ויה דולורוזה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויה דולורוזה (מלטינית Via Dolorosa) פירושה דרך הייסורים (ויה=דרך, דולורוזה=של ייסורים) שלפי האמונה הנוצרית עבר ישו בין בית המשפט לגבעת הגולגולתא שם נצלב, היא נקראת כך בגלל הייסורים שעברו לפי האמונה הנוצרית על ישו בלכתו במסלול זה. המסלול קרוי גם via crucis דרך הצלב. ויה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי של ירושלים, בשער האריות, ומסתיימת ברובע הנוצרי בכנסיית הקבר. הדרך כוללת 14 תחנות, מתוכן תשע תחנות ברחוב עצמו וחמש תחנות אחרונות בכנסיית הקבר הקדוש.
[עריכה] הפסיון של ישו ומשמעותה של ויה דולורוזה במסורת הנוצרית
| נצרות | |
 |
|
| פורטל נצרות | |
| מושגים בנצרות | |
| התאולוגיה הנוצרית | כתבי הקודש הנוצריים |
| הקרדו השילוש הקדוש החטא הקדמון צליבת, תחיית ועליית ישו הביאה השנייה שבעת החטאים |
הברית הישנה הברית החדשה הבשורות חזון יוחנן |
| הפולחן הנוצרי | אישים מרכזיים |
| הסקרמנטים טבילה · וידוי סעודת האדון צלב · איקונין |
ישו · יוחנן המטביל השליחים · פאולוס אבות הנצרות · האפיפיור הקדושים הנוצריים |
| הזרמים בנצרות | ההיסטוריה של הנצרות |
| נצרות קתולית נצרות אורתודוכסית נצרות פרוטסטנטית המינים בנצרות |
ועידת ניקיאה פילוג הכנסייה הנוצרית מסעי הצלב הפילוג המערבי הרפורמציה |
| ראו גם | |
| מונותאיזם | נצרות ואנטישמיות | אדריכלות כנסיות | |
- ערך מורחב – הפסיון של ישו
בברית החדשה, בכל ארבע הבשורות מתואר הפסיון של ישו: מאסרו של ישו בידי היהודים בחג הפסח וחקירתו על ידי הסנהדרין, משפטו אצל הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס, צליבתו ומותו על הצלב ביום שישי, וכן תחייתו, כעבור שלושה ימים, ביום ראשון.
למותו ותחייתו של ישו משמעות תאולוגית עמוקה בנצרות. דמותו של ישו כמשיח נבנית בדרכים רבות בארבעת הבשורות של הברית החדשה. המשיח, במסורת היהודית של ימי הבית השני, נתפס כמלך שיבוא וישחרר את עם ישראל מעולה של רומי או כדמות בעלת מאפיינים אלהיים (לדוגמה "בר אנש" בספר דניאל) שתבוא באחרית הימים ותגאל את העם, ובכל מקרה הוא נתפס כדמות רבת הוד ועוצמה. תפיסה מעין זו לא יכולה לקבל דמות של משיח סובל, נרדף ונצלב. מותו של ישו הותיר את תלמידיו ומאמיניו במשבר גדול והיווה נקודת שינוי. ממשיכי דרכו של ישו עברו בעקבות מותו מאמונה לישו לאמונה בישו. דווקא מותו על הצלב ותחייתו לאחר שלושה ימים הפכו לעיקרי האמונה של הנצרות. מותו של ישו נתפס כמוות המנקה את האנושות מהחטא הקדמון של אדם וחווה. ישו הוצג כקורבן מרצון הלוקח על עצמו את חטאי האנושות והמביא על ידי כך לאדם את החסד האלוהי ואת אפשרות הגאולה.
דרך הייסורים של ישו היא הדרך האחרונה אותה עשה ישו בדרכו אל אתר הצליבה ואל מותו. כיום המונח "ויה דולורוזה", וכן המונח העברי "דרך הייסורים", משמשים בהשאלה לתיאור של דרך הרצופה במכשולים ובקשיים רבים לשם השגת מטרה כלשהי.
[עריכה] ההיסטוריה של ויה דולורוזה
היום מהווה ההליכה לאורך ויה דולורוזה אחד משיאי הביקור של הצליינים בארץ הקודש. עם זאת, כיוון שירושלים נהרסה כמעט לחלוטין בשנת 70 לספירה ונבנתה מחדש, וכיוון שהאתרים שבה נהרסו ונבנו שוב פעמים רבות, קשה מאוד לנסות ולשחזר את דרכו האחרונה של ישו ההיסטורי. המסע שאותו עוברים הצליינים בדרך הייסורים, אם כן, הוא מסע רוחני של הזדהות עם סבלו של ישו ולאו דווקא מסע היסטורי אותנטי.
בתקופות הקדומות לא היה קיימים המושג "ויה דולורוזה" והתחנות המקובלות כיום. עם זאת, נהגו הצליינים לעקוב אחר התוואי שעשה ישו מגת שמנים, או מהפרטוריום (מקום המשפט) עד לגולגולתא, מקום הצליבה. בסוף התקופה הביזנטית היה מקובל ללכת מנחל קדרון לכיוון כנסיית סנט פטרוס אין גליקנטו (בית קיפא, מקום מאסרו של ישו) במורד הר ציון, להמשיך לסנטה סופיה (מקום הכנסייה לא ידוע כיום בוודאות) ומשם לגולגולתא. בצורתה הנוכחית היא במידה רבה מעשה ידיו של המסדר הפרנציסקני, המסדר שהחל מ-1342 מונה על ידי הכס הקדוש לשמור על המקומות הקדושים בארץ הקודש. הקמת האתרים לאורך הויה דולורוזה הייתה חלק מאידאולוגיה פרנציסקנית של שחרור המקומות הקדושים בדרכי שלום (peaceful liberation), לעומת הניסיונות הקודמים, כדוגמת הכיבושים הצלבניים, שדגלו בשחרור המקומות הקדושים בכוח הזרוע.
לא רק תוואי הדרך, אלא גם מספר התחנות השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה. המסורת על דרך היסורים של ישו בירושלים בתוואי הנוכחי היא מאוחרת. התחנות לאורכה השתנו במשך השנים וחלקן כלל לא מוזכרות בברית החדשה אלא מהוות פרי של מסורות מאוחרות יותר. וויליאם ויי (William Wey) מזכיר במאה ה-15 ארבע עשרה תחנות, אך מתוכן רק חמש זהות לתחנות מקובלות כיום ושבע האחרות קשורות בצורה רופפת מאוד לדרך הייסורים (תחנות כגון שער העיר או ביתו של הורדוס). ספר שנכתב על ידי אדריכומיוס (Adrichomius) ב-1584 מזהה 12 תחנות הזהות לתחנות המקובלות כיום.
