פיסול יווני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערך נמצא בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו.

תוכן עניינים 1 הפיסול המוקדם 2 התקופה הארכאית 3 התקופה הקלאסית המוקדמת 4 התקופה הקלאסית 5 הפיסול קלאסי המאוחר 6 הערות שוליים 7 ראו גם 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] הפיסול המוקדם

מקורותיו של הפיסול היווני אינם ברורים כלל ועיקר. עד המאה ה-11 לפנה"ס פעלו ביוון התרבות המינואית והתרבות המיקנית. אולם החוקרים מצאו קשר מועט בין תרבותם לבין האמנות היוונית שראשיתה במאה השמינית לפנה"ס. את הממצאים הראשונים בתחום הפיסול מוצאים באמנות היוונית החל מאמצע המאה השביעית לפנה"ס. זהו פיסול זעיר, עשוי ברונזה ברובו, המתאר דמויות וחיות המעוצבים בסגנון הדומה לתיאור הדמויות המופיעות על גבי כדים מן בסגנון המכונה "גאומטרי" או "דמוי מזרחי". פיסול זה התקיים ביוון בסוף תקופת המעבר ביוון ובראשית התקופה הארכאית. פיסול זה מאופיין בדמויות סכמאטיות, המעוצבות בסגנון קווי וחסר נפח ממשי. לעיתים מורגשת נטייה לאיזון סימטרי של הדמות. מיעוט של ממצאים עשויים חרס נשתמרו והם מעידים על סגנון דומה. החוקרים מיחסים לדמויות אלו השפעה מן האמנות המזרחית הכלל ומן האמנות המצרית בפרט. החוקרים מסבירים את מיעוט הפיסול היווני המוקדם בלימוד המאוחד של מלאכת הגילוף באבן והיציקה מן האמנים במזרח. מקורה של השפעה זו היה כנראה טמון בקשרי המסחר הקדומים ולייבוא של חפצי אמנות ליוון. ההשפעה המצרית התבטאה הן בייבוא נושאים מזרחיים (כגון דמויות גריפון) והן בסגנון הקווי והסימבולי.

"המסורות היווניות", כותב מיכאל אבי יונה, "מיחסות את ראשית הפיסול באבן לדאידאלוס איש אתונה, שלמד במצרים ושימש בכריתה, ואת יציקת הברונזה לתיאודורוס ורויקוס אנשי סאמוס". ^[1] פליניוס הזקן כותב בספרו "תולדות הטבע" כי היו אלו דיפוניוס (Dipoinos) וסיקליס (Skyllis), אשר פעלו בכרתים בסביבות שנת 580 לפנה"ס, היו הראשונים אשר נתפרסמו בפסלי האלים שלהם העשויים אבן. גם פוזניאס (Pausanias), אשר כתב במאה השנייה לספירה, מזכיר את צמד הפסלים ומציין אותם כתלמידיו של דדאלוס או כבניו. ^[2]

התפתחות משמעותית בפיסול נוצרה ביוון בתחילת התקופה הארכאית (מחצית המאה השביעית לפנה"ס). הפיסול הדאידאלי (Daedalic), שם הקושר את הסגנון אל הפסל המיתולוגי דדאלוס, אופיין בנטייה החזקה לשימוש בצורות גאומטריות. חלקי הגוף בנויים ממשטחים גאומטריים שונים. לדמויות נטייה רבה לחזיתיות אל מול הצופה, כמעט ללא התייחסות לעומק. דוגמה לסגנון זה ניתן למצא בפסלון ברונזה זעיר של דמות גבר, מאמצע המאה השביעית לפנה"ס, אשר נמצא בתבאי ומכונה אפולו מאנטיקלס (Mantiklos Apollo) ושמורה כיום במוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון. הדמות אשר הוקדשה כמנחה לאל אפולון על ידי אדם בשם מאנטיקלס, ששמו חרוט על גבי הפסלון. זו היא דמותו של אפולו או של לוחם אשר שיערו מעוצב בדקורטיביות מסוגננת, פניו משולשים ועיניו חלולות (כנראה היו משובצות בחומר נוסף). גופו של הפסל מעוצב כמשולש וירכיו מעוגלות ואילו ידו מונחת על חזהו, ייתכן שנשאה נשק כתוספת שלא נשמרה.

