החברה ביוון העתיקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החברה ביוון העתיקה אופיינה בהבחנה בין עבדים לבני חורין, הבחנה בין תפקידי גברים לתפקידי נשים, חוסר משמעות יחסי למוצאו של האדם ומרכזיותה של הדת. סגנון החיים האתונאי איפיין את העולם היווני העתיק, בניגוד למערכת החברתית של ספרטה, שהיתה יחודית לה.
תוכן עניינים |
[עריכה] המבנה החברתי
[עריכה] עבדות
- ערך מורחב – עבדות ביוון העתיקה
הזכות לאזרחות ולמלוא הגנת החוק בפולייס (ערי מדינה) היתה שמורה לבני החורין בלבד. ברוב ערי המדינה, שלא כמו ברומא, מעמדו החברתי של אדם לא העניק לו זכויות יתר. כך למשל, עובדת היותו של אדם צאצא למשפחה מסויימת לא נשאה עימה זכויות יתר. משפחות מסויימות שלטו במשרות דתיות ציבוריות אך בדרך כלל הדבר לא תרם לכוחן במימשל. האוכלוסיה באתונה נחלקה לארבעה מעמדות כלכליים. מי שהתעשר יכל לפיכך לשנות את מעמדו. בספרטה כל האזרחים הגברים קיבלו את התואר "שווה" עם סיום חינוכם. למרות זאת, מלכי ספרטה, ששלטו בה הן כמנהיגים הצבאיים והן כדתיים, היו בני שתי משפחות.
לעבדים לא היה כל כוח או סטטוס חברתי. היתה להם הזכות להקים משפחה והזכות להיות בעלי רכוש, אך לא היו להם זכויות פוליטיות כלל. עד 600 לפנה"ס פשטה העבדות ביוון. עד המאה ה-5 לפנה"ס היוו העבדים עד שליש מתושבי ערי מדינה מסויימות. העבדים כמעט ולא התמרדו (מלבד בספרטה), כיוון שהיו בני אומות שונות ורבות וכיוון שפיזורם מנע התארגנות.
לרוב המשפחות היו עבדים ששימשו כמשרתי משק בית וכעובדי כפיים, אף משפחות עניות היו עשוייות להיות בעלות עבד או שניים. הבעלים לא הורשו להכות או להרוג את עבדיהם. לעיתים קרובות הבעלים הבטיחו לשחרר את העבד בעתיד, על מנת לתמרץ אותו לעבוד קשה. שלא כמו ברומא, עבדים ששוחררו לא הפכו לאזרחים. במקום זאת, הם נכללו במטיקים - תושבים ממדינות זרות או מערי מדינה אחרות, שהורשו באופן רשמי להתגורר בעיר.
גם עיר המדינה היתה בעלים של עבדים. לעבדים ציבוריים אלו היה חופש רב יחסית מזה של עבדי המשפחות - הם לא חיו עם בעלים והתמחו במטלות ספציפיות. עבדים ציבוריים באתונה אומנו לאתר מטבעות מזוייפים ועבדי המקדש שימשו כמשרתי האל של המקדש.
בספרטה היה סוג מיוחד של עבדים - ההלוטים - שבויי מלחמה יוונים שהיו בבעלות המדינה והוצבו אצל משפחות. ההלוטים גידלו את המזון וטיפלו במשק הבית, כך שהנשים יכלו להתרכז בגידול ילדים חזקים והגברים יכלו להקדיש את זמנם לאימון כהופליטים. אדוניהם נהגו בם בקשיחות וההלוטים התמרדו לעיתים קרובות.
[עריכה] סגנון החיים
סגנון החיים בערי המדינה היווניות כמעט לא השתנה בתקופת קיומן. העירוניים חיו בבתי דירות נמוכים או בבתים חד משפחתיים, על פי יכולתם הכלכלית. בתי המגורים, בנייני הציבור והמקדשים מוקמו סביב האגורה. אזרחים גרו גם בכפרים ובבתי חווה פזורים באזורי הכפר. באתונה גרו רבים יותר מחוץ לחומות העיר מאשר בתוכן (מעריכים ש-160,000 איש מתוך סך של 400,000 תושביה חיו בתוך העיר, שיעור גבוה של עיור, יחסית לחברה הקדם-תעשייתית).
הבית הרגיל היה פשוט בהשוואה לימינו, הוא כלל חדרי שינה, חדרי איכסון ומטבח הממוקם סביב חצר פנימית קטנה. גודלו הממוצע, כ-230 מטר רבוע במאה הרביעית, היה גדול הרבה יותר מהבתים בתרבויות עתיקות אחרות.
בכל משק בית חיו זוג הורים וילדיהם, ללא בני המשפחה המורחבת. הגברים היו אחראים לפרנסת המשפחה על ידי עבודה או השקעה באדמות או מסחר. הנשים היו אחראיות על ניהול מיצרכי משק הבית ופיקוח על העבדים אשר הביאו מים בכדים ממיזרקות ציבוריות, בישלו, ניקו וטיפלו בתינוקות. לגברים היו חדרים נפרדים לאירוח, שכן אורחים גברים לא הורשו להגיע לחדרים בהם הנשים והילדים בילו את מרבית זמנם. גברים עשירים הזמינו לעיתים אורחים לסימפוזיון. מנורות שמן זית סיפקו את המאור ומחתות פחמים את החימום. הרהיטים היו מעטים, כללו כסאות, שולחנות ומיטות עץ.
