כעס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכעס הוא רגש עז שעיקרו לעורר את האדם לפעולה תוקפנית ואסרטיבית, הכעס מתעורר כתגובה ללחץ או תוקפנות שמופעלים על האדם, הכעס הוא גם ביטוי לתסכול או כישלון, כעס מתפרץ גם במצבים של דיכוי חברתי ומלווה בשינוי קיצוני בדמוי העצמי ובפריקת עול.
הכעס משמש גם לפריקה של לחצים מצטברים. התאויים האפריקאיים למשל, יפגינו כעס ואלימות קשה אחד לשני כאשר הם מריחים טורף, אך אינם מזהים את מיקומו ומצפים באימה לזינוק הקטלני.
בעברית מילים כמו זעם, חרון, עברה וחימה משמשים בכדי לבטא רגש זה.
למרות שהכעס הוא ספונטני וטבעי, החברה מכירה באופיו המסוכן והאלים ,ומצפה מהפרט להפגין שליטה ואיפוק.
אנשי חינוך מציינים שאנשים בוחרים על מי לכעוס, באיזו סיטואציה לכעוס ולאיזה רמה להעלות את הכעס. אנשים על פי רוב יחצינו כעס על כאלו שנמוכים מהם בהיררכיה ובמעמד ולא יכולים לפגוע בהם באופן ברור ומוחלט.
הכעס מלווה במאפיינים גופניים ומנטליים:
- גופניות
- מנטליות
- התמקדות והתרכזות מוקצנת בעניין המפריע
- ירידה ביכולת האנליטית והלוגית
- איבוד יכולת התרכזות בכל דבר אחר
- התנהגות בלתי רציונלית שלפעמים מגיעה עד כדי איבוד שליטה
סיבות עיקריות להתעוררות הכעס
- חדירה למרחב המחיה של האדם או הפרעה והטרדה מכל סוג שהוא
- פגיעה פיסית, נפשית, מילולית באדם או באנשים בעלי זיקה קרובה
- פגיעה ברכושו של אדם או נטילת רכושו ממנו
- בגידה של אנשים שהאדם נותן בהם את אמונו, למשל ניאוף.
- עימות תפיסתי ומחלוקת על עמדות האדם ואמונותיו
- עשיה של אחרים בניגוד לתפיסה האישית של האדם
הכעס במידה רבה מגדיר את האדם ואת גבולותיו, בכדי למנוע מצבים של כעס, המשפט העברי מנסה באמצעות חוקים רבים, לתחום ולהגדיר את הגבולות באופן ברור, כדי שלא תהיה חדירה לגבולותיו של האדם בשוגג, או התפרצות של אדם אחר מעבר לגבולותיו באופן שפוגע בחברה. ומכאן בין היתר מקור האיסור שחל על הסגת גבול, שבאה לידי ביטוי במילים חריפות, "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ..." (ספר דברים פרק כ"ז י"ז) שמגיעה עד לידי היזק ראיה, שהוא היזק שבו האדם חודר במבטו, לתחומו הפרטי של אדם אחר. גם איסורים אחרים כמו רצח, ניאוף, חטיפה, גזל, הלבנת פנים ואיסור לשון הרע מלבד התפיסה של צדק שעומדת בבסיסם, אפשר לראותם גם בהקשר זה, של כינון חברה שלווה ומסודרת.
תגובה של כעס יכולה להיות מוחצנת כלפי חוץ, החל מצורה מילולית של עוקצנות, העלבה, הוצאת שם רע, וקללה ועד לצורה פיסית ברמות שונות החל מהתעלמות, שמחה לאיד, פגיעה ברכוש ועד לכדי תגרה, שבמקרים קיצוניים יכולה להיות ברצון לחסל ולהרוג את הגורם המכעיס, ויכולה להיות מופנמת כלפי פנים בצורה של בכי, קיטור, ביזוי עצמי ועד מצב של חבלה עצמית שבמקרים קיצוניים יכולה להגיע ברצון להתאבד.