במשך המאה ה-16 החלו להזכיר 14 תחנות, אך בעוד פולחן 14 התחנות התקיים באירופה אין הדבר נכון לגבי ירושלים. זואלרדו (Zuallardo) פרסם ספר בנושא ב-1587 ברומא. בספר תיאר את התפילות והפולחן של אתרים בתוך כנסיית הקבר, שהיו בידי הפרנציסקנים, אולם לא סיפק את אותו התיאור לגבי התחנות של הויה דולורוזה. הוא הסביר כי התורכים לא מאפשרים את הפולחן ליד התחנות ואף לא מרשים לעצור לידן. בתקופות בהן אסרו המוסלמים על הנוצרים לבצע את הטקסים הדתיים בפומבי נבנו מספר מקומות תפילה בתוך כנסיית הקבר כתחליף למקומות שלידם אסור היה להתפלל. חלק מהמקומות הללו, כגון כלאו של ישו או עמוד ההלקאה של ישו, נמצאים בתוך כנסיית הקבר עד היום, במקביל לתחנות של דרך הייסורים.
דרך היסורים כפי שהיא מוכרת לנו כיום עוצבה לא בירושלים אלא דווקא באירופה. הקמת התחנות בתוך כנסיות ברחבי אירופה החלה לפרוח לקראת סוף המאה ה-17 אז החלו להעניק שטרות מחילה (אינדולגנציות) לאנשים שעקבו אחרי תחנות דרך הייסורים באופן המקובל בתוך הכנסיות. המנהג החל על ידי הפרנציסקנים שקיבלו לכך אישור מהאפיפיור אינוקנטיוס ה-11 והחלו להקים את התחנות בתוך כנסיותיהם. ב-1731 האפיפיור קלמנט ה-12 הרחיב את האפשרות לקבל שטר מחילה לדרך הייסורים בכל כנסייה, בתנאי שהתחנות הוקמו על ידי פרנציסקני. קלמנט ה-12 גם קבע סופית את מספר התחנות ל-14. תהלוכות של דרך יסורים מתקיימות לא רק בכנסיות אלא באתרים רבים נוספים. תהלוכת דרך יסורים מפורסמת מתקיימת, לדוגמה, עד היום על ידי נזיר פרנציסקני בקולוסאום של רומא מדי יום שישי.
[עריכה] ארבע עשרה התחנות בוויה דולורוזה
[עריכה] התחנה הראשונה: מקום הרשעתו של ישו בפרטוריום (ביה"ס עומריה)
האתר המשמש כיום כבית ספר מוסלמי, עומריה, נקבע מאז המאה ה-16 כתחנה הראשונה של דרך הייסורים. במקום זה, הממוקם מצפון להר הבית, הייתה ממוקמת מצודת אנטוניה, שבה על פי המסורת הנוצרית נשפט ישו על ידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. היסטוריונים וארכיאולוגים רבים ממקמים את הפרטוריום באתר שבו נמצא כיום מגדל דוד ולא באנטוניה, כיוון שבאזור זה נמצא ארמונו של הורדוס המהווה מקום מגורים הולם יותר לנציב הרומי.
| "בבקר השכם הוליכו את ישוע מבית קיפא אל בית הממשל. הם לא נכנסו לבית הממשל, פן יטמאו ולא יוכלו לאכל את הפסח. על כן יצא פילטוס אליהם ושאל: "במה אתם מאשימים את האיש הזה?" ענו ואמרו לו: "לולא היה זה עושה רעה, לא היינו מוסרים אותו אליך." אמר להם פילטוס: "קחו אותו אתם ושפטוהו על-פי תורתכם." אמרו לו ראשי הכהנים: "אין לנו רשות להמית איש." - זאת מען יתקים הדבר שאמר ישוע ברמזו איזה מות היה עתיד למות. פילטוס נכנס בחזרה לבית הממשל, קרא לישוע ושאל אותו: "אתה מלך היהודים?" | ||
| -- הבשורה על פי יוחנן, פרק י"ח, 33-28 ומקבילות | ||
על שרידי מצודת אנטוניה בנו הצלבנים את "קפלת המנוחה", לסימון המקום המסורתי שבו הוחזק ישו לפני המשפט. לאחר כיבושו של צלאח אל דין ב-1187 הפכה הקפלה לקבר מוסלמי. במאה ה-14 נבנתה כאן מדרסה (בית ספר מוסלמי) ובמאה ה-19 שכן במקום חיל מצב תורכי. ב-1923 הפך המקום ממתחם קסרקטין לבית ספר לבנים, ולשם כך נבנו מבנים נוספים. בית הספר משמש כמקום המסורתי של התחנה הראשונה, אך אין במקום כל כנסייה או קפלה להנצחת האירוע, בדומה לתחנות האחרות בדרך הייסורים. במתחם ניתן לבקר רק לאחר שעות הלימודים.
מאתר זה מתחילה בכל יום שישי אחר הצהריים תהלוכה של הנזירים הפרנציסקנים שאליה מצטרפים פעמים רבות צליינים רבים. התהלוכה משחזרת את דרך הייסורים של ישו, עוקבת אחר כל 14 התחנות ומסתיימת בקברו של ישו בכנסיית הקבר. נזירים וצליינים רבים נושאים על גבם בזמן התהלוכה צלב גדול מעץ. בעת התהלוכה עוצרים בכל תחנה ומתפללים. נהוג גם להגיד לאחר כל תחנה את תפילת ה-Stabat Mater.
