גלות בבל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האימפריה הבבלית, תחת שליטתו של נבוכדנצר השני, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 597 ל-586 לפנה"ס. מלך יהודה, צדקיהו (אחרון המלכים), אולץ לצפות בשחיטת בניו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל (מלכים ב' כה). יחד עם צדקיהו גורשה גם האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, כשביהודה נותרה רק דלת העם. גלות זו קרויה גלות בבל. גלות בבל חולקה לשני חלקים:
- החלק הראשון, שכונה "גלות יהויכין", ובו הוגלו כ-10,000 איש בלבד: המלך, מקורביו, הסריס, אנשי צבא, שומרי הסף של בית המקדש וכל מי שהיה לו קשר לבית המקדש, וסופר העם
- החלק השני, שבו הוגלו תושבי יהודה שהיו מן המעמד הבינוני ומעלה. חלק זה נועד להשלים את החלק הראשון, ואחריו נותרו ביהודה רק "דלת העם"
יהודי בבל לא איבדו את זיקתם לירושלים (כפי שנראה למשל בתהילים קל"ז), והאמונה בגאולה לא אבדה. מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 539 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לישראל, וזאת הודות להצהרת כורש (שליט האימפריה הפרסית, שכבשה את האזור), שהעניקה ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, במעין אוטונומיה (ראו שיבת ציון). עם זאת, חלק גדול מהיהודים החליט להשאר בבבל מסיבות כלכליות.
לגלות בבל השפעות אחדות על התרבות היהודית: