מצעד הגאווה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצעד הגאווה הוא מצעד שנתי המתקיים בערים שונות בעולם בו מציינים בעלי נטייה מינית לא הטרוסקסואלית (להט"ב) את מאבקם להכרה ולשוויון זכויות, ומכריזים על גאוותם בזהותם המינית השונה. המצעד עומד בדרך כלל במרכזו של יום הגאווה, המהווה את יום חגה השנתי של קהילת הלהט"ב ובו מכלול פעילויות, אירועים ומסיבות סביב המצעד. כוונת הגאווה אותה מפגינה הקהילה באמצעות המצעד היא לשדר לכלל הציבור מספר מסרים:
- השוני בנטייה המינית או בזהות המינית איננו חסרון או בושה.
- עידוד יציאה מהארון והצהרה על כך שמי שבוחר לחיות מחוץ לארון, על אף הקשיים הכרוכים בכך, ראוי להתגאות בבחירתו.
- קריאה להשגת שוויון זכויות מלא לכולם בחוק ובפועל, בלי תלות בנטייה המינית או בזהות המגדרית.
מצעדים מתקיימים במרבית הערים הגדולות בעולם המערבי, כולל בישראל. האירוע נחגג בדרך כלל בחודש יוני, כציון למהומות סטונוול. בעבר נהוג היה לקבוע תאריך אחיד למצעד בכל העולם (סוף השבוע האחרון של יוני), אך מאז שנות ה-90 רווח המנהג לתאם תאריכים שונים לערים שונות, וזאת כדי לאפשר למעוניינים לנוע בין ערים ולהשתתף ביותר ממצעד אחד. מספר הצועדים במצעדי הגאווה משתנה מעיר לעיר, ונע בין אלפים אחדים לבין מיליון ומעלה (המצעד בסאו פאולו, ברזיל, מגיע לכדי שני מליון משתתפים). המצעדים הגדולים בערים המרכזיות מהווים מוקד משיכה תיירותי, ונתמכים בידי רשויות העיר וגורמים מסחריים בה.
המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות, ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי, אך במקומות אוהדים יותר ללהט"ב הוא הפך ברבות השנים למצעד ססגוני בעל אופי קרנבלי, שבו אופייניים הנפת דגלי גאווה, מוזיקה קצבית, הופעות דראג, ועוד. גם במצעדים אלו קיים עדיין במקרים רבים גם אלמנט מחאתי, פוליטי וחינוכי.
מלבד ההתנגדות הדתית וההומופובית למצעד הגאווה קיימת ביקורת רבה, גם מחוץ לקהילה וגם בתוכה, על האופי המיני הבוטה של המצעד במקומות רבים.
בשנת 2000 נערך לראשונה מצעד הגאווה העולמי ברומא והוחלט כי מצעדים דומים ייערכו אחת לחמש שנים וכי המצעד של שנת 2005 ייערך בירושלים. אנשי דת יהודים, מוסלמים ונוצרים ניסו למנוע את עריכת "מצעד הגאווה" העולמי בירושלים, בטענה שיש בכך משום חילול קדושתה של העיר. לבסוף הוא נדחה לאוגוסט 2006 בשל ביצוע תוכנית ההתנתקות, ולבסוף בוטל כליל בשל פרוץ מלחמת לבנון השנייה. מצעד גאווה מקומי שתוכנן במקומו נדחה מספר פעמים בשל התנגדות העירייה והמשטרה, ולבסוף נקבע כי הוא יתקיים ב-10 בנובמבר.
[עריכה] מצעד הגאווה בישראל
בישראל מתקיים מצעד הגאווה מאז שנות ה-90, ובשנים האחרונות הוא צועד בתל אביב, בירושלים ובאילת. תל אביב הייתה העיר הראשונה בישראל לציין את יום הגאווה, שהחל בשנה הראשונה כאירוע מצומצם ברחוב שינקין, התפתח בשנה שאחריה להפנינג ססגוני בפארק, ומשם והלאה למצעד מלא ומוחצן כמקובל בערי העולם. בעוד בתל אביב המצעד כיום נושא אופי המוני, מיני וממוסחר, המצעד בירושלים קטן יותר בהיקפו, ונושא אופי מחאתי ופוליטי. בתל אביב צעדו בשנת 2005 קרוב ל100,000 איש, ובירושלים צעדו קרוב ל-10,000.