[עריכה] התחנה השניה: קפלת ההלקאה וקפלת כפיית הצלב
תחנה זו מבוססת על הבשורה על פי יוחנן י"ט:
| "אז לקח פילטוס את ישוע והלקה אותו. החילים שמו על ראשו עטרת שקלעו מקוצים והלבישוהו גלימת ארגמן. נגשו אליו ואמרו: "שלום לך מלך היהודים!" וסטרו על פניו. שוב יצא פילטוס ואמר להם: "ראו! אני מוציא אותו אליכם למען תדעו שאינני מוצא בו שום אשמה." יצא ישוע לבוש גלימת הארגמן ועל ראשו עטרת הקוצים. "הנה האיש!" אמר להם פילטוס. כשראו אותו ראשי הכהנים והמשרתים, החלו צועקים: "צלב! צלב!" אמר להם פילטוס: "קחוהו אתם וצלבו אותו, כי אני אינני מוצא בו אשמה." השיבו לו: "תורה יש לנו ועל-פי התורה הוא חיב מיתה, כי עשה עצמו בן-אלהים." כששמע פילטוס את הדבר הזה גבר פחדו. הוא נכנס שוב לבית הממשל ושאל את ישוע: "מאין אתה?" אך ישוע לא ענה לו. אמר לו פילטוס: "אלי לא תדבר? האינך יודע שיש לי סמכות לשחרר אותך ויש לי סמכות לצלב אותך?" השיב לו ישוע: "לא הייתה לך שום סמכות עלי לולא נתן לך מלמעלה. לכן גדול יותר עוונו של המוסר אותי אליך." מרגע זה נסה פילטוס לשחרר אותו, אלא שהנוכחים צעקו באמרם: "אם תשחרר את זה אינך ידיד הקיסר! כל העושה עצמו מלך מתקומם נגד הקיסר!" כאשר שמע פילטוס את המלים האלה, הוציא את ישוע וישב על כס המשפט במקום מרצף אבנים הנקרא "גבתא". אותו יום היה ערב פסח והשעה השעה הששית בערך. אמר לראשי היהודים: "הנה מלככם!" אך הללו צעקו: "קח, קח וצלב אותו!" אמר להם פילטוס: "האצלב את מלככם?" השיבו ראשי הכהנים: "אין לנו מלך זולתי הקיסר!" אז מסר אותו להם לצליבה. וכשהוא נושא את צלבו יצא אל המקום הנקרא גלגתא, כלומר מקום הגלגלת" | ||
| -- הבשורה על פי יוחנן, פרק י"ט, 17-1 | ||
האתר שייך לפרנציסקנים מאז 1838 ונמסר להם על ידי איברהים פחה, השליט המצרי שכבש את ארץ ישראל מידי התורכים למשך עשור אחד בראשית המאה ה-19. על חומת המתחם כתובת "II Statio" המסמנת את התחנה השנייה בדרך היסורים. בתוך המתחם שתי כנסיות, מוזיאון ארכיאולוגי ובית הספר למקרא של הפרנציסקנים. שתי הכנסיות קיימות לפחות מאז התקופה הצלבנית.
קפלת ההלקאה נמצאת במקום שבו, לפי המסורת הנוצרית, הולקה ישו בידי החיילים הרומאים לאחר שנגזר דינו. על הכנסייה עברו גלגולים רבים מאז שהוקמה: היא שמשה כאורוות סוסים ולאחר מכן כמפעל אריגה. אגדה נוצרית מספרת שהכנסייה שימשה כאורווה של מוסטפה ביי, בנו של שליט ירושלים. בערב הכניס מוסטפה את מבחר סוסיו לאורווה. משבא למחרת היום נוכח להפתעתו כי כל סוסיו מתו. הוא ציווה להכניס למקום את סוסיו הנותרים אך גם אלו מתו. הוא נועץ בחכמי האסלאם שהסבירו לו כי המקום שבו הולקה ישו נערץ מאוד על נוצרים וכי סוסיו מתו על פי צו מגבוה, על שהעז להכניסם לאתר מקודש. מאז חדל מוסטפה להשתמש במקום והוא חרב לחלוטין. מסורת נוצרית מהמאה ה-16 מספרת כי ניתן לשמוע בין כתלי המקום את צליל השוט שבו היכו הרומאים את ישו.
בין השנים 1927 - 1929 נבנתה הכנסייה מחדש על ידי אנטוניו ברלוצי שניסה לבנות אותה ברוח הכנסייה הצלבנית המקורית. רצפת הפסיפס מתארת כתר קוצים וכמוה כיפת הכנסייה וקשת הכניסה אליה. בכנסייה שלושה ויטראז'ים המתארים את בר אבא עם שחרורו(הפושע ששוחרר במקום ישו), הלקאת ישו עטור כתר הקוצים על ידי החיילים הרומאים, ופילטוס הרוחץ את ידיו מן החטא.
ראוי להתעכב על פרט זה מהברית החדשה המופיע רק בבשורה על פי מתי:
| "וההגמון היה מתיר לעם בכל-חג אסיר אחד את אשר יחפצו: ובעת ההיא היה להם אסיר מפרסם ושמו בר-אבא: ויהי כאשר נקהלו ויאמר אליהם פילטוס את-מי תרצו שאתיר לכם את בר-אבא או את-ישוע הנקרא בשם-משיח: כי ידע אשר מקנאתם בו הסגרהו: ויהי בשבתו על-כסא הדין ותשלח אליו אשתו לאמר אל-תהי ידך בצדיק הזה כי בעבורו הרבה עניתי היום בחלום: וראשי הכהנים והזקנים הסיתו את-המון העם לשאל להם את בר-אבא ולאבד את-ישוע: ויען ההגמון ויאמר אליהם את-מי משניהם תרצו שאתיר לכם ויאמרו את בר-אבא: ויאמר אליהם פילטוס ומה-אעשה לישוע הנקרא בשם-משיח ויענו כלם יצלב: ויאמר ההגמון ומה-עשה רעה ויצעקו עוד ויאמרו יצלב: ויהי כראות פילטוס כי לא-יועיל מאומה וכי רבתה עוד המהומה ויקח מים וירחץ את-ידיו לעיני העם ויאמר נקי אנכי מדם הצדיק הזה אתם ראו: ויענו כל-העם ויאמרו דמו עלינו ועל-בנינו" | ||
| -- הבשורה על פי מתי, כ"ז 25-15 | ||
בגלל התיאור הזה בברית החדשה נחשבו היהודים במשך מאות שנים כרוצחי האל והדבר שימש תירוץ לפעולות אנטישמיות רבות נגדם. רק בועידת הוותיקן השנייה שנערכה בין השנים 1965-1962 הוציאה הכנסייה הקתולית צו המנקה את היהודים מאשמת הרצח של ישו, במסמך הקרוי "נוסטרה אטטה", Nostra Aetate או בכינויו "המסמך היהודי".
