי האדם, פעילות האדם ואפילו תופעות טבע כמו סופות. המצב דומה בהרים שבאזורים הטרופיים. פסגות הרים מבודדות משמשות כאיים של טמפרטורות קרירות בלב האזור הטרופי החם. בירוא היער שבפסגה אחת יכול להוביל לאבדן של מינים רבים. אפילו הדקליים שביערות הגשם הנרחבים של אמאזוניה מצויים בסכנה עקב הרמה הנוכחית הגבוהה של הרס בתי הגידול.
לעתים, דווקא "המשוגעים לנושא" גורמים את הנזק הגדול ביותר. בלהיטות להשגת מיני דקליים נדירים לצורכי גינון נגרמים נזקים לצמחיית הבר. כאשר החובבים עוקרים צמחים, או אוספים את כל הזרעים, הם עלולים להביא כלייה על העץ, מכיוון שאין שום בטחון שיצליחו לגדל את הצמח בתנאים אחרים.
לרוע המזל, בעיות השימור אינן קלות לפתרון. הבעיות מורכבות כמו הטבע עצמו. תוכניות שימור, החזרה לטבע ושחזור בתי גידול דורשים הערכה מדעית זהירה, זמן ומשאבים ניכרים.
[עריכה] הערך הכלכלי של הדקל
ערכה הכלכלי של משפחת הדקליים הוא גדול, ומבחינה זו היא שנייה לדגניים. רשימה של מוצרי הדקליים:
- פירות: מיליוני אנשים ניזונים מפירות הדקל כגון התמר והקוקוס. הפירות נאכלים טריים או שניתן לייבשם לצורך שימור לתקופה ארוכה. מוצרים נוספים המופקים מהפירות הם דבשה, סילאן (מהתמר) וקופרה שהוא בשר קוקוס מיובש שממנו ניתן להפיק שמן קוקוס המשמש בתעשיית הקוסמטיקה.
- לב דקל: קודקוד הצמיחה של הדקל נחשב מעדן ותוסף מקובל לסלטים (אם כי קטיף הלב משמעה הריגת העץ).
- שמן: מדקל מיוחד הקרוי דקל השמן (שמנון) מפיקים שמן דקלים. השמן מופק מציפת הפרי ומהגלעין. שמן הדקלים משמש למאכל, ולהכנת מרגרינה וסבון.
- יין: ממוהל (הנוזל המימי המעביר מזון בצמח) של כמה סוגי דקליים נוהגים תושבים באסיה ובאפריקה להכין יין דקלים, הקרוי "טודי" שהוא משקה בעל תכולת אלכוהול נמוכה. ניתן לזקק עראק מתוך יין הדקליים.
- סוכר: ניתן לזקק סוכר ממוהל של כמה סוגי דקליים, למשל "ארנגת הסוכר" (Arenas saccharifera).
- דונג: דקלי הדונג השייכים לסוג Ceroxylon, עצים שגובהם מגיע עד 60 מ' ושגזעם מכוסה שכבת דונג בעובי של 5-6 מ"מ. כל עץ יכול לספק 8-12 ק"ג דונג בכל עונה. הדונג משמש לנרות.
- רפיה: הרפיה מופקת מדקליים מהסוגים Calamus ו-Daemonorops ומשמשת לקליעת סלים והכנת רהיטים.
- שנהב צמחי: זרעי הסוג שנהבית (Phytelephas) מכוסים בשכבה קשה ומבהיקה דמוית שנהב. מהזרעים מכינים כפתורים ותכשיטים.
- לולב: את הענף האמצעי, הסגור, של הדקל, לוקחים כדי לקיים את מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות
ובנוסף:
- תושבים בהודו נוהגים ללעוס את פרי האַרֵיקה - סוג של דקל יחד עם יחד עם עלי "בטל".
- מהגזעים והענפים ניתן להכין קורות. מהעלים הגדולים (הכפות) מכינים סכך, ומהם וגם מהקליפה ניתן להכין חבלים, מחצלות, נייר, אריג, כובעים ומברשות.
