דניאל יונה גולדהגן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דניאל יונה גולדהגן (D. J. Goldhagen, נולד 1959), חוקר יהודי אמריקני בתחום מדע המדינה. גולדהאגן זכה לפרסום ועורר פולמוס כשספרו החשוב "תליינים מרצון בשירות היטלר" יצא לאור. ספר זה המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, טען כי אנטישמיות ייחודית לעם הגרמני אפשרה את השואה.
בניגוד לספקנות הנזעמת שהפגינו החוקרים כלפי מסקנותיו, זכה ספרו של גולדהגן לא רק להצלחת מכירות גדולה בארצות הברית ובגרמניה, אלא גם לפרסים: ב-1994 זכה בפרס ע"ש גבריאל אלמונד, הניתן על ידי החברה האמריקאית למדע המדינה, כדיסרטציה הטובה ביותר בתחום של פוליטיקה השוואתית; בארה"ב זכה ספרו בפרסים יוקרתיים נוספים, ובגרמניה ב"פרס הדמוקרטיה", המוענק אך לעיתים נדירות. על אף שהוא מטיל את האשמה לשואה על העם הגרמני, סבור גולדהגן שהדור שקם בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה כבר אינו לוקה באנטישמיות.
לספרו של גולדהגן השיב חוקר בכיר אחר, כריסטופר בראונינג, שחקר את אותה יחידת מילואים (הבטליון המשטרתי 101 של הצבא הנאצי) והסיק מסקנות הפוכות.
תוכן עניינים |
[עריכה] טיעוני גולדהגן
את עיקרי טיעוניו של גולדהגן ניתן לתמצת לשניים:
ראשית הוא טוען כי השואה יכולה הייתה להתרחש אך ורק בגרמניה, משום שבגרמניה התפתחה אנטישמיות מזן "חסלני" מיוחד, שקראה להשמדה פיזית של היהודים ושלא נדחתה בידי הכנסייה.
טענה זו זכתה לביקורת רבה, חוקר השואה יהודה באואר הביא מדבריו של גיאורג מוסה שאמר כי: "אילו מישהו היה בא אלי ב-1914 ואומר לי שיש מדינה באירופה שתנסה להשמיד את היהודים, הייתי אומר לו אז: 'איש לא יופתע מהתהומות שלתוכן יכולים הצרפתים לשקוע'".
בני הפלוגתא של גולדהאגן ציינו עוד כי בתחילת המאה היו החוקים בגרמניה כלפי היהודים ליברליים במיוחד, וכי יהודי גרמניה היו משוכנעים שפרשה כמו פרשת דרייפוס אינה יכולה להתרחש אצלם.
הטענה השנייה של גולדהגן, המבוססת אולי יותר, מראה כי בניגוד לאמירות על "הבנאליות של הרשע" שהשמיעו רבים, למשל חנה ארנדט, גרמנים רגילים רבים רצחו על אף שלא חויבו בכך. מעשי אכזריות קשים בוצעו ללא הוראה מגבוה, ובאופן כללי, לא ניתן היה למצוא כמעט פקפוקים בצדקת השמדת היהודים בציבור הגרמני הרחב.
גולדהגן מביא שורה של עדויות וממצאים המחזקות את דבריו. מתברר שאנשי הגדודים שביצעו את הרציחות ההמוניות לא חויבו להשתתף במשימה, אם לא חפצו בכך, וגם קידומם ומעמדם החברתי לא היו נפגעים בשל סירוב כזה. אף על פי כן, מעטים היו המשתמטים. גם מתי מעט אלו עשו כן מטעמים של איסטניסטיות ולא מחמת התנגדות אידיאולוגית. בכדי להמחיש את עד כמה היה קשה לשמור על אדישות לטבח, מתאר גולדהגן בצורה פלסטית למדי את זוועת הדם והגופות בגאיות ההריגה.
הוא מתאר משחקים סדיסטיים שבהם השתעשעו קצינים וחיילים נאצים ביהודים חסרי הישע, משחקים שמעולם לא נוהלו בפקודה מגבוה. הרוצחים לא התביישו במעשיהם, ואף שלחו תמונות למשפחות בעורף.
בניגוד ליעילות הגרמנית המפורסמת, מחנות העבודה נוהלו באופן לא רציונלי משווע. נראה שתאוות ההרג וההתעללות הנאצית מנעה את ניצול כוח העבודה היהודי שהגרמנים נזקקו לו באופן כה נואש בשלהי מלחמתם.
