הצו הקטגורי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הצו הקטגורי (ויש המתרגמים: הציווי המוחלט) הוא מונח מתורתו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, שעבודתו בתורת המידות נחשבת לאחת החשובות ביותר בתחום. הצו הקטיגורי הוא המושג המרכזי סביבו נסובה האתיקה של קאנט, והוא דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו, לשפוט אותן כאילו היה שופט חוק כללי.
החוק עצמו, כפי שניסחו לראשונה קאנט, הוא:
- "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי"
כלומר, הצו דורש שהעקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל אדם. יש לשים לב שזהו קריטריון צורני בלבד (כלומר, איננו מטיל שום הגבלה על התוכן של אותו מוסר) וקאנט היה מודע לכך. קאנט ראה והסביר, שצורניות גרידא מובילה בעצם לניהיליזם מוסרי (כי כל עקרון - לא משנה כמה הוא רע ואכזרי - אפשר לנסח בצורה כזאת שיהיה עקבי כחוק כללי ויתאים לצו). כדי למנוע ניהיליזם זה, הוסיף קאנט טיעון בדבר היותו של כל ייצור בעל תבונה (בניסוחים אחרים, כל "יש רציונלי") תכלית כשלעצמו ולכן תכלית מוחלטת. באמצעות ההכנסה המפורשת הזאת של תוכן לחוק הציווי הקטגורי, הצליח קאנט להציל את תורת המידות שלו מניהיליזם מוסרי שמקבל כל תורת מוסר שהיא, בתנאי שהיא עקבית. מלומדים ופילוסופים רבים ביקרו את קאנט על התוספת הזאת וטענו שהיא מנוגדת לחלוטין לכל המטאפיזיקה והאתיקה שבפיתח. הפילוסופים שבאו אחריו - כדוגמת הגל ואחר כך היידגר - הסירו את העקרון התוכני של "האדם כתכלית", והשאירו מתורתו רק את כלל הצורני, אותו הם מילאו בתוכן כרצונם, שבחרו באופן שרירותי (מבחינה לוגית-פילוסופית).
תוכן עניינים |
[עריכה] הניסוחים השונים
דרך עממית להסביר את הרעיון שעומד מאחורי "הצו הקטגורי" היא שהאדם צריך לשאול את עצמו לפני כל מעשה 'ומה אם כולם היו נוהגים באותה דרך?' - הצו הקטיגורי מחייב את האדם להסתכל על עצמו כמחוקק "מוסרי" גם ביחס לשאר בני האדם. קאנט טוען כי ציווים לא מוסריים הם מותנים - הם תלויים במטרה שברצונך להשיג. לדוגמה, הציווי ללחוץ על דוושת הדלק תלוי במטרה לקדם את מכוניתך קדימה - אם תהיה מעוניין בקידום המכונית תלחץ על הגז, ואם לא, לא. "הצו הקטגורי" אינו תלוי בדבר אלא בעצם רעיון הציווי ולכן, לדעת קאנט, הוא ציווי מוסרי לכל בעל תבונה. הציווי התועלתני (העומד במסגרת התועלתנות), שקאנט ביקר אותו, הוא ציווי שמטרתו היא בסיסית עבור כל בני האדם, אך הוא עדיין ציווי מותנה.
נוסח זה של הצו הקטיגורי (שכונה נוסח "החוק הכללי") הוא רק אחד מחמישה נוסחים שהציע קאנט לצו זה. קאנט טען שחמשת הנוסחים מבטאים למעשה את אותו צו מוסרי, אך מבקרים רבים טוענים כי קאנט לא ממש הראה זאת בכתביו, ושחמשת הנוסחים לא ממש קשורים זה לזה אלא מבטאים מרכיבים שונים באתיקה הקאנטיאנית. הנוסחים הנוספים שטבע קאנט לציוויו כונו (על פי מילות מפתח בניסוחיו של קאנט את הצווים): "חוק הטבע", "האוטונומיה", "האדם כתכלית" ו"ממלכת התכליות".
[עריכה] "חוק הטבע"
נוסח "חוק הטבע" דומה מאוד לנוסח הראשון ותובע מהאדם לעשות את מעשהו אך ורק אם יסכים שמעשהו זה יהא לחוק-טבע (במקום חוק כללי). למעשה, קאנט בעצמו עומד על הדמיון ביניהם ומסביר כי הנוסח השני נועד להחיל את כלליות הצו הקטיגורי על "מציאות הדברים במידה שזו קבועה על פי חוקים כלליים", דהיינו - לנטוע את מעמד הצו הקטיגורי במציאות שסביבו.