גם בפסל אבן המכונה "הגבירה מאוסר", המתוארך לשנים 650-625 לפנה"ס, ניתן למצא את עיקבותיו של הפיסול הדאידאלי. בפסל מופיעה דמות נשית בגובה של כ-60 ס"מ. פנייה מעוצבים כמעין פני מסכה ואילו גופה הוא מעין לוחית שטוחה.^[3] דמויות נשיות כגון זו מכונות בידי החוקרים גם כ- "Xoana" או "Daidala", והחוקרים מייחסים לאופן עשייתם את השפעה של מסורת פיסול בעץ אשר לא נשמר. פסלי נשים כאלו נסמכו, כנראה, על מקורות סגנוניים הקשורים לאמנות אשורית ולודית ויש הרואים בפסלים את "ירושת פולחן 'האלה הקדומה' המינואית והאסיאתית"^[4].

[עריכה] התקופה הארכאית

ערך מורחב – קורוס

ערך מורחב – קורה (פיסול)

החל מסופה של המאה השביעית לפנה"ס אנו מוצאים התגברות של הנטייה הנטורליסטית בפיסול היווני. הנטייה המחקרית בקרב חוקרי תולדות האמנות היתה להצביע על תהליך התפתחות רציף וכרונולוגי של האמנות, אולם יש להניח כי האמנות של איזורים שונים בתרבות היוונית ביטאה מגמה זו בזמנים שונים וברמות שונות של עשייה.

בתבליט גדול מימדים מן הגמלון במקדש ארטמיס מקרקירה שבקורפו, המתוארך סביב שנת 580 לפנה"ס, מופיעה דמות הגורגונה ולצידה בנה. אריה מתואר בכל צד של הגמלון. ניתן לראות את ההשפעה המזרחית הן בעיצוב הקומפוזיציה הסימטרית והן בעיצוב הדמויות. האריות מתוארים באופן הדומה לתאורי אריות באמנות המזרחית, גופם מחורץ קווים המייצגים את שרירי הגוף. הגורגונה ניצבת במרכז הגמלון בתנוחה של "ריצה תוך כריעת הברך" ^[5], תנוחה הלקוחה מן האמנות המזרחית. גופה שטוח וחזיתי ופניה הגרוטסקיות הן כפני מסכה. שיערה מעוצב בדקורטיביות דיאדאלית.

קבוצה גדולה של פסלים, אשר מקורם מכל רחבי העולם היווני, מציגים את דמותם של גברים צעירים. פסלי ה"קורוס" שיקפו את ההתענינות הגוברת והולכת בתרבות היוונית באנטומיה ובעירום הגברי. התענינות זו שיקפה את אידיאל הגבריות היווני - ה'ארֵטֵי' אשר את גילומו העיקרי ניתן למצא בקיומם של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. הפסלים שימשו כמנחות לאל אפולו. לעיתים הם אף מכונים בשם "אפולו" או "אפולון". חוקרים אחרים מאפיינים אותם כפסלי נפטרים או כדמויות מנצחים בתחרויות אתלטיות. כל החוקרים מצאו בעיצוב דמויות הקורוס המוקדמות את ההשפעה של האמנות המיצרית.

סגנון הפסלים המצריים התאפיין ביצירת דמויות חזיתיות, ללא חללים פנמיים בפסל. הדמויות הופיעו כשרגלן האחת מונחת קדימה, כבמעיין צעידה ועל פניהן הייתה הבעה קפואה. למרות מאפיינים סגנוניים המשותפים לאמנות המצרית והיוונית, מכילות היצירות היווניות כמה מאפיינים מקומיים. רובם של מאפיינים אלו קשור לעובדה כי הפיסול היווני ביטל את תפקיד הפסל בהנצחת החיים שלאחר המוות והתרכז בחיים עצמם. כתוצאה מכך התייחסו הפסלים ליצירה באופן שונה. העבודה על הפסל נעשתה מארבעת צדדיו, כך שנוצרה דמות שלמה ותלת ממדית. שיטת המדידה המצרית של גריד (רשת) הוחלפה באמת מידה של פרופורציית הגוף וכן הפסלים נעשו כעת משיש, להבדיל מפסלי האבן המצרית.^[6] החוקרים יראו נטייה הולכת וגוברת לתיאור טבעי יותר ונוקשה פחות של הגוף ולהשתחררות איטית מן החזיתיות אל עבר תאור תנוחה טבעי יותר.

בדמויות כגון "קליאוביס וביטון", המתוארכים לשנת 580 לפנה"ס בקירוב, ניצבות הדמויות בצורה חזיתית, רגלם השמאלית מושטת קדימה, בדומה לפסלים המצריים. גופם מוצק ומרובע, ופרטים אנטומיים שונים מופיעים כחריטה על הפסל ולא כפיסול ניפחי. דוגמאות לכך ניתן לראות למשל בעיצוב הברכיים או צלעות הגוף או בתאור העיניים. פניהן מציגות מבט אטום ובו "חיוך ארכאי". שיערם הוא גושי ומעוצב כדגם, באופן המזכיר את תאור מצנפת הראש של פסלים מצריים.

מאפיין נוסף של הפיסול היווני הארכאי הוא השימוש ב"חיוך ארכאי". הבעת פנים זו שבה הפה משוח כלפי מעלה ויוצר מעין חיוך מאולץ ולא טבעי, מעיד על נסיונם של הפסלים ליצור תאור של דמות חיה ואנושית. דוגמה לחיוך כזה ניתן למצא בפסל "נושא העגל" מאתונה והמתוארך לשנים 570-560 לפנה"ס. הפסל מציג את דמותו האתלטית של גבר. הוא מעוצב בהתאם לרוח הפיסול של התקופה - עיניו מודגשות וגדולות מעט והיו כנראה משובצות באבן צבעונית, שיער ראשו מעוצב בתסרוקת תלתלים דקורטיבית ועל פניו "חיוך ארכאי". גם תיאור הגוף משלב סממנים ארכאים בשימוש בקווים גראפיים. עם זאת מורגשת בתיאור "ספונטאניות" וחיות בהבעה ובתיאור השרירים אשר היו חסרים בפיסול של תחילת התקופה הארכאית. החיוך הארכאי הולך ונעלם מן הפיסול היווני לקראת סיומה של התקופה הארכאית.

קבוצה מקבילה של פסלי נערות המכונות "קורה" מציגה התפתחות דומה אל עבר תאור נטורליסטי יותר. דמויות הקורי עוצבו לפי דגם דומה ובו רגלה השמאלית של הקורי מונחת קדימה, ידה השמאלית צמודה אל הגוף ואוחזת בבגד ואילו ידהב הימינית מונחת על החזה וכנראה החזיקה מעין מנחה. הן שימשו כפסלי מנחה והוצבו במקדשים. להבדיל מדמויות הקורוס, הופיעו דמויות הקורה הנשיות כשהן לבושות בביגוד היווני המסורתי. בקורה המכונה "אקרופוליס 675" ("Chios Kore"), המיוחסת לאמן מכיוס ומתוארך לאמצע המאה השישית לפנה"ס, ניכרת עדיין הבלטת העיניים והחיוך הלא טבעי בפנים והשיער המסוגנן והסימטרי. עם זאת ניתן להבחין בהתארכות הפנים, בתאור מדוקדק יותר של הבגדים, הנופלים בטבעיות. תאור זה מודגש על ידי צביעה שונה של חלקי הבגד השונים. בקורה מס' 674, משנת 500 לפנה"ס בולטת המגמה לעיצוב טבעי יותר של השיער, אשר מתוארים כגוש מחורץ קווים קלים ובחוסר סימטריות המאפשר תאור יותר חי. מאפיין חשוב נוסף בפסל הוא הבעת פניה של הדמות, החסרה את "החיוך הארכאי".

