אנטישמיות ברוסיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
תוכן עניינים |
[עריכה] סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20
עד לסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 לא היו ברוסיה יהודים, פרט לבודדים. הסיבה לכך היא שהיה חשש לצרות כלכליות ופרעות, והסוחרים המקומיים חששו מתחרות. בשלהי המאה ה- 18 חולקה פולין בין האימפריה הרוסית, אוסטריה ופרוסיה, ולכן נתווספו לרוסיה שטחים מבלארוס, מליטא, מאוקראינה המערבית וממחוזות פולין המזרחית – שטחים שבהם חיו יהודים רבים. עם התרחבות שטחה של רוסיה, מאות אלפי יהודים הוכנסו לגבולות רוסיה. לכן, החל מסוף המאה ה- 18, נוצר ברוסיה המרכז היהודי הגדול ביותר, שהיווה עמוד תווך של גולת ישראל באירופה.
כאמור, חששו הממשלה והאוכלוסייה מתחרות מצד היהודים, וזו הסיבה שלא יכלו היהודים לחיות ברוסיה מלכתחילה, אך לאחר ששטחה של רוסיה התרחבה, לא יכלה הממשלה לגרש את היהודים אלא הקציבה להם שטח מחיה שנקרא "תחום המושב" (תחום שהכיל את השטחים החדשים שקיבלה רוסיה), ורק בתחום זה יכלו היהודים לגור. כמו כן, הטילה הממשלה הרוסית על היהודים הגבלות שונות ומסים כבדים כדי להצר את צעדי היהודים בחייהם הכלכליים.
[עריכה] מדיניותו של אלכסנדר השני כלפי היהודים (1855-1881):
לאחר מותו של הצאר ניקולאי הראשון ועלייתו של אלכסנדר השני חל שיפור במצבם של היהודים. כבר בהכרתו של הצאר החדש בשנת 1855 בוטלו תקנות הגיוס ליהודים והונהגו לגביהם אותם סדרי השירות בצבא, כמו יתר האזרחים. לסוחרים בעלי רכוש, אקדמאים, בעלי מלאכה מאומנים, בוגרי בתי ספר מקצועיים וחיילים משוחררים ניתנה הרשות להתיישב בכל מקום ברחבי רוסיה, ויהודים מסוימים יכלו אף להיות פקידים בשירות הממשלה, עורכי דין ושופטים. שכבת בעלי ההון היהודים הגיעה עד מהרה לידי משקל ניכר בכלכלה הרוסית: בנקאים וקבלנים לבנין רכבות, סוחרי יבוא ויצוא וספקי צבא יהודיים החלו לתפוס מקום נכבד. בעיקר נתרבו בעלי תעשייה יהודיים למיניהם, שהקימו מפעלים די חשובים ואף גדולים מחוץ לגבולות "תחום המושב", נוסף על מפעלי המלאכה והתעשייה הזעירה שנתרבו מאוד ב"תחום המושב". יהודים שהשתתפו בהקמת המפעלים החדשים הורשו לשבת בפנים הארץ. גם בעלי המלאכה שבין היהודים הורשו לעזוב את "תחום המושב".
קהילות חדשות נוסדו ברחבי רוסיה, ובייחוד בשתי הערים הגדולות מוסקבה ופטרסבורג. הקהילות החדשות שנוסדו היו שונות מן הקהילות הוותיקות שהיו ב"תחום המושב": היהודים שחיו במוסקבה ובפטרסבורג הרבו להיות בקשר עם גויים, ולמרות שהם רצו לשמור על יהדותם, הם לא דקדקו במנהגי היהדות. בני משפחותיהם של יהודי מוסקבה ופטרסבורג למדו באוניברסיטאות ובבתי ספר רוסיים. גם בקהילות שב"תחום המושב" היו יהודים שסרו מן היהדות, ורבים מן הילדים נשלחו ללמוד בבתי ספר רוסיים ושם קלטו את רוח ההשכלה הרוסית.
בתקופת שלטונו של אלכסנדר השני, היו מחלוקות בין המשכילים היהודיים לבין שומרי היהדות, משום שהמשכילים חשבו שכדי לקבל שוויון זכויות יש להשתלב אט אט בחיי החברה, וכדי להמחיש את תהליך זה הם הפיצו את ההשכלה בשפה הרוסית, ואילו שומרי המסורת היהודיים הפיצו את ההשכלה בלשון העברית.
במשך שנות ה- 70 חלה נסיגה מן הרפורמות לטובת היהודים: התפרסמו דברי הסתה נגד ספקים יהודיים החומסים את הממשלה ופוגעים בצבא, ונשמעו נימות אנטי-יהודיות בעיתונים שהדגישו את הסכנה הנובעת מגידול חלקם של היהודים בהשכלה ובחיי רוסיה.