רוב היוונים בעת בעתיקה עסקו בחקלאות, כ-80% מכלל האוכלוסיה, כמו בחברות קדם-תעשיתיות אחרות. האדמה ביוון דלה והגשם בלתי ניתן לחיזוי. על פי מחקרים האקלים השתנה רק במעט מאז העת העתיקה, כך שעישוב והיפוך של האדמה נדרשו בתכיפות. יתכן ושוורים עזרו בחריש אך רוב המטלות בוצעו ידנית. באופן אידאלי תיכנן האיכר שיוותרו עודפי יבול שישמשו במישתאות ועל מנת לקנות כלי חרס, דגים, מלח ומתכות.
גם המזון ביוון העתיקה היה פשוט. העניים אכלו בעיקר דייסת שעורה בתוספת בצל, ירקות, גבינה או שמן זית. מעטים אכלו בשר בקביעות, מלבד בהזדמנויות בהן חולק בשר בחינם לאחר הקרבת קרבנות בפסטיבלים לאומיים. כשאכלו בשר צאן נאכלו כבשים ולא טלאים. אופים מכרו לחם טרי יום-יום וחטיפים נמכרו בדוכנים קטנים. יין מדולל במים היה המשקה המועדף.
הביגוד השתנה אך מעט במהלך התקופה. גברים ונשים כאחד לבשו פפלוס רפוי וכיתון. לטוניקות היו לרוב דוגמאות צבעוניות והן נקשרו על ידי חגורה. במזג אוויר קר לבשו מעילים וכובעים, במזג אוויר חם הסנדלים החליפו את מגפי העור. נשים ענדו תכשיטים והשתמשו באיפור - בעיקר אבקת עופרת שהעניקה להן גוון עור חיוור. הגברים גידלו זקן עד שאלכסנדר הגדול הפך את הגילוח לאופנתי.
הרפואה היתה מוגבלת ביוון העתיקה. היפוקרטס מקוס תרם להבחנה בין אמונות טפלות לטיפול הרפואי במאה ה-5 לפנה"ס. השתמשו בתרופות צימחיות להקלה על כאבים, ורופאים אף ביצעו מספר סוגי ניתוחים. אולם לא היו להם תרופות לזיהומים, כך שאפילו אנשים בריאים עלולים היו למות במהרה ממחלה בכל גיל.
הגברים התאמנו יום-יום לשם הכושר והמוכנות לשרות הצבאי. כמעט לכל עיר מדינה היה לפחות גימנסיון אחד שכלל מבנה אימונים, מסלול ריצה, מתקני מרחץ, אולם הרצאות ופארק. ברוב הערים (מלבד ספרטה) מוסדות אלו נועדו לגברים בלבד, והאימון התבצע בעירום.
פסטיבליים לאומיים היוו מוקד בידור. תחרויות מוזיקה, דרמה וקדרות נערכו לכבוד האלים. האתונאים התגאו בכך שבעירם נערך פסטיבל כמעט מידי יום. פסטיבלים פאן-הלניים גדולים נערכו באולימפיה, דלפי, נמאה ואיסתמיה. אתלטים ומוזיקאים שניצחו בתחרויות זכו בעושר ותהילה. התחרות האהודה והיקרה ביותר היתה מרוץ מרכבות.
[עריכה] חינוך
החינוך ביוון העתיקה היה לרוב פרטי, להוציא את ספרטה. בתקופה ההלניסטית יסדו כמה ערי מדינה בתי ספר ציבוריים. רק משפחות עשירות יכלו להרשות לעצמן מורה. בנים למדו קרוא וכתוב ושיננו ספרות. כמו כן למדו לשיר ולנגן בכלי נגינה ואומנו באתלטיקה למען השרות הצבאי. מטרת לימודיהם לא היתה רכישת מקצוע אלא להיות לאזרחים מועילים. בנות למדו קרוא וכתוב וחשבון פשוט שיאפשר להן לנהל את משק הבית. לרוב הן לא זכו לחינוך לאחר ילדותן.
חינוכם של בנים מעטים נמשך לאחר הילדות, כך היה למשל אצל הספרטנים שהעניקו לבנים חינוך צבאי. חלק מהותי בחינוכו של בן נוער היתה מערכת יחסים של אהבה והדרכה עם בגיר. הצעיר למד כשצפה במדריכו מנהל שיחות פוליטיות באגורה או בסטואה, כשעזר לו למלא את חובותיו הציבוריים, כשהתאמן עימו בגימנסיון, וכשנלווה אליו לסימפוזיונים. בני העשירים המשיכו ללימודים גבוהים ולמדו באוניברסיטה בעיר גדולה. אוניברסיטאות אלו אורגנו על ידי מורים מפורסמים. בין האוניברסיטאות הדגולות של אתונה היו הליקיאון והאקדמיה.