קפלת כפיית הצלב
צורתה הנוכחית היא תוצאה של שיפוץ שנעשה על ידי Wendelin of Menden ב-1903. הכנסייה משמרת את זיכרון ההרשעה וזיכרון כפיית הצלב על ישו.
הוויטראז'ים מתארים מלאך האוחז במכשירי העינוי, פילאטוס הנוטל את ידיו וכפיית הצלב על ישו. על רצפת הכנסייה במערבה אבנים גדולות מחורצות שהן חלק מהליתוסתרטוס שנמשך מכאן למנזר האחיות ציון. הליתוסטרטוס הוא לפי המסורת חלק מאותה רצפה שעליה נערך משפטו של ישו. הפירוש האטימולוגי של ליתוסתרטוס הוא "המקום המרוצף" ("ליתוס" משמעו אבן ו"תרוטוס" משמעו להשתרע). הארכיאולוגים תמימי דעים כי אין מדובר בריצוף מתקופת בית שני כי אם בריצוף רומאי מתקופת איליה קפיטולינה, מהמאה השנייה לספירה.
המדרגות שבהן ירד ישו מהפרטוריום לרחוב נתקדשו במסורת הנוצרית ונקראו "סקלה סנטה", המדרגות הקדושות. המדרגות, שהיו למרגלות הפרטוריום, הועברו על פי המסורת הנוצרית לרומא במאה ה-4 על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שם הן שמורות עד היום בכנסיית סקלה סנטה.
[עריכה] התחנה השלישית: מקום נפילתו הראשונה של ישו
דרך הייסורים שהחלה בשער האריות ונמשכה מערבה פונה מכאן דרומה על דרך טאריק אל ואד, רחוב שעובר על תוואי הגיא המכונה על ידי יוספוס פלאביוס ה"טירופיאון" ומקום הקרדו המשני של איליה קפיטולינה וירושלים הביזאנטית. התחנה מוקדשת לנפילתו הראשונה של ישו בדרך הייסורים. בניגוד לשתי המסורות הקודמות, אין הברית החדשה מזכירה נפילה זו והיא פרי מסורת מאוחרת מהמאה ה-13.
התחנה השלישית בנויה במקום שבו הייתה הכניסה למרחצאות תורכיים "חמאת אל סולטאן" שנסגרו במחצית המאה ה-18. הם כללו גם את השטח שבו נמצאת התחנה הרביעית.
הקפלה נבנתה על ידי ארמנים קתולים ב-1856 ושופצה בשנים 1948-1947 בכסף שנאסף מתרומות של חיילים פולנים ששהו באותה תקופה בארץ, והכנסייה נותרה בחסותם במשך 25 שנה, אז הוחזרה לכנסייה הארמנית קתולית. הפטריארכיה הארמנית קתולית נמצאת בסמוך לתחנה השלישית: בינה לבין התחנה הרביעית.
לפני בניית הקפלה הייתה התחנה מסומנת במשך שנים רבות על ידי שני עמודים שבורים ששכבו במקום. שברי העמודים משמשים כיום תמך למעקה ברזל בכניסה. ציורים בחזית הבניין ובתוך הכנסייה מראים את נפילתו של ישו עם הצלב. בתוך הבנין נמצא מוזיאון קטן ובו אוסף ארכיאולוגי מתקופות שונות.
[עריכה] התחנה הרביעית: פגישתו של ישו עם אמו המתייסרת
תחנה זו נמצאת אף היא ברשות הכנסייה הארמנית קתולית והמסורת שהיא משמרת אף היא אינה מופיעה בברית החדשה. הכנסייה במקום הוקמה בשנת 1881 והיא מוקדשת ל"גבירתנו המתייסרת". בעת חפירת היסודות לכנסייה ב-1874 נחשפו שרידים של מה שהיה כנראה כנסייה צלבנית. במקום נתגלתה גם רצפת פסיפס גדולה שבמרכזה זוג סנדלים או כפות רגליים הפונים לצפון, השייכת כנראה לכנסייה ביזאנטית מהמאות 5-6. הסנדלים נזכרים בליטורגיה נוצרית סלאבית במאה ה-14 כמקום בו עמדה מרים הסובלת בשעה שעבר בנה בנושאו את הצלב, אך מאחר שהקשרו של מקום זה למכאובי מרים המתבוננת בבנה אינו קודם כנראה למאה ה-14, יש שניסו לראות בפסיפס זה חדר מבוא לחדר רחצה קדום ללא כל פרשנות דתית.
[עריכה] התחנה החמישית: שמעון מקיריניה עוזר לישו לשאת את הצלב
הדרך פונה שוב מערבה (ימינה) ברחוב טאריק אל סארי והיא עולה בהדרגה בכיוון הגולגולתא. בפינת הרחוב התחנה החמישית המוקדשת לשמעון מקיריני שעזר לישו לשאת את הצלב, כמתואר בבשורה על פי לוקס כ"ג, 26: "כאשר הוליכוהו משם עצרו איש אחד שבא מן השדה, את שמעון מקירניה, ושמו עליו את הצלב כדי שישא אותו אחרי ישוע".
לא ידוע דבר על שמעון, אם כי שמו נשמע יהודי, ויתכן שהיה עולה רגל שהגיע לירושלים לחג. האתר מוזכר כשייך לפרנציסקנים בכתבי צליין נוצרי בשם Ricoldo da Monte Croce מסוף המאה ה-13. אם הדבר נכון, אז בשלב כלשהו האתר נלקח מהם וחזר לרשותם רק ב-1889. הקפלה נבנתה ב-1895 וחודשה שוב ב-1982. עד לבניית הקפלה סומל המקום על ידי אבן מחורצת הקבועה בקיר. על פי המסורת הנוצרית נוצר שקע זה ממגע ידו של ישו שעה שעבר ברחוב בדרכו לגולגולתא. יהודים ומוסלמים כאחד נהגו לטנף אבן זו כדי להביע את סלידתם מדרך הייסורים.