אם אכן הצורך לציית הוא שאפשר את השואה, לא ניתן להסביר כיצד הפרו שומרי המחנות את פקודתו המפורשת של היינריך הימלר להפסיק את ההשמדה בסוף המלחמה, כשהתבוסה כבר נראתה לעין, והוסיפו להצעיד את האסירים אל מותם. אפילו סאדיזם לשמו אינו יכול להסביר זאת, שכן היחס ללא יהודים שבין האסירים היה סביר יחסית.
[עריכה] הכנסייה והשואה
ספר היסטורי-מחקרי נוסף של גולדהגן, A Moral Reckoning, (הופיע ב-2002 בהוצ' ליטל-בראון בבריטניה ובהוצ' קנופף בארה"ב) - עורר ויכוח סוער בשאלת הכנסייה והשואה. הספר הזה הוא מעין "הרחבה" לספרו הקודם, מפני שהפעם עוסק גולדהגן בשאלה מרכזית לשואה, איך בכלל הגיעו אירופים רבים כל כך לידי שנאת יהודים כה עזה. והתשובה היא: הכנסיה מילאה תפקיד מרכזי בדמוניזציה שהולידה את השנאה הזו.
גולדהגן מעמיד במיוחד את שתיקתו של האפיפיור פיוס ה-12 מול התנהגותן של כנסיות אחרות בזמן הכיבוש הנאצי, כמו הכנסיה הלותרנית הדנית, למשל, שבתמיכת הבישופים שלהם פעלו להצלת 7,000 יהודי דניה. איש מהמצילים לא נענש על ידי הנאצים. ומכאן, שואל גולדהגן, אם הנאצים לא ענשו את הכנסיה הדנית, בעלת החשיבות המקומית, אבל דג-רקק במונחים כלל-אירופיים, היו מן הסתם חרדים הרבה יותר, שלא לעורר את זעמה של הכנסיה הקתולית על מיליוני מאמיניה, רבים מהם גרמנים. מה היה קורה אילו היה פיוס מכריז שינדה כל קתולי המסייע ברצח היהודים? שואל גולדהגן. את כל הקומוניסטים הוא נידה לאחר מכן. את היטלר ומנהיגים נאצים אחרים, מעולם לא.
שאר חלקי הספר עוסקים בעמדתן של כנסיות קתוליות לאומיות שונות בזמן השואה. בסלובקיה, למשל, ששיתפה פעולה עם הנאצים בגירוש היהודים, עמד כהן-דת קתולי בראש הממשלה, ובאיגרת רועים תמכו הבישופים הסלובקים בגירוש היהודים. גם בקרואטיה מילאה הכנסייה תפקיד מרכזי בהשמדת היהודים. ובגרמניה, הכנסיה סמכה ידיה על רדיפת היהודים, אף שלא על רציחתם.
גולדהגן דורש מן הכנסיה שילומים - מוסריים, חומריים ופוליטיים.
[עריכה] ספריו ומאמרו בעברית:
- תליינים מרצון בשירות היטלר, (תרגום: איה ברויר), הוצ' ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1998
- A Moral Reckoning, New York 2002, pp. 352 (הופיע בהוצ' ליטל-בראון בבריטניה ובהוצ' קנופף בארה"ב)
- דניאל גולדהאגן, סדאם לא לבד, הארץ, 19.12.2003
[עריכה] לקריאה נוספת
- פולמוס גולדהאגן, מיכאל ששר, כתב-עת "עמודים", גיליון 619, 1998, עמ' 18-19
- המשגת "השואה" בעיני היסטוריונים של שנות ה-90: דילמות שונות, נסיונות חדשים, דן מכמן, כתב-עת "ילקוט מורשת", גיליון 73, 2002, עמ' 9-27
- תופעת גולדהגן, ראול הילברג, יד ושם: קובץ מחקרים, גיליון 26 1996/97, עמ' 287-294
- היסטוריונים גרמנים מול גולדהגן, אברהם ברקאי, יד ושם: קובץ מחקרים, גיליון 26 1996/97, עמ' 223-248
- גולדהגן - ביקורת ותרומה, ישראל גוטמן, יד ושם: קובץ מחקרים, גיליון 26 1996/97, עמ' 249-276
- יקום של מוות ושל ייסורים, עלי גץ, יד ושם: קובץ מחקרים, גיליון 26 1996/97, עמ' 277-285
- כריסטופר בראונינג, אנשים רגילים, (מאנגלית: לי שיר), הוצ' ידיעות אחרונות, 2004, אחרית דבר: עמ' 233-271