[עריכה] הדקל בתרבות האנושית
הדקל הוא עץ חשוב לאוכלוסיות הגרות באזורים בהם הוא צומח. מעבר לפן הכלכלי שהוזכר בסעיף הקודם נעשה שימוש במוצרי העץ גם בפולחן הדתי ולייצור תרופות.
בנצרות מקובל לקשט את הכנסיות בכפות תמרים ביום ראשון החל שבוע לפני יום ראשון של הפסחא, כזכר לאמונה שכך נתקבל ישו על ידי תושבי ירושלים שישה ימים לפני שנצלב.
ביהדות, התמר נמנה עם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל (מקובל לפרש את המין "דבש" כתמר), ועם ארבעת המינים עליהם מברכים בחג הסוכות: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" (ויקרא כ"ג, מ'). כפות תמרים משמשים גם כסכך לסוכה.
מדברי חז"ל אנו למדים, כי הרבו להשתמש בתמר כתרופה למחלות שונות. התמר נחשב כפרי משביע, משלשל, מחזק את הגוף ואינו מפנקו. על פי הרמב"ם לבבות דקל הם סגולה להגברת פוריות הגבר.
ברפואה העממית מקובל שפרי התמר יעיל כנגד אין אונות ואנמיה, ואבקה שנוצרה מכתישת זרעים קלויים של התמר יעילה לריפוי פצעים ולהפסקת דימום מהאף.
[עריכה] דקליים בישראל
בישראל גדלים כמה סוגים של דקליים, רובם מתורבתים, אך קיימים מקומות בהם הם גדלים בר.
[עריכה] דקליים הגדלים בר
- תמר מצוי (Phoenix dactylifera): דקל גבה קומה (עד 20 מ' ויותר) גדל באזורים השחונים של הארץ, הן כעץ־בר והן כעץ־פרי. אזור הגידול העיקרי של העץ: עמק הירדן התחתון והערבה. העץ משמש בעיקר לגידול תמרים, אבל גם לנוי.
- דום מצרי (Hyphaene thebaica): דקל מוזר ויפה שגזעיו מסתעפים פעם או יותר במרכזם. גובה העץ 10-15 מ'. מצוי בר בדרום הערבה (ליד קיבוץ אילות ובמלחת עברונה), תחום הפצתו הצפונית ביותר של העץ. פירות העץ ניתנים לאכילה.
[עריכה] דקליים תרבותיים
דקליים שהובאו לארץ לצורכי נוי:
- תמר קנרי (Phoenix canariensis): מגיע עד גובה 18 מ'. פירותיו אינם ניתנים למאכל.
- ושינגטוניה חוטית (Washingtonia filifera). גובהה 15 מ' ויותר. מוצאה במקור מדרום קליפורניה או ממערב אריזונה.
- ושינגטוניה חסונה (Washingtonia robusta): גובהה 15 מ' ויותר.
- הוֹוִיאָת בֶּלְמוֹר (Howea belmoreana): צמח בית וחממה, גבוה, בעל עלים מנוצים ועלעלים צרים קישוטיים מאד. מוצא הצמח באיי הלורד הווא (Howa) ובחוף המזרחי של אוסטרליה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ארגון הדקלים העולמי מטרת הארגון להפיץ מידע בנושא. בין השאר באמצעות עתון ומפגשים דו שנתיים. (אנגלית)
- אנציקלופדיה וירטואלית של הדקל מידע ותמונות רבות בנושא. (אנגלית)
- עולם הדקל האתר מכוון למגדלי דקל לנוי ומכיל מידע ותמונות רבות. בין השאר מוקדש דף לכל מין של דקל (ובו גם הקלטה של השם המדעי של הדקל). (אנגלית).
- חדקונית הדקל האדומה האתר בניהול הסעודי חאלד אל הודאיב מכיל מידע רב על מזיק מסוכן זה. (אנגלית).
- התמר באתר של ניסים קריספיל תיאור קצר של התמר, מקורותיו ביהדות ושימושיו ברפואה העממית.
- משפחת הדקליים ממאגר צמחי א"י וסביבותיה (עברית+אנגלית)
| ערך מומלץ |