[עריכה] "הסופות בנגב"
במרץ 1881 נרצח אלכסנדר השני על ידי חברי תנועת מחתרת מהפכנית. העיתונות האנטישמית רמזה באופן ברור מאוד שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר, הופצו כרוזים רבים ותעמלנים הטיפו בממשלה להכות את היהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר האיכרים. לאחר שישה שבועות מהרצח, החלו להתעורר פרעות בדרום רוסיה במשך שלוש שנים ופרעות אלה כונו "סופות הנגב". הגופים שהסיתו לפרעות אלו, שהיו, סביר להניח, בהרשאת השלטון, לא נבלמו על ידי המשטרה או הצבא, אלא המשיכו לגרום לפרעות, שבאו לידי ביטוי בהרס ושוד יותר מאשר רצח. הפרעות גרמו ליהודים לדאוג שוב לעתידו של העם היהודי, והעם החל לחשוב על הגירה, אך הייתה בעיה בקשר למקום היעד. בעקבות פרעות אלה התהוותה תנועה ציונית – תנועת "חיבת ציון" והחלה העלייה הראשונה. בין המתעוררים הראשונים לאחר הפרעות היו המשכילים היהודים, שהפרעות נגעו בהם באופן אישי. עיני היהודים נפקחו והם הבינו שהפתרון היחיד לבעיית היהדות היא הגאולה הלאומית.
מדיניותו של אלכסנדר השלישי כלפי היהודים (1881-1894): לאחר רצח אביו, עלה אלכסנדר השלישי לשלטון. במשך כל 14 שנות מלכותו, היה נוקשה כלפי היהודים: לאחר שהפרעות ביטאו את זעם העם כלפי היהודים, הגיעה תורה של השלטון, והחלה תקופת "הפוגרום הקר": נגזרו גזירות קשות על היהודים, בצורה של הפליה והגבלה נוספים, שצמצמו יותר את זכויותיהם של היהודים, שהיו בלאו הכי מוגבלות.
במאי 1882 נחקקו ארבעה חוקים שמטרתם הייתה לשעבד את היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. לחוקים אלה קראו "חוקי מאי" והם:
- על היהודים נאסר להשתקע מחוץ לערים, עיירות, ומושבות חקלאיות.
- להפסיק את קיומם של כל שטרי המכירה והמשכנתא, ואת חוזי המכירה על נכסי דלא-ניידי הנמצאים מחוץ לתחומן של הערים והעיירות.
- אסור ליהודים לעסוק במסחר בימי ראשון ובימי החגים הנוצריים. כמו כן, ייסגרו בתי המסחר השייכים ליהודים כמו בתי המסחר של הנוצרים.
- התקנות הנ"ל תקפות רק על שטחים שב"תחום המושב" של היהודים.
החוקים הנ"ל פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון, יום בו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות ו\או לגור באזור חקלאי. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, מה שצמצם יותר את אפשרויות הפרנסה.
[עריכה] "הגבלות נוספות"
- בשנת 1877 מספר הרופאים הצבאיים היהודים בצבא הוגבל ל- 5%, ולפיכך צומצם מספר היהודים הלומדים באקדמיה הצבאית לרפואה.
- לאחר מכן, הוקצב מספר האחוזים של הסטודנטים בבתי הספר הגבוהים. הסיבה לכך היא למנוע מהיהודים את ההשכלה, ובכל לא יוכלו להתיישב בכל מקום ברוסיה.
- בשנת 1899 לא ניתנה תעודת עורך דין במשך 5 שנים, והסיבה היא שהשלטון דרש סדרה של רשיונות מיוחדים כדי לעסוק במקצוע זה.
[עריכה] תוכנית שלושת השלישים
עם רצח אלכסנדר השני אלכסנדר השלישי הקים וועדה לנושא "טיפול העם היהודי ברוסיה". חברי הוועדה הגיעו למסקנה כי יש לתת ליהודים אמנסיפציה לאורך זמן, אולם אלכסנדר השלישי הנשלט על ידי גורמים חיצוניים החל בתוכנית 3/3:
1/3 מהיהודים יש להרוג 1/3 מהיהודים יש לגרש 1/3 מהיהודים יש להמיר לדת הנוצרית
[עריכה] גירוש היהודים ממוסקבה
בשנת 1891 גורשו כ- 20 אלף יהודים ממוסקבה תוך חודשים ספורים. כפי שניתן להבין, היהודים שישבו במוסקבה היו בעלי השכלה, בעלי מלאכה ותעשיה, פקידים, סוחרים ובעלי אומנויות חופשיות.
[עריכה] האזור היהודי האוטונומי
ב 1928 הוקם האזור היהודי האוטונומי כטריטוריה יהודית ברוסיה.