ניסיון של אורי לופוליאנסקי, ראש עיריית ירושלים, למנוע את עריכת מצעד הגאווה בעירו בשנת 2005 הסתיים בפסק דין של בית המשפט המחוזי שחייב את העיריה ואת לופוליאנסקי בעצמו (עקב פעולתו בניגוד להוראת היועץ המשפטי של העיריה) לתמוך כספית בעריכת המצעד. המצעד נערך אל מול הפגנות של חרדים ופעילי ימין קיצוני אשר מחו על קיומו. בעיצומו של המצעד פרץ אל הקהל צעיר חרדי בשם ישי שליסל חמוש בסכין ופצע שלושה אנשים בדקירה. שליסל ניסה לברוח ממעצר. בחקירה טען כי הוא חף מפשע מכיוון ש"בא לרצוח בשליחות ה'". שליסל הובא למשפט ונאשם בשלושה נסיונות לרצח. מספר ימים לאחר המצעד נערכה הפגנה בירושלים כמחאה על האירוע ועל דברי ההסתה שקדמו למצעד. ב-8 בפברואר 2006 הורשע שליסל ונידון ל-12 שנות מאסר; כמו כן הוטל עליו לפצות את שלושת האנשים שפצע פיצוי בסכום כולל של 280,000 ש"ח (גזר הדין).
מצעד הגאווה העולמי תוכנן להתקיים בירושלים באוגוסט 2006, לאחר שנדחה בשנה הקודמת עקב תוכנית ההתנתקות. גם בשנה זו המצעד העולמי בוטל, הפעם עקב אירועי מלחמת לבנון השנייה. במקום המצעד התקיימו בירושלים אירועים שונים לציון שבוע הגאווה. באירועים אלה השתתפו אלפי אנשים מרחבי העולם. האירוע המרכזי תוכנן להיות משמרת מחאה בגן הפעמון. משמרת מחאה זו פוזרה טרם סיומה על ידי כוחות הביטחון שהגיעו לעימותים אלימים עם המפגינים, בעיקר אלה המגדירים עצמם אנרכיסטים.
ב-20 ליוני הודיע הבית הפתוח כי ייערך מצעד בירושלים, מה שגרר התנגדות עזה מצד המגזר החרדי והדתי, ואף מצד נציגי האסלאם והנצרות בעיר. כבר בתקופה שקדמה למצעד נערכו הפגנות של קנאים חרדים בככר השבת ובסביבתה, ובהדרגה התפשטו ליתר המעוזים החרדיים בעיר ואף מחוצה לה. בימים האחרונים שלפני התאריך המיועד למצעד קיבלה פעילות המחאה אופי אלים גובר והולך שכלל ידויי אבנים וחפצים שונים, הבערת מיכלי אשפה, זריקת בקבוק תבערה והתעמתות פיזית עם כוחות המשטרה. דברי הסתה ואיומי רצח הושמעו כלפי האוכלוסיה ההומוסקסואלית, ונשמעו נאצות כנגד פעילים ואנשי שלטון. משטרת ישראל החליטה שלא לאשר את קיום המצעד בשל הכוחות האדירים שיידרשו לאבטחתו והחשש להידרדרות אלימה, החלטה שנראתה לתומכי המצעד ככניעה לאלימות ושרק החריפה את הפולמוס הציבורי סביב קיומו. לאחר התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בוטלה החלטת המשטרה, ובמקביל להימשכות המחאה האלימה החלה הידברות לקיומו של מצעד במתכונת מצומצמת יותר ובמיקום חליפי בירושלים (קריית הממשלה), שלא יתחכך באוכלוסיה החרדית ובמוסדות דת. בתום ההידברות ועקב התראות בטחוניות רבות במהלך מבצע ענני סתיו, צומצם עוד יותר האירוע, שלבסוף יצא לפועל כהפנינג ללא מצעד בהשתתפות כמה אלפי אנשים (בין אלפיים לעשרת אלפים, על פי טענות הגורמים השונים) באיצטדיון האוניברסיטה העברית בגבעת רם.