[עריכה] התקופה הקלאסית המוקדמת

ערך מורחב – מקדש זאוס באולימפיה

סופה של המאה השישית ותחילתה של המאה החמישית לפנה"ס ביוון היתה עת של תהפוכות היסטוריות וחברתיות רבות. בשנת 510 לפנה"ס נרצח היפארכוס בידי הארמודיוס ואריסטוגיטון, אשר נודעו כ"קוטלי הטיראנים" ואתונה הפכה לדמוקרטיה. בשנת 480 לפנה"ס, במסגרת מלחמת פרס-יוון, פולש הצבא הפרסי ליוון לאחר כעשור של מתיחות בין הפרסים לשבטים היוונים. באמנות היוונית ניתן להבחין לצד המשך המגמה לתיאור נטורליסטי, גם את הנסיון ליצור מערך פיסולי עלילתי יותר שבו מועבר האתוס היווני לצופה בצורה חיה ודינאמית יותר.

בפסל "קוטלי הטיראנים", המציג את דמויותיהן של הארמודיוס ואריסטוגיטון, המתוארך למאה השישית לפנה"ס, ניתן לזהות את ההתקדמות הפיסולית הגדולה בתאור הדמויות. שוב אין אלו דמויות סטאטיות וחזיתיות אלה הן דמויות הפורצות אל החלל בהנפת חרב דראמאטית. גם התיאור האנטומי של דמויות הצליח לתאר את הגוף כבעל מסה שרירית וחיה, גם אם הם מודגשים יתר על המידה. בעיצוב הפנים עדיין ניכרת המגמה הארכאית בעיצוב השיער והבעת הפנים.

אחד הביטוים הפיסולים הידועים למגמה הנטורליסטית בתקופה זו הינו הפסל הרכב מדלפוי, אשר התגלה בעת חפירות ארכיאולוגיות בעיר דלפי והוא מתוארך לשנת 470 לפנה"ס בקירוב. סגנון הפסל ממקם את הפסל בראשיתה של האמנות הקלאסית ביוון. תנוחת הפסל היא סטאטית ביחס לסיטואציה המתוארת. הפרופורציות של הפסל אינן מושלמות לפי האידאל הקלאסי - ראשו קטן מעט וגופו מוארך, עם זאת הפסל הוא בעל דיוק אנטומי גבוה. בייחוד בולט הדבר בעיצוב שיערו של הרכב. הדמות לובשת בגד המחולק לחלקים ובעל קפלים רבים המסודרים בקפידה אך עדיין נופלים בצורה סימטרית. פניו של הפסל שלוות ומאופקות ואין בהם את אותה אטימות המופיעה בפיסול הארכאי.

את התפתחות יכולת תיאור התנועה אנו יכולים לבחון גם בעיצוב פסלי הגמלונים של מקדש אפאיה באיגינה, היכל אשר הוקדש לאלה אתנה ונבנה בסופה של המאה השישית לפנה"ס מאבן גיר. הגמלונים עוטרו בשנת 510 לפנה"ס בפסלים עשויים שיש. מסיבה שאינה ידועה הוחלפו הפסלים בגמלון המזרחי כעשרים שנה מאוחר יותר בפסלים חדשים. ההשוואה בין הגמלון המזרחי והמערבי מראה כי על אף הנושא הדומה, בגמלון המזרחי ניכרת התייחסות רבה יותר לתנוחות הגוף ונשברת ה"חזיתיות" הכפוייה של הנושא הפיסולי. ^[7] גם בבחינת עיטורי מקדש זאוס באולימפיה, שאף עיטוריו נעשו בשני שלבים, ניתן לראות את ההתפתחות מן הפיסול הארכאי אל הפיסול הקלאסי בשני מישורים. ראשית, התפתחות יכולת התיאור האנטומי של גוף האדם. התפתחות זו בולטת בייחוד בתאור גופות הגברים, כיוון שבתאור דמויות הנשים עדיין לא הגיעו האמנים לכדי תיאור חופשי, אפילו בעיטורים המאוחרים יותר. התקדמות נוספת בתיאור הגוף היא העובדה כי נעדר מן הדמויות "החיוך הארכאי" המאפיין את הפיסול מן התקופה הארכאית. שנית, ניכרת התפתחות בבניית מערך הפיסול לקראת תיכנון מערך פיסולי דינאמי יותר ובעל עומק פיסולי רחב יותר. הדמויות מותאמות לצורתו המשולשת של הגמלון בתנוחות טבעיות.

