מאוזר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאוזר הוא השם הרווח לחברת כלי הנשק הגרמנית Mauser-Werke Oberndorf Waffensysteme GmbH, ולסדרה של רובים ואקדחים מתוצרתה. החברה נוסדה ב-1834 על ידי האחים וילהאלם ופאול מאוזר. בשנת 1887 רכש תעשיין הנשק היהודי איזידור לאֶואֶ (Loewe) את השליטה במאוזר. החברה תכננה וייצרה את רובי הצבא הגרמני מ-1871 ועד סוף מלחמת העולם השנייה.
בין הדגמים הידועים של מאוזר:
- מאוזר C-96 - אקדח חצי אוטומאטי שיוצר על ידי מאוזר משנת 1896 ועד סוף מלחמת העולם השנייה.
- מאוזר 98 בגרמנית Mauser Gewehr 98-רובה מטען בריחי. המספר 98 הוא על שם שנת הייצור: 1898. רובה זה נחשב לאחד הרובים הבריחיים המוצלחים שיוצרו אי-פעם ושימש כנשק העיקרי של חיילי הצבא הגרמני הקיסרי במלחמת העולם הראשונה, ושל הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. הרובה היה בעל קיבולת של 5 כדורים בבית הבליעה. מטענים מיוחדים לרובה, שהיו ברשותו של כל לוחם, איפשרו הכנה מראש של תחמושת במטענים בני 5 כדורים כל אחד, וטעינת הכדורים בבית הבליעה נעשתה בתנועה אחת. כתוצאה מכך, ניחן הרובה בקצב אש מהיר יחסית לרובים בריחיים אחרים שהיו קיימים באותה עת. אורך הרובה 125 ס"מ ומשקלו 4.09 ק"ג.
- מאוזר K98 - גרסת קרבין ל-מאוזר 98. הרובים שהגיעו לישראל היו מגירסת הקרבין (Mauser Karabiner 98K). רובי הקרבין נבדלו מרובי מאוזר 98 הרגילים באורכם ובמשקלם. אורך רובה הקרבין 111 ס"מ ומשקלו 3.92 ק"ג. גירסת הקרבין פותחה במהלך מלחמת העולם השניה, יוצרה באופן סדיר, וזכתה לפופולריות רבה, ולשימוש נרחב ביותר בצבא הגרמני. רובי המאוזר K98 נרכשו בצ'כוסלובקיה על ידי אנשי הרכש של "ההגנה", ואח"כ צה"ל והשתתפו במלחמת העצמאות. כל הרובים נשאו סימני הטבעה של הצבא הגרמני, כולל סמל צלב הקרס המכונף, ולצידם הוטבעו גם סמל מגן דוד וסימון צה"ל.
- מאוזר 98K מוסב - עם המעבר בצה"ל לשימוש נפוץ בתחמושת נאט"ו בקליבר 7.62 מ"מ על 51 מ"מ, נערכה התעשיה הצבאית להסבה מאסיבית של רוב רובי מאוזר K98, שהיו בשימוש צה"ל לתחמושת זו. בעת ההסבה הוחלפו כליל קנה הרובה ובית הבליעה. הרובים המוסבים, סומנו בכיתוב 7.62, כדי להבדיל אותם מן הרובים בקליבר 7.92 על 57 מ"מ שהמשיכו לשמש בשירות צה"ל, עד תחילת שנות ה-70.
- "טו-טו" - זהו מאוזר K98 שעבר הסבה בישראל מקליבר 7.92 מ"מ ל 0.22 אינטש (5.56 מ"מ). אורכו מטר אחד ומשקלו 2.9 ק"ג. הטווח היעיל של רובה זה הוא כ-200 מטר. מבנהו היחודי של רובה זה הוא כזה שאין בו הרבה חלקים שניתן לפרק (החלק היחיד הוא הבריח), כוונותיו מדייקות להפליא, אך מגרעתו היא בכך שהכדורים שהוא יכול לירות הם מאוד קטנים (0.22 אינטש). לכן, רובה זה שימש בעיקר לאימוני קליעה, במסגרות הגדנ"ע ותנועות הנוער. רובה זה עדיין משמש כנשק צלפים במשמר אזרחי.
- מאוזר SP-66 - רובה צלפים בריחי. תוכנן במקור לתחרויות קליעה ספורטיביות, אך צה"ל השתמש בו גם לצרכים מבצעיים, כגון קליעה כירורגית במחבלים חמושים בתוך קהל. [1]
- מאוזר SR-86 - רובה צלפים בריחי. נמצא בשימוש כוחות הבטחון הישראלים (לרבות צה"ל והימ"מ). [2]
[עריכה] הרובה היהודי - Gewehr 88 - Judenflinte
רובה מאוזר בריחי קליבר 7.92 מ"מ, פותח בשנת 1888.
ידוע גם בשם:[3] Model 1888 Commission Rifle זה הרובה הגרמני הראשון שהשתמש באבק שריפה מודרני נטול עשן עם תכונות דחף משופרות. אבק שרפה זה איפשר את השימוש בקליבר קטן יותר, 7.92 מ"מ במקום 11 מ"מ . מודל 1888 שירת בצבא הגרמני עד מלחמת העולם הראשונה ובצבא התורכי עד מלחמת העולם השנייה. רובה זה היה "האבא" של המאוזר K98 הידוע בארץ בשם "הרובה הצ'כי" ששימש את צה"ל במלחמת העצמאות.
בשנת 1887 רכש תעשיין הנשק היהודי איזידור לאֶואֶ (Loewe) את בית החרושת לנשק מאוזר.
איזידור לאֶואֶ ניהל את חברת לודויג לאֶואֶ - Ludwig Loewe Company על שם אחיו לודויג [4] שייסד את בית החרושת לנשק (לודויג נפטר בשנת 1886).
בייצור הראשוני של רובים אלו היו כמה תקלות ובפרסום אנטישמי משנת 1892 עם הכותרת: "Judenflinten" - "רובי היהודים" הואשמו היצרנים היהודיים של הרובים ושל אבק השרפה שהם מייצרים בכוונה תחילה מוצרים פגומים. זאת כדי שהצבא הצרפתי יוכל בשעת מלחמה לנצח את הצבא הגרמני.
מאז רובה זה ידוע בשם "הרובה היהודי". בפרסום זה נטען שמעשי החבלה ברובים נעשו בפקודת הארגון היהודי כל ישראל חברים שהוקם בצרפת.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ד"ר ארתור רופין, פרקי חיי נעורים ושחרות בגולה 1876־1907 , הוצאת עם עובד תל אביב (מקור לנושא הרובה היהודי).