[עריכה] התחנה השישית: ורוניקה מנגבת את פניו של ישו
את התחנה השישית מסמל עמוד משוקע בקיר. כאן, לפי המסורת, היה ביתה של ורוניקה, שבאה לקבל את פני ישו כשבידה ממחטה רטובה וכשניגבה את פניו נטבעה דמותם בממחטה. המסורת מזהה את ורוניקה עם האישה זבת הדם המתוארת בבשורה על פי מתי:
| "הִנֵּה אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה זָבַת דָּם שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִתְקָרְבָה מֵאָחוֹר וְנָגְעָה בִּכְנַף בִּגְדוֹ, כִּי אָמְרָה בְּלִבָּהּ 'אִם רַק אֶגַּע בְּבִגְדוֹ אֶתְרַפֵּא'. פָּנָה יֵשׁוּעַ וְרָאָה אוֹתָהּ. אָמַר לָהּ: "חִזְקִי, בִּתִּי, אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה אוֹתָךְ." מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְפְּאָה הָאִשָּׁה". | ||
| -- בשורה על פי מתי פרק ט', 22-20 | ||
המסורת מוסיפה שוורוניקה הוזמנה לרומא על ידי הקיסר טיבריוס שסבל ממחלה קשה ונרפא מחוליו על ידי התבוננות בממחטה. החל מהמאה השמינית מוחזקת הממחטה בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא.
נראה כי מקור השם ורוניקה משתי מילים: ורה (אמיתי) ואיקון (דמות). המסורת שביתה של ורוניקה הוא באתר זה קיימת כבר מהמאה ה-15. האתר נרכש על ידי היוונים קתולים (מלכיתים) ב-1883 ושנתיים לאחר מכן נבנתה בו הכנסייה הנוכחית. הכנסייה נבנתה מחדש על ידי אנטוניו ברלוצי ב-1953 וכוללת כנסייה וקריפטה.
[עריכה] התחנה השביעית: שער המשפט. נפילתו של ישו בפעם השנייה
התחנה השביעית משמרת את זכרון שער המשפט ואת נפילתו השנייה של ישו והיא ממוקמת בשוק חאן אל זית בתוואי הקרדו הראשי (קרדו מכסימוס) של איליה קפיטולינה. כיום נמצאת כנסיית הקבר, ובה אתר הצליבה וקברו של ישו, במרכזה של העיר העתיקה של ירושלים, אולם בתקופת ישו הייתה גבעת הגולגולתא ממוקמת מחוץ לחומות העיר. בתקופה זו הייתה ירושלים מוקפת בחומה שמתאר יוספוס פלביוס כ"חומה השניה", לפני שהמתחם הוקף בשנות הארבעים של המאה הראשונה על ידי החומה השלישית שבנה המלך יוליוס אגריפס. על פי המסורת הנוצרית כאן היה ממוקם בתקופת ישו שער המשפט, שהוביל אל מחוץ לעיר ועליו פורסמו כתבי האישום של הנידונים למוות, כפי שנעשה לגבי ישו.
האתר החל להיות מזוהה עם שער המשפט החל מסוף המאה ה-13. לפי המסורת, שלא מופיעה בברית החדשה, כאן נפל ישו בשנית תחת נטל הצלב. יתכן שמסורת זו התפתחה כתוצאה מהעלייה התלולה. בתחנה עמוד גבוה, שריד משדרת העמודים של הקרדו, והיא מצוינת על ידי קפלה נמוכה שממנה מובילה מערכת מדרגות לקפלה גבוהה יותר. המקום נרכש על ידי הפרנציסקנים ב-1875 כדי לפתוח בית ספר מקצועי, אך תחת זאת נבנתה הכנסייה הנוכחית המשמשת כיום את העדה הקופטית קתולית.
[עריכה] התחנה השמינית: ישו מדבר אל בנות ירושלים
על קיר הכנסייה היוונית אורתודוכסית ע"ש קרלמבוס (caralambos) הקדוש מסומנת התחנה השמינית באמצעות אבן שעליה צלב לטיני וכתובת יוונית (באותיות לטיניות) הקבועה בקיר: "ישו הנוצרי מנצח".
כיוון ששער המשפט נותר מאחור, היה מקום זה מחוץ לתחומי ירושלים של תקופת ישו, והפגישה עם נשות ירושלים המקוננות על מר גורלו הייתה אפוא בשדה הפתוח, כמתואר בבשורה על פי לוקס:
| "אחריו הלכו המון רב מן העם, וגם נשים שספדו וקוננו עליו. פנה אליהן ישוע ואמר: "בנות ירושלים, אל תבכינה עלי, אלא על עצמכן בכינה ועל ילדיכן, כי הנה ימים באים ויאמרו, 'אשרי העקרות, אשרי כל בטן שלא ילדה ואשרי השדים שלא היניקו'. אז יאמרו אל ההרים, 'נפלו עלינו', ואל הגבעות, 'כסונו'; שהרי אם ככה עושים בעץ הלח, מה יקרה ליבש?". | ||
| -- הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ג 31-27 | ||
המסורת על תחנה זו מאוחרת ועברה גלגולים רבים לפני שנקבעה במקום הנוכחי באמצע המאה ה-19. המקום נמצא קרוב מאוד לגולגולתא אך הגישה אליה חסומה על ידי כנסיית קרלמבוס הקדוש. כדי להמשיך לתחנה התשיעית יש לחזור לכיוון השוק.
[עריכה] התחנה התשיעית: נפילתו השלישית של ישו
מהתחנה השמינית חוזרים לשוק ופונים דרומה (ימינה) עד לגרם מדרגות העולה מערבה (ימינה). עמוד הצמוד לקיר הפטריארכיה הקופטית מסמל את התחנה התשיעית. המסורת מייחסת למקום זה את נפילתו של ישו בפעם השלישית אם כי, כאמור, אין הדבר מוזכר בברית החדשה.
במקור זוהה אתר נפילתו השלישית של ישו בחצר כנסיית הקבר, והיא סומנה על ידי אבן ועליה צלב. זיהוי זה נמחה עם השנים והתחנה הועברה למקום זה בסמיכות לכנסיית סנט אנטוני הקופטית.
מכאן ניתן להכנס לגג של כנסיית הקבר, למתחם החבשי של דיר אל סולטאן ולרדת דרך הכנסייה האתיופית לחצר כנסיית הקבר, או לשוב חזרה לשוק ולפנות מערבה ליד כנסיית אלכסנדר נבסקי, שלמרות היותה כנסייה חדשה, משמרת בתוכה שרידים רלוונטיים לדרך הייסורים.
[עריכה] התחנה העשירית: קפלת חלוקת הבגדים
זוהי היחידה מבין קפלות כנסיית הקבר שנמצאת מחוץ לכנסייה, והמבקרים בגולגולתא יכולים להתבונן בה דרך שבכת החלון מימין לתחנה האחת עשרה. התחנה נמצאת במעלה המדרגות והיא משמרת את זכרון חלוקת הבגדים של ישו כפי שמתואר בבשורה על פי מתי פרק כ"ז, 35: "אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל, וְיָשְׁבוּ לִשְׁמֹר עָלָיו שָׁם".