[עריכה] התקופה הקלאסית

ערך מורחב – פרתנון

אידיאל האמנות היוונית, כפי שתיארו אותו חוקרי תולדות האמנות המוקדמים, הושתת על ביטויים איפוק ושל התעלות הרגש. גישה תיאורית זו מצאה את שיאה בפיסול של התקופה הקלאסית. הדמויות שידרו בעיני החוקרים שלווה סטואית והתעלו מעל מצוקות הגוף והנפש. עבור גוטהולד אפרים לסינג, כמו בעבור חוקרים אחרים, "מהותה של שפת העיצוב היוונית מתגלה בכל זאת במרותו של האיפוק הרגשי, הכפוף לאידיאל היופי וההרמוניה הפלאסטית של הגוף" ^[8]. ביטוי לכך אפשר למצא בתבליט "אתנה המקוננת" כמו גם ביצירות פיסוליות אחרות.

מבחינה אומנותית הציגה האמנות הקלאסית את יכולת פתרונן של בעיות פיסוליות אשר העסיקו את האמנות היוונית בדורות הקודמים - שלמות ביכולת תיאור האנטומי של הגוף, יכולת תיאור תנוחת גוף טבעית. בעזרת אלו פנתה האמנות אל תיאור עלילתי של האדם והעולם היווני. דוגמה טובה לנסיון זה הוא פסלו של מירון, בן המאה החמישית לפנה"ס, "זורק הדיסקוס", המתוארך לבין השנים 425-485 לפנה"ס. פסל זה ידוע לנו כיום רק מהעתק רומי. הפסל המתאר אתלט הזורק דיסקוס מציג את הגוף הגברי בשלמות הרמונית. גופו של האתלט מושלם מבחינה אנטומית. אולם, התנוחה בה פוסל האתלט איננה טבעית והיא נועדה להמחיש את המתח הגלום בסיטואציה. הדמות מתוארת ברגע השיא של פעולת הזריקה, ממש לפני זריקתו של הדיסקוס. כל שריר מגופו של האתלט מתוח אולם פניו מביעות שלווה. השלמות הפיסולית משקפת שאיפה ליופי מושלם ואידאליזציה של האדם. הוא משקף גם את העלאת מעמדו של האדם אל מול האלים. למרות הדינאמיות של תנוחת הפסל, עדיין הוא משקף משהו מן התפיסה החזיתית של הפיסול המוקדם.

את התרומה המכריעה לגיבושו של הסגנון הקלאסי הציג פוליקליטוס, פסל אשר פעל בסופה של המאה החמישית ותחילת המאה הרביעית לפנה"ס. עבודתו גיבשה את נוסח הפיסול של האמנות הקלאסית. הישג פיסולי מרכזי בעבודתו היה יצירתו של קאנון פיסולי, המכונה גם "הקאנון של פוליקליטוס" (או "הקאנון הפוליקליטי") ובמסגרתו גובשו מעין כללים לתאור הגוף ולפרופורציות בין חלקי הגוף השונים, באופן המקביל לפילוסופיה של האסכולה הפיתגוראית. הגם שקאנון זה אינו נשמר, מקובל לטעון כי בפרופורציות של קאנון זה התקיים יחס של 1:7 בין מידת הראש לאורכו של הגוף השלם. קלאודיוס גלנוס, רופא יווני בן המאה ה-2 לספירה, כותב בחיבורו "De Placitis" על הקאנון של פוליקליטוס ומתאר אותו כסידרה של יחסים בין חלקי הגוף השונים. "היופי מקורו בסימטריה (שיעור המידות)", כותב גלנוס, "בין חלקי הגוף, כגון אצבע לאצבע, כל האצבעות ליד, יד לאמת-היד, אמת-היד לזרוע, ולמעשה של כל אבר לכל אבר אחר ככתוב בקאנון של פוליקליטוס, והוא עשה פסל לפי כללי ספרו וקרא לו קאנון". ^[9] את הפסל אותו יצר פוליקליטוס כביטוי לקאנון זה, נהוג לזהות כפסל "נושא הרומח". לפי משה ברש, גילם הקאנון הפוליקלטי לא רק את היחס הגופני הפנימי, אלה ביסס אסתטיקה המוצאת כי במהות מידות הגוף מתגלה "גם קביעה ביחס לסטרוקטורה בגוף האדם וליחסים הפנמיים השוררים בטבע" ^[10].