כיום מקובל לחשוב שלהדחקת הכעס השפעות שליליות על הנפש, האנרגיות השליליות של הכעס יופנו פנימה כלפי האדם עצמו אם יודחקו, לכן מומלץ להחצין ולבטא את הכעס באופן מבוקר ומתון. הדחקה ממושכת של הכעס, תגביר את פוטנציאל האלימות עד לנקודה שבה היא בהכרח תתפרץ כאלימות קשה ולא מוצדקת כלפי הסובבים או אפילו כלפי הכועס עצמו.
הרב קוק מסביר שהמניע העמוק והפנימי לכעס, הוא-העדר ביטוי עצמי של האישיות, וכישלון של האדם להוציא את עצמו אל הפועל ולבטא את כישוריו ומהותו הפנימית.
ואחיו של דוד לא נבחר להיות מלך במקום דוד רק בגלל כעסו (שאת זה שמואל לא ראה וה' אמר לו שהוא כסען)
חז"ל גינו אנשים כעסנים ואמרו שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, ועוד אמרו שכל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו, שכל הכועס יהיה בעיניך כמי שעובד עבודת אלילים. ואף חיברו את האיסור "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (ספר תהילים פרק פ"א י') לכעס. הרמב"ם טוען שעיקר חטאו של משה רבנו(חטא מי מריבה) שבעטיו לא נכנס לארץ ישראל, היה הכעס שכעס על עם ישראל במי מריבה והכעס שבעטיו הכא את הסלע. בספר המדע מרחיב הרמב"ם בגנות הכעס:
- הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה.
[עריכה] התועלת שבכעס
למרות שהכעס נתפס בעיקר כביטוי שלילי ואלים, יש לו תפקיד השרדותי חיוני, כשהוא מעורר את הכועס לפעולה אקטיבית ותוקפנית שתנסה לפרוק אבן נגף שמאיים על אותו פרט. הכעס הינו המעורר העיקרי לאסרטיביות שהיא חיונית לפרט להשגת צרכיו הבסיסיים (אוכל, פרנסה, עזרה וכולי).
בהעדר ביטוי הכעס - האלמנט המכעיס נשאר על כנו וממשיך להכביד, ומגדיל את הסבירות של אותו פרט מוכבד להגיע אל נקודת שבירה. החנקת הכעס עלולה לגרור שנאה לאלמנט המכביד ואף לסביבתו הכוללת. השינאה, שהיא נקודת שבירה חברתית, מעלה את הסבירות לתחושות ניכור וזרות ולשחיקה של אלמנט השייכות אצל אותו פרט מדחיק.
מחמת המשוב המיידי שבכעס ותועלתנותו הגדולה - תהליכים של התניה ולמידה עלולים לגרום לפרט לאמץ דפוס התנהגות כועסת ולעשות בה שימוש מופרז. שימוש מופרז בכעס משמעותו תוקפנות יתרה, הנתפסת בעיני הקורבן כבלתי מוצדקת ומעוררת תוקפנות נגדית כועסת ומתפרצת. כך, כמו במעגל קסמים, פרט שעושה שימוש מופרז בכעס יגרור את סביבתו לאווירה של אלימות.
שימוש מופרז בכעס היא אחת הסיבות לאלימות הגואה בחברות הגירה (כגון ארצות הברית וישראל). בחברה מגובשת דפוסי ביטוי של התנהגות מקובלת ולחץ חברתי מציעים אלטרנטיבות בטוחות יותר מן הכעס המתפרץ. בחברות הגירה אותם דפוסי ביטוי מאבדים מערכם משום שאינם מובנים לפרטים ממוצאים שונים, ולכן האלמנט המעיק לא יבוא אל פתרונו ויצטבר עד להתפרצותו ככעס, שיתחיל את מעגל הקסמים של סף האלימות שתגאה ותלך.
| רגשות |
|---|
| אדישות | אהבה | אומץ | אושר | אימה | אכזבה | אקסטזה | אשמה | בדידות | בוז | בושה | בלבול | גאווה | געגוע | דאגה | הודיה | הערצה | השפלה | התבטלות | חיבה | חמדה | חמלה | חרטה | ייאוש | כעס | מבוכה | מרירות | סבל | סלידה | עלבון | עצב | עצבנות | פחד | ציפייה | צער | קבלה | קנאה | רחמים | ריקנות | שמחה | שנאה | שעמום | תדהמה | תיעוב | תסכול | תקווה |