דרך גרם מדרגות זה ניתן היה להיכנס ישירות לגולגולתא בתקופה הצלבנית. עם הכיבוש המוסלמי ב-1187 נחסמה הכניסה לגולגולתא ובמקומה הותקן החלון. הקפלה נמצאת כיום ברשות הלטינים ומוקדשת למרים, אם ישו וליוחנן המטביל.
[עריכה] התחנה האחת עשרה: המקום שבו מוסמר ישו אל הצלב
בין התחנה העשירית לתחנה האחת עשרה מפרידים רק מספר צעדים. התחנה האחת עשרה נמצאת בחלק הימני של הגולגולתא, והיא שייכת לפרנציסקנים. המזבח, שנתרם ב-1588, עשוי כסף והוא מתנת פרדינד ה-I מבית מדיצ'י מפירנצה. הקפלה על עיטוריה עוצבה בצורתה הנוכחית ב-1937 ושופצה על ידי אנטוניו ברלוצי. מהפסיפסים שהיו במקום בתקופה הצלבנית נותר רק דיוקנו של ישו במרכז התקרה (מנדורלה). הפסיפסים האחרים על התקרה עוצבו על ידי P. D'Achiardi. הפסיפסים על הקירות בוצעו על ידי L. Trifoglio והם מתארים את מסמורו של ישו לצלב, את הנשים הקדושות לרגלי הצלב ואת עקדת יצחק. עקדת יצחק נתפסת על ידי המסורת הנוצרית כהטרמה וכסמל לקורבנו של ישו. כפי שאברהם היה צריך להקריב את בנו יחידו (אם כי בסופו של דבר יצחק לא הוקרב) כך מקריב האלוהים את בנו יחידו כדי לכפר על חטאי האנושות. הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ג 34-33 מתארת את מסמורו של ישו לצלב: " כשבאו אל המקום הנקרא גלגתא צלבו אותו שם עם הפושעים, אחד מימינו ואחד משמאלו. אמר ישוע: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים."
[עריכה] התחנה השתיים עשרה: המקום שבו נצלב ישו
התחנה השתיים עשרה מסמלת את המקום שבו מת ישו על הצלב. התחנה נמצאת בחלק השמאלי של הגולגולתא והיא מצויה ברשות יוונים אורתודוכסים. מתחת למזבח דיסקית כסף שבמרכזה מגרעת המסמלת את "המקום המדויק" שבו עמד הצלב עליו נצלב ישו. בכל אחד מצדי המזבח לוח שיש שחור המצביע על מקום הצלבים של השודדים שנצלבו עם ישו. הצליינים עומדים בתור ארוך כדי לגעת בסלע המקורי של הגולגולתא דרך המגרעת בדיסקית הכסף. סלע הגולגולתא סדוק בהתאם למסופר בברית החדשה על רעידת האדמה שהתרחשה עם מותו של ישו.
| "מִשָּׁעָה שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה בַּצָּהֳרַיִם הִשְׂתָּרֵר חֹשֶׁךְ עַל כָּל הָאָרֶץ עַד הַשָּׁעָה שָׁלוֹשׁ, וּבְעֶרֶךְ בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" כְּלוֹמַר, "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" כַּמָּה מִן הָעוֹמְדִים שָׁם שָׁמְעוּ זֹאת וְאָמְרוּ: "לְאֵלִיָּהוּ הוּא קוֹרֵא." מִיָּד רָץ אֶחָד מֵהֶם, לָקַח סְפוֹג וּמִלֵּא אוֹתוֹ חֹמֶץ, הִצְמִיד אוֹתוֹ אֶל קָנֶה וְהִגִּישׁ לוֹ לִשְׁתּוֹת. אַךְ יֶתֶר הָאֲנָשִׁים אָמְרוּ: "הָבָה נִרְאֶה אִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ לְהַצִּיל אוֹתוֹ." יֵשׁוּעַ צָעַק שׁוּב בְּקוֹל גָּדוֹל וְנָפַח אֶת רוּחוֹ. וְהִנֵּה נִקְרְעָה פָּרֹכֶת הַמִּקְדָּשׁ לִשְׁתַּיִם, מִלְמַעְלָה עַד לְמַטָּה; הָאָרֶץ רָעֲדָה, הַסְּלָעִים נִבְקְעוּ, הַקְּבָרִים נִפְתְּחוּ וְגוּפוֹת רַבּוֹת שֶׁל קְדוֹשִׁים יְשֵׁנֵי עָפָר נֵעוֹרוּ. הֵם יָצְאוּ מִן הַקְּבָרִים אַחֲרֵי שֶׁהוּא קָם, נִכְנְסוּ לְעִיר הַקֹּדֶשׁ וְנִרְאוּ לְרַבִּים. שַׂר הַמֵּאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ, הַשּׁוֹמְרִים אֶת יֵשׁוּעַ, כִּרְאוֹתָם אֶת רְעִידַת הָאֲדָמָה וְאֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה, נִתְמַלְּאוּ פַּחַד רַב וְאָמְרוּ: "בֶּאֱמֶת בֶּן־אֱלֹהִים הָיָה זֶה!" | ||
| -- הבשורה על פי מתי, פרק כ"ז, 54-45 | ||
על פי המסורת הנוצרית ניגר דמו של ישו דרך הסדק שנפער ברעידת האדמה, וטפטף על הגולגולת של אדם הראשון שהיה קבור מתחת לסלע הגולגולתא (ומכאן שמו). הדבר מסמל את טיהור האנושות על ידי מותו של ישו מהחטא הקדמון של אדם וחווה.
קריעת הפרוכת בבית המקדש, המפרידה בין קודש הקודשים לעולם החיצון, מסמלת בעיני הכנסייה הנוצרית את העובדה כי קדושתו של האל מופנית כעת לכול ולא רק ליהודים. אין עוד צורך לסמוך על הכוהן היהודי וקורבנותיו. הקורבן האולטימטיבי נעשה, וביטל את הצורך בקורבנות נוספים. לקראת סוף הבשורה, אמונתו של חייל פגאני כי ישו הוא בן האלוהים מהווה סוג של סגירת מעגל: אלוהותו של ישו הוכרזה מהשמים בעת טבילתו על ידי יוחנן המטביל בתחילת הבשורה, ושוב בסוף הבשורה בזמן צליבתו על האדמה. העובדה כי ישו זוהה על ידי חייל פגאני מראה כי האמונה בישו לא תמצא קרקע פוריה בקרב היהדות והיא תתקבל בעיקר על ידי הגויים המיוצגים על ידי החייל הרומי.