תרומה משמעותית נוספת הייתה גיבוש תנוחת ה"קונטרה פוסטו" (מלאטינית: Contra - כנגד). התנוחה, על פיה עוצבה עמידתן של דמויות פיסוליות רבות, איפשרה ליצור שילוב בין מתח לרפיון השרירים בתנוחת הגוף. לשם כך יצרו הפסלים מערכת של צירי תנועה בין חלקי הגוף השונים, צירים המנוגדים זה לזה. כל איבר שרוי בתנועה אינדבידואלית משלו וחיבורם בגוף השלם יצר תיאור הרמוני. עם זאת ניכר כי ביצירותיו של פוליקליטוס "קושר הסרט", "האמזונה הפצועה" ו"נושא הרומח", כמו גם ביצירותיהן של פסלים אחרים בני תקופתו, עדיין לא נשברת הפרונטאליות (החזיתיות) של הפסל. שבירה כזו תדרוש מן הצופה ראייה "סימולטאנית" (בו-זמנית) של כל צדדי הפסל.

פסל מרכזי נוסף בתקופה הקלאסית היה פידיאס, אשר היה אחראי על תיכנון העיטורים הפיסוליים במקדש הפרתנון שבאקרופוליס באתונה. העיטורים במקדש זה, אשר נבנה במאה החמישית לפנה"ס, הותאמו למיקומם בקפדנות תוך יצירת משמעות עלילתית וסימבולית. בחיבורם של האלמנטים השונים "מתחברים יחד שלושת היסודות של התודעה הדתית היוונית בתקופה הקלאסית: המיתוס (במטופות), האלים (בגמלונים) והמפגש בין האלים לבני האדם (באפריז)". ^[11]

מן הבחינה הפיסולית מציג הפיסול של עיטורי הפרתנון יכולת תיאור אנטומית מושלמת תוך שימוש מורכב בתכנון הקומפוזיציה של חלקי היצירה השונים. בייחוד הדבר בולט בעיצוב תבליטי המטופות ובגמלונים. הדמויות במטופות מתוארות במאבק תוך יצירת קומפוזיציות דינאמיות העושות שימוש בקווים אלכסוניים המעצבים אותה. בגמלונים של המקדש נעשה שימוש בטכניקות של הסתרת דמויות ואף של דמויות המתוארות בהקצרה לשם יצירת עומק אשלייתי (פרספקטיבה) בקומפוזיציה. תיאורי הגמלונים במקדש היו קשורים למיתוסים אודות האלה אתנה. בגמלון המזרחי, הקדמי, הוצגה לידתה של האלה מראשו של זאוס ואילו בגמלון המערבי הוצגה התחרות בין אתנה לפוסידון על השליטה באטיקה. בבחינת תיאור הדמויות, מציגים פסלי הגמלונים תיאור אנטומי חופשי שאינו מגזים בייצוג שרירי הגוף. גם יכולת תיאור התנועה של הגוף בעזרת בגדי הדמויות הוא מושלם. גם מבחינת תכנון הקומפוזיציה חלה התקדמות גדולה. לא רק בהתאמת הדמויות לצורת הגמלון, התאמה המושגת על ידי שילוב דמויות הנמצאות בתנוחת הסבה, או בעזרת תיאור הסוסים, אלה גם ביכולתו של האמן לתאר אווירה חסרת היררכיה נוקשה, בה האלים מתוארים כבני אנוש ומפגינים רגשות אנושיים כגון תמיהה והפתעה.

