יהודה לייב מאגנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ד"ר יהודה לייב מאגנס (1877 - 1948), ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארצות הברית ונשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים.

נולד בסן פרנסיסקו, ארצות הברית. קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת היידלברג בגרמניה, סיים לימודיו בסמינר לרבנים רפורמיים וכיהן כרב רפורמי ב"היכל עמנואל" בניו-יורק. מאגנס שימש כח מוביל בהפיכת המיעוט היהודי בארצות הברית לבעל משקל פוליטי שיש להתחשב בו. ב-1906 יסד את הוועד היהודי-אמריקני (AJC), ועמד בראש ה"קהילה", תנועה יהודית דמוקרטית בניו-יורק מ-1908 עד 1922. עסק בקידום חינוך בתפוצות ובקליטת פליטי מלחמת העולם הראשונה. ב-1910 פרש מ"היכל עמנואל" בעקבות עמדתו בנושא ההתבוללות, והחלה התנתקותו מהקהילה הרפורמית.

מאגנס התמסר לפעילות ציונית, ביקר בארץ ישראל פעמיים, וב-1922 התיישב בירושלים. גם בעיני ציוני ארץ ישראל היו עמדותיו לצנינים, מכיוון שמאגנס ראה משקל שווה ליהדות התפוצות וליהודי הארץ. פריחת היישוב בארץ ישראל, הוא טען, תסייע לפריחת העם בפזורה, אך אין בכך לעודד עלייה המונית, שכן עלייה צריכה להיות נתונה לבחירה אישית.

מאגנס עמד לימין חיים ויצמן בייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים ועם הקמתה ב-1925 עמד בראשה ומונה לתפקיד קאנצלר האוניברסיטה, תפקיד בעל סמכויות ניהול בתחום האקדמי וגם בתחום המנהלתי, שילוב של תפקידי הרקטור והנשיא. בעשור הראשון לקיומה של האוניברסיטה היה מאגנס הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר על עיצוב דרכה. בשנת 1935 נערכה רפורמה מבנית באוניברסיטה העברית. מאגנס המשיך לכהן אמנם בתפקיד נשיא עד ליום מותו, אך רבות מסמכויות הניהול האקדמי עברו מעתה לרקטור האוניברסיטה הראשון פרופ' הוגו ברגמן .

במקביל לתפקידו באוניברסיטה עסק מאגנס בפעילות ציבורית ופוליטית. מאגנס היה חבר בקבוצת "ברית שלום", שהטיפה להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. לדידו, ארץ ישראל אינה צריכה להיות יהודית או ערבית, אלא ארץ משותפת בה יזכו כל תושביה לזכויות שוות. עם גרשם שלום, מרטין בובר ואחרים הוא היה פעיל בניסיונות להתקרבות בין יהודים וערבים. עמדתו זו הביאה לא אחת עליו ביקורת ויתכן שהשפיעה גם על השינוי במעמדו באוניברסיטה, אך הוא זכה להערכה כמנהיג והוגה גם יחד. ברית שלום נתפסה כהתארגנות אינטלקטואלית נבחרת ולא הצליחה לסחוף אחריה המונים.

הוא נפטר בניו-יורק ב-1948 ועצמותיו הועלו לקבורה בירושלים. בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה העברית נקרא על שמו.