הדברה ביולוגית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הדברה ביולוגית מטרתה להשיג שליטה על אוכלוסייתו של המזיק באמצעים אקולוגיים ובשיטות ביולוגיות. דוגמאות לשימוש בהדברה ביולוגית הן שימוש שנעשה בדגי גמבוזיה ובבצילוס ישראלי (BTI) להדברת יתושים.
[עריכה] הדברה ביולוגית של חרקים
הדברה ביולוגית של חרקים נעשית כדי להשיג שליטה באוכלוסייתם. המשרד לאיכות הסביבה, המפקח על הדברת החרקים, מכוון את הרשויות המבצעות את ההדברה לפעול בדרך ההדברה המשולבת ולהגיע ליעילות מירבית בהדברה תוך פגיעה מינימלית בבריאות הציבור, באיכות הסביבה ובערכי נוף וטבע ובמינימום הוצאות. מדיניות המשרד בנושא הלחימה במזיקים בכלל, דוגלת בשימוש באמצעים אקולוגיים על חשבון השימוש המקובל בחומרי הדברה כימיים, העלולים לגרום לנזק סביבתי ובריאותי. מלבד זאת, בשמורות טבע לא ניתן להשתמש בשיטה הנזכרת ולעיתים גם לא במקומות שהגישה אליהם אינה נוחה. על כן, כנגד הגישה של הדברה כימית עומדת שיטת ההדברה הביולוגית אשר ציבור גדול השוחר סביבה מצדד בה ורבים לה התומכים גם בקרב אנשי המקצוע.
ישנן שלוש שיטות עיקריות בשימוש ההדברה הביולוגית כנגד חרקים
- עיקור (רפואה) זכרים או נקבות באמצעות קרני רנטגן
- משיכת הזכרים למלכודות באמצעות הפרומון הנקבי כפתיון
- שימוש באוייבים הטבעיים
הדוגמה הידועה ביותר של הדברה ביולוגית של חרקים על ידי שימוש באוייבים טבעיים היא, ללא ספק, מושית השבע (סוג של מושית, שידועה יותר כ"פרת משה רבנו"), שאוכלת כנימות. ניתן לפזר מושיות ביבול שנגוע בכנימות, וכך להדביר את הכנימות מבלי להשתמש בהדברה כימית.
[עריכה] ראו גם
ערך זה הוא קצרמר בנושא ביולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.