האפריז של המקדש הציג את התהלוכה הגדולה של הפאנאתנאיה, הפסטיבל השנתי לכבוד אתנה, בו נשאו הצועדים בגד פפלוס (גלימת שרד) מקודש כמנחה לאלה. החידוש המרכזי בתבליט זה הוא תיכנונו כרצוף. תיאור התהלוכה מתחיל בצדו המערבי, האחורי, של המקדש והמתפצל לשתי תהלוכות נפרדות אשר הקיפו את הבניין. בראש התהלוכה תוארו בהמות המובלות לקרבן ולאחריהם נושאי מנחות, אזרחים, פרשים על סוסים ועוד. חידוש זה ביחס שבין העיטור לאדריכלות יוצר לכאורה קשר ממשי התיאור הסימבולי לבין המציאות של מבקרי המקדש ונותן ביטוי לחיים היוונים. בכך נוצר תיאור אשר בו "האלים עושים רושם של בני-אדם, ובני האדם - רושם של אלים" ^[12]

בתקופה הקלאסית אנו מוצאים גם את התקדמות הפיסול היווני בכל הקשור לתיאור הגוף הנשי. בעבודותיהם הצליחו הפסלים היוונים הקלאסיים לתאר את הגוף הנשי דרך תיאור עיצובם של בגדי הדמויות וליצור קפלי בד מפוסלים בטבעיות. דוגמה לתיאור כזה אפשר למצא בדמויות על גבי "מצבת הגסו", מצבת קבורה אתונאית המתוארכת למאה הרביעית לפנה"ס, כמו גם בדמויות נוספות מן האפריז שבפרתנון. יחד עם זאת הדוגמה הבולטת לעיצוב דמות נשית בתקופה זו היה הפסל "אפרודיטה מקנידוס", אותו יצר הפסל פרקסיטלס במאה הרביעית לפנה"ס. פירסומו של הפסל ברחבי העולם העתיק נבע מכך כי פסל זה היה, כנראה, הפעם הראשונה בה הוצגה דמות אלה בעירום. ^[13] הפסל הציג את האלה אפרודיטה עירומה כשהיא ניצבת לצד כד גדול עליו מונחים בגדיה טרם הרחצה. הפסל הוצב במקדש פתוח ונצפה מכל אבריו. היצירה היתה מפורסמת ואף שימשה כיעד לתיירות בעולם היווני. עדות לפרסום זה ניתן למצא ב"אהבה" (Erōtes), דיאלוג של הסופר הרומאי לוסיאן (ביוונית: Λουκιανὸς Σαμοσατεύς; בלאטינית: Lucianus), דיאלוג אשר השווה בין אהבת נשים לאהבת נערים, הציג המחבר תאור מילולי של הפסל וסביבתו. הופעת אלה בעירום, כאילו היתה כאחד האדם, גם מעיד על הגישה היוונית מן התקופה הקלאסית לתיאור "ארצי" יותר של האלים.