[עריכה] "האוטונומיה"
נוסח "האוטונומיה" דורש מהאדם לעשות כל מעשה אך ורק על פי מחשבתו האוטונומית, ולא על פי מוסכמות חברתיות או חוקים חברתיים. כמו כן, דורש הנוסח שהיסוד לשיקולי האדם יהיה תבוני ושאינו תלוי בנסיון. קאנט טען כי ציווים המבוססים בחלקם על הנסיון ובחלקם על התבונה אינם יכולים ליצור מערכת מוסרית שיטתית מלאה, ולכן אין להסתמך על נימוקים התלויים בנסיון, אלא רק בנימוקים אפריוריים.
[עריכה] "האדם כתכלית"
נוסח "האדם כתכלית" נחשב לאחד החשובים ביותר בנוסחיו של קאנט לצו הקטיגורי (אולי החשוב ביותר מלבד נוסח "החוק הכללי"). על פי נוסח זה, על האדם לעשות כל מעשה כלפי האחר אך ורק אם במעשה זה הוא רואה באחר תכלית לשמה ולא אמצעי בלבד. העקרון שעומד מאחורי ציווי זה הוא שכל אדם הוא בעל התבונה המשמשת כתכלית לכשעצמה, ולכן אין להתייחס אליו אך ורק ככלי לאדם אחר. קיים קשר בין ההסתכלות של קאנט בנושא זה (ראיית האדם כתכלית לכשעצמה) לבין השקפתו על ההיסטוריה האנושית, בה קיימת תבונה המתגלית בהדרגה. יש הטוענים כי המושג הרחב של כבוד האדם, שהתפתח בפילוסופיה המערבית מאוחר יותר, נגזר מעקרון זה של קאנט.
[עריכה] "ממלכת התכליות"
הנוסח החמישי, "ממלכת התכליות", הינו הרחבה של הנוסח הרביעי ותובע מהאדם לעשות כל מעשה אך ורק אם מדובר במעשה שניתן היה לעשות ב"ממלכת התכליות", הינו, בחברה בה נוהגים הכול על פי הנוסח הרביעי של הצו הקטיגורי (האדם כתכלית). יש הרואים ב"ממלכת התכליות" חזונו של קאנט לחברה מוסרית (בדומה ל"מדינה הצודקת" ו"המדינה המתוקנת" של אפלטון ואריסטו) ולא נוסח נוסף לצו הקטיגורי. יש הרואים בתורותיהם של הפילוסופים של המאה ה-20 ג'ון רולס ורוברט נוזיק מימוש לחזון "ממלכת התכליות" של קאנט.
[עריכה] הביקורת על הצו הקטגורי
הציווי הקטגורי, כפי שנוסח על ידי קאנט, ובמיוחד בנוסחו הראשון ("החוק הכללי"), הוא כלל צורני בלבד. קאנט דורש כי ציווי זה לא ייבחן בראי הנסיון אלא באופן אפריורי, תוך שקילת הנימוקים העקרוניים שאינם תלויים בנסיון עבר. לדעת כמה מפרשניו של קאנט, ניתן להצדיק כל פעולה באמצעותו.
הדוגמה הקיצונית ביותר להמחשת הטענה היא העובדה שפושעי מלחמה נאצים השתמשו בו להצדקת מעשיהם. במיוחד יש לציין את עדותו של אדולף אייכמן, בה הוא השתמש בציווי הקטגורי כדי להצדיק את האידיאולוגיה הנאצית. אייכמן היה מעוניין שחוקיו של הפיהרר יהיו חוקי טבע ומוסר לכלל האנושות.
בעיה נוספת עם הצו הקטגורי הראשון היא הקושי שבניסוח הכלל הנבדק. לדוגמה, אדם שנדרש ממנו למסור אדם אחר למות או שהוא ימות, יכול לנסח את הכלל הנבדק בצורות הבאות: "האם ראוי שאדם יציל את חייו?", "האם ראוי שאדם יגרום למותו של אדם אחר?", "האם ראוי שאדם יגרום למותו של אדם אחר על-מנת להציל את חייו שלו?". שלושת הניסוחים מתאימים למקרה, אך בדיקתם בצו הקטגורי הראשון נותנת תוצאות שונות - והרי לכל מקרה צריך להיות פתרון אחד ויחיד, אחרת אין לנו מערכת מוסרית מסודרת, מה שמראה לנו שהצו הקטגורי הראשון אינו יכול להיות כלל מוסרי אוניברסלי.