[עריכה] התחנה השלוש עשרה: מרים אם ישו ליד הצלב
התחנה השלוש עשרה מסומנת באמצעות מזבח המצוי ברשות הפרנציסקנים שמוקדש למרים הנקרא "גבירתנו הסובלת" Stabat Mater ולידו פסל המדונה שהובא לכאן מליסבון ב-1778. התחנה משמרת את זכרון הורדתו של ישו מהצלב. כאן עמדה מרים וכאן נטלה את גופתו לזרועותיה.
תחנה זו מאוחרת יחסית ומקובלת בעיקר על הפרנציסקנים. בדורות הקודמים היה מקובל לקשור לעיתים את ארוע הורדה מהצלב גם ל"אבן המשיחה" לשם הובלה גופתו של ישו לאחר שהורדה מהצלב ושם נמשחה גופתו בשמן. אבן המשיחה מצויה בתחתית גבעת הגולגולתא מול הכניסה הראשית לכנסיית הקבר.
[עריכה] התחנה הארבע עשרה: קברו של ישו
על פי הכתוב בברית החדשה נקבר ישו בחלקת קבר של יוסף הרמתי.
| "אחרי כן בא יוסף איש רמתים - שהיה תלמידו של ישוע בסתר, מפחד ראשי היהודים - ובקש מפילטוס שיניח לו לקחת את גופת ישוע. פילטוס הרשה לו והוא הלך ולקח את גופתו. בא גם נקדימון, זה שבראשונה בא אל ישוע בלילה, והוא נושא תערבת מור ואהלות, כשלושים קילוגרם. הם לקחו את גופת ישוע ועטפו אותה בתכריכים עם הבשמים כמנהג הקבורה אצל היהודים. במקום שנצלב ישוע היה גן ובגן קבר חדש שעוד לא הנח בו איש. שם שמו את ישוע, כי ערב שבת היה ליהודים והקבר קרוב." | ||
| -- הבשורה על פי יוחנן י"ט, 42-38 | ||
קברו של ישו ממוקם במרכז הרוטונדה. במקור היה קברו חלק ממערכת קברים חצובים בסלע. כדי להבליט את הקבר חצבו הארכיטקטים הביזאנטיים סביבו בעוד שאת אדיקולת הקבר (אדיקולה היא המבנה מעל לקבר) הם דפנו בשיש והקימו מעליו מבנה על מפואר קונצנטרי (הרוטונדה).
הקבר נחלק לשניים: חדר מבוא הידוע בשם קפלת המלאך וחדר נוסף בו נמצא הקבר עצמו. האדיקולה הנוכחית הוקמה ב-1810, לאחר שהקודמת נהרסה בשריפה שהשתוללה בכנסייה ב-1808, על ידי יוונים אורתודוכסים בתרומה של הצאר הרוסי ומעליה מתנוסס עיטור חרוטי גדול המסמל את הכתר הרוסי. בחדר המבוא לקפלה חלק מאבן הגולל שסגרה על פי הקבר. לצידי הקפלה שני פתחים עגולים שנועדו להוצאת האש הקדושה לציבור בחג הפסחא היווני אורתודוכסי. דלת נמוכה מובילה לחדר הקבר עצמו.
בחדר הקבורה המדופן שיש 43 מנורות הבוערות יומם וליל. 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים ו-4 של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המסמלים את תחיית ישו (ביוונית - אנאסתאזיס). אחת ההוכחות לכך שמדובר בקברו של ישו היא העובדה כי הקבר ריק כיוון שישו קם לתחיה לאחר 3 ימים.
לא כל הנוצרים מקבלים את זיהוי האתר בכנסיית הקבר עם קברו של ישו. הזרמים הפרוטסטנטיים מזהים את קברו של ישו בקבר הגן הנמצא מחוץ לעיר העתיקה מצפון לשער שכם.
חלק מן הנוצרים מייחסים לתחייתו של של ישו את התחנה החמש עשרה, כדי להעניק לוויה דולורוזה סיום בעל קונוטציה חיובית.
[עריכה] שינויים חדשים בדרך הייסורים
[עריכה] התחנה החמש עשרה
מעניין לשים לב לשמות השונים שהעניקו הנוצרים הקתוליים לנוצרים האורתודוכסים לכנסיית הקבר. בעוד הקתולים שמו דגש על מותו של ישו וכינו את הכנסייה "כנסיית הקבר" האורתודוכסים שמו דגש על תחייתו וקראו לכנסייה "כנסיית התחיה". לאחרונה חלה תפנית מסוימת בגישה הקתולית ולדרך הייסורים המסורתית, בת 14 התחנות נוספה התחנה החמש עשרה. למעשה אין מדובר באתר נוסף אלא באתר של התחנה הארבע עשרה, קברו של ישו. כאשר התחנה הארבע עשרה מקבלת משמעות חדשה לא של מוות אלא של חיים נוסף לה ממד חדש ועל כן האתר "זוכה" בתחנה נוספת, תחנת התחייה.
[עריכה] דרך היסורים על פי כתבי הקודש
דרך הייסורים המתחילה בגת שמנים והמשמיטה כמה מהתחנות שאינן מוזכרות בברית החדשה לטובת האירועים שהתרחשו בבשורות. בקולוסיאום ברומא חגג האפיפיור יוחנן פאולוס השני את דרך היסורים הזו פעמיים: ב-1991 וב-1994. התחנות בדרך יסורים זו הן:
- ישו בגת שמנים
- ישו נבגד על ידי יהודה איש קריות
- ישו מורשע על ידי הסנהדרין
- פטרוס מתכחש לישו
- ישו מורשע על ידי העם
- ישו מולבש בבגדי ארגמן ומוכתר בכתר קוצים
- ישו נושא את הצלב
- שמעון מקירניה עוזר לישו
- ישו פוגש את בנות ירושלים
- ישו נצלב
- ישו מדבר אל הגנב
- ישו מדבר אל אמו
- ישו מת על הצלב
- ישו נקבר
[עריכה] דרך היסורים החדשה
השינוי האחרון שאימצה הכנסייה ושכבר מיושם בפיליפינים נקרא "דרך הצלב החדשה" והיא מתחילה בסעודה האחרונה ומסתיימת בתחייתו של ישו. הכנסייה ממליצה להימנע ממסורות שלא מופיעות בברית החדשה וכך שלושת הנפילות של ישו צומצמו לאחת בלבד. התפיסה הרווחת היא כי דרך הייסורים היא סוג של מדריך רוחני אישי, ועל כן כל קהילה ואף אדם בודד, יכולים להחליט לאילו חלקים בסבלו של ישו ברצונם להתייחס. החשיבות האמיתית נעוצה בהתחברות והזדהות עם סבלו של ישו וההרהורים עליו.