[עריכה] הפיסול קלאסי המאוחר

הערעור על מעמדם של האלים על ידי הצגתם באורך אנושי קנה לו מימד מוחשי באופן הצגה של דמויות האלים. מהלך זה הולך ומתגבר. גם יצירות אחרות של פרקסיטלס לצד "אפרודיטה מקנידוס" מעידות על שקיעת אידיאל האלוהות. בפסל המכונה "אפולו קוטל לטאה" מופיע תיאור המיוחס לאל אפולו. גופו עדין ורך. אין זה אותו אפולו ההורג את נחש הפיתון במערות הפאנאסוס, ליד העיר דלפי, כי אם נער צעיר השעון על גזע עץ ומשחק בלטאה פעוטת ערך. לצד שינוי תפיסת האלים, מציג הפסל שבירה של תנוחת הפיסול הקלאסי. גופו של אפולו יוצר מעין קשת המקבילה לגזע העץ וידו האחת פורצת בעדינות אל החלל. ראשו של העלם, מוטה אל כיוון הלטאה. גם הפסל "הרמס נושא את דיוניסוס התינוק" המיוחס לפרקסיטלס^[14]. מעיד על שבירה זו. הרמס מעוצב כגבר צעיר הניצב בתנוחה כיאוסטית, תנוחה שבה זרועות הגוף מצטלבות. שלא כבתנוחת ה"קונטרה פוסטו" הקלאסית, הגוף מוטה כאן בסיבוב קטן, על מרכזו של ציר הגוף, כך שהגוף מוטה מעת בצורת האות S. ידו האחת של הרמס הושטה אל האוויר ואילו ידו השנייה, הנשענת על עמוד המכוסה בד מפוסל, מחזיקה את דיוניסוס. לעומת הפרופורציות המושלמות בהן מתואר הרמס, דמותו של דיוניסוס התינוק מעוצבת בפרופורציות של מבוגר אשר "הוקטן" או "מוזער".

בתבליט "ניקה המתירה את סנדלה" ממקדש אתנה ניקי באתונה, המתוארך סביב השנים 410-409 לפנה"ס אנו מוצאים ביטוי להעלמותו של האיפוק הפיסולי בעיצוב דמות האישה. בתבליט מופיעה האלה ניקה, כאישה חסרת כנפיים העומדת על רגלה האחת ובעזרת ידה היא מנסה להתיר את הסנדל שלרגלה המורמת. החלק ובו ראשה לא נשמר. בנוסף על נושא התיאור הפרוזאי וחסר ההרואיות בה מוצגת "אלת הניצחון" היוונית, גם עיצוב הקומפוזיציה של הדמות חורג מן המסורת הקלאסית החמורה. הגוף מתואר כדינאמי ומלא בתנועה. תיאור זה מושג בצורה מושלמת מתחת למעטה הבגד הדק. גם עיצוב הבגד עצמו הוא דינאמי ויוצר דגמים המנותקים מן התיאור האנטומי של הגוף.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 38.
2. ^ ראו: Pollir, J.J., The Art of Ancient Greece, Sources and Documents, Cambridge University Press, Cambridge, 1990, p.19.
3. ^ Spivey, Nigel, Understanding Greek Sculpture, Thames and Hudson, London, 1996, p.62
4. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, 2004, עמ' 40.
5. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 42.
6. ^ ראו: להב, זכה, פרקים בתולדות האמנות, המרכז לחינוך טכנולוגי, חולון, 1994, עמ' 23-24.
7. ^ ראו: Fullerton, Mark D., Greek Art, Cambridge University Press, Cambridge, 2000, pp.118-119; וגם אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 74-78.
8. ^ דובב, לאה, "העלמה המוזיקה, המוות", סטודיו, גליון מס' 47, נובמבר 1993.
9. ^ Galenus, De Placitis, V, ed. Mäuller, p.425. התרגום מתוך: אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 127.
10. ^ ברש, משה, פרקים בתיאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1989, עמ' 16.
11. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 123.
12. ^ הערך "יונית, לשון ותרבות: פיסול וציור", האנציקלופדיה העברית, עמ' 583.
13. ^ פסל כגון "האמזונה הפצועה" מאת פוליקליטוס הציג דמות אמזונה חשופת שד, אולם תיאור זה חסר את המימד האירוטי שבדמות אפרודיטה.
14. ^ הפסל התגלה בשנת 1877 בחפירה ארכיאולוגית בעיר אולימפיה. במאה השנייה לסה"נ ראה פאוסאניאס פסל "שזה נושאו, ועשוי לדבריו 'כפי מלאכתו' של פרקסיטלס". ראו: אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 146.

[עריכה] ראו גם

• רשימת פַ‏סָ‏לים יווניים
• רשימת יצירות פיסוליות מיוון העתיקה

[עריכה] קישורים חיצוניים

• פסלים בסגנון פיסול דאידאלי, "פרסאוס" (באנגלית).