משה דיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משה דיין
תאריך לידה	20 במאי 1915
תאריך פטירה	16 באוקטובר 1981
ממשלות	9, 10, 11, 13, 14, 15, 16, 18
כנסות	4, 5, 6, 7, 8, 9, 10
סיעות	מפא"י, המערך (השני), עבודה, תנועה להתחדשות ממלכתית
תפקידים בולטים	רמטכ"ל שר הביטחון שר החוץ שר החקלאות

משה דיין (להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה), 20 במאי 1915 - 16 באוקטובר 1981). מצביא, מדינאי, ואיש ציבור ישראלי. ממפקדי "ההגנה", הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, במהלך מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. שימש בתפקיד שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. תרם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין.

משה דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר", בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה, ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל, נתפס דיין כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אוריינטציה אקטיביסטית. כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי ל"מחדל" במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש כלפיו הציבור לפני המלחמה, כך הייתה מידת השבר האישי והציבורי ממנו בתקופה שלאחריה. דיין השכיל להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו, כשכיהן כשר החוץ, תרם מניסיונו, מכושרו המדיני והאינטלקטואלי, לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, וכן אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 ילדות ונעורים 1.2 בשירות ההגנה 1.3 במלחמת העצמאות 1.4 הקריירה הצבאית עד מינויו לרמטכ"ל 1.5 כרמטכ"ל 1.5.1 תקופת לבון 1.5.2 פעולות התגמול 1.5.3 פעולת קלקיליה 1.5.4 במבצע קדש 1.5.4.1 לקראת מלחמה 1.5.4.2 הלחימה ולאחריה 1.5.5 הפרישה מתפקיד הרמטכ"ל 1.6 כשר החקלאות 1.7 המדבר הפוליטי 1.8 מינויו לשר הביטחון 1.8.1 במלחמת ששת הימים 1.8.2 בין המלחמות - דיין בשיאו 1.8.2.1 הגשרים הפתוחים 1.8.3 במלחמת ההתשה 1.8.4 פעולות הטרור והתגובה להן 1.9 דיין הפוליטיקאי 1.10 במלחמת יום הכיפורים 1.10.1 סבירות נמוכה 1.10.2 ימי השלום האחרונים 1.10.3 חורבן הבית השלישי 1.10.4 ועדת אגרנט 1.11 כשר החוץ בממשלת בגין 1.12 אחרית דבר 2 אישיותו וחייו הפרטיים 3 ספריו 4 לקריאה נוספת 5 ראו גם 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדות ונעורים

משה דיין נולד ב-20 במאי 1915 בדגניה (שנקראה לימים "דגניה א") לשמואל דיין ולרעייתו דבורה לבית זטולובסקי, מאנשי העלייה השנייה. דיין נקרא על שם משה ברסקי, מאנשי דגניה, שנרצח על ידי שודדים ערבים ב-22 בנובמבר 1913. כאשר היה דיין בן שש, עברה משפחתו למושב העובדים נהלל. דיין למד בבית הספר היסודי בנהלל, אך משבגר עבר לבית הספר התיכון החקלאי, שהיה בית ספר לבנות, ושם סיים את חוק לימודיו. עוד בילדותו נטל חלק במשימות הביטחון במושב, ובמהלך המאורעות בשנת 1929 הוכנס בסוד ארגון "ההגנה", והוא בן 15 שנים. בבית הספר החקלאי לבנות נפגש עם רעייתו, רות שוורץ, בשנת 1934, והשניים נישאו בשנת 1935. לאחר סיום בית הספר המשיך בעבודת האדמה במסגרת קבוצה חקלאית של בני נהלל הקרויה "קבוצת שמרון".

[עריכה] בשירות ההגנה

בשנת 1936 החל גל נוסף של מאורעות, מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט. בתקופה זו אפשרו שלטונות המנדט הבריטי להקים את משטרת היישובים העבריים שהורכבה מאנשי ארגון ההגנה, שכונו "נוטרים". לאחר ששימש תקופה קצרה כמורה דרך לצבא הבריטי, התגייס דיין למשטרת היישובים העבריים. בדצמבר 1937 היה חניך