דרך הצלב החדשה:
- הסעודה האחרונה
- יגונו של ישו בגת שמנים
- ישו מול הסנהדרין
- ההלקאה והכתרה בכתר הקוצים
- ישו מקבל את הצלב
- ישו נופל
- שמעון עוזר לישו לשאת את הצלב
- ישו פוגש בבנות ירושלים
- ישו ממוסמר לצלב
- הגנב שחוזר בתשובה
- יוחנן ומריה, אם ישו, לרגלי הצלב
- ישו מת על הצלב
- ישו נקבר
- ישו קם לתחיה
[עריכה] אתרים נוספים על תוואי דרך הייסורים
אתרים נוספים בעלי עניין נמצאים על התוואי של דרך הייסורים בירושלים:
- כנסיית סנטה אנה: המקום בו לפי המסורת הנוצרית נולדה מריה, אמו של ישו. בחצר הכנסייה מצויות בריכות בית חסדא, האתר בו ריפא ישו את הנכה על פי המסופר בברית החדשה;
- קשת אקה הומו: מצויה בין התחנה השנייה לבין מנזר אחיות ציון. קשת זו מהווה חלק משער בעל שלוש קשתות שהצפונית בהן נמצאת בכנסית "אקה הומו" הסמוכה. הקשת הדרומית שולבה בבניני הרחוב ממול, במקום בו הייתה בדורות קודמים אכסניה לעולי רגל מוסלמים מהודו, אך היום לא נותר ממנה שריד.
- לפי הנחה מקובלת הקשת היוותה את החלק המרכזי של שער הנצחון שהוקם לכבוד אדריאנוס במבואות המזרחיים של איליה קפיטולינה. העובדה כי בקשת משולבים שני חלונות סייעה אולי לצמיחת המסורת שכאן היה המקום ממנו הציג פונטיוס פילאטוס את ישו בפני היהודים במילים "הנה האיש" או בלטינית: "אקה הומו" כפי שמתואר בבשורה על פי יוחנן י"ט, 4-5:
| "שוב יצא פילטוס ואמר להם: "ראו! אני מוציא אותו אליכם למען תדעו שאינני מוצא בו שום אשמה. יצא ישוע לבוש גלימת הארגמן ועל ראשו עטרת הקוצים. "הנה האיש!" אמר להם פילטוס". | ||
| -- הבשורה על פי יוחנן י"ט, 4-5 | ||
- מנזר האחיות ציון שבו נמצאים שרידים מעניינים אחרים שבמשך זמן רב קשרו אותם לפסיון של ישו עד שהתברר כי מדובר בשרידים מהמאה השנייה, מהתקופה שבה ירושלים נבנתה מחדש כעיר רומית בשם אליה קפיטולינה;
- הכנסייה היוונית של מאסר ישו: כנסייה יוונית אורתודוכסית שנבנתה ב-1906 במקום שלפי אמונת הכמרים היוונים היה הפרטוריום. בכנסייה חדרים וגומחות החצובות בסלע. באחד מהם סד המזוהה על ידי הנזירים היוונים כתא המאסר של ישו. הנזירים גם מראים בחדר אחר את מקום מאסרו של בר אבא. חוקרים דוחים את האפשרות שכאן היה מקום מאסרו של ישו. אחד האתרים הבודדים של האורתודוקסים בקרבת ויה דולורוזה.
- ביתו של העשיר הרע: מזוהה במבנה הסמוך לתחנה החמישית והמיוחס לפי המסורת לאדם הנזכר בבשורה על פי לוקס
| "היה היה איש עשיר שנהג ללבש ארגמן ושש ויום יום התענג במותרות. ליד שער ביתו השכב איש עני אחד, אלעזר שמו, שהיה מלא פצעים והשתוקק לשבע מן הפרורים הנופלים מעל שלחן העשיר, והנה באו הכלבים ולקקו את פצעיו. העני מת והמלאכים נשאוהו אל חיק אברהם, וגם העשיר מת ונקבר. בשאול, כשהיה ביסורים, נשא את עיניו וראה את אברהם מרחוק ואת אלעזר בחיקו". | ||
| -- הבשורה על פי לוקס, פרק ט"ז, 23-19 | ||
מרבית התחנות בויה דולורוזה פתוחות בין 9:00-12:30 ובין 14:00-17:00. התהלוכה הפרנציסקנית בימי שישי מתחילה כל יום שישי בשעה שלוש אחר הצהרים בחורף ובארבע בקיץ.
[עריכה] ויה דולורוזה באמנות
נושא הפסיון ודרך היסורים תופסים מקום נכבד באומנות הפיגורטיבית הנוצרית. החל מהפרסקו של ג'וטו (Giotto) בקפלת ארנה בפדואה וה-Maestà של דוצ'יו (Duccio di Buoninsegna).
בקולנוע הוצגה הוויה דולורוזה במספר סרטים על חיי ישו, אך הנודע והשערורייתי ביניהם היה הפסיון של ישו, סרטו של הבמאי האמריקאי מל גיבסון משנת 2004. הסרט מתאר בפרוטרוט ובאופן גרפי את שתיים עשרה השעות האחרונות בחייו של ישו, ומציג את כל אירועי הוויה דולורוזה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלי שילר, דרך היסורים, קרדום 9, 1980.
- Sarah Kochav, Via Dolorosa, Yad Ben Zvi, 2000
- John Kenneth Campbell, The Stations of the Cross in Jerusalem, 1986
[עריכה] קישורים חצוניים
- תיאור מפורט של ויה דולורוזה באתר של christusrex
- ויה דולורוזה באנציקלופדיה הקתולית
- הפסיון של ישו באומנות
- החידושים בדרך הייסורים
| ערך מומלץ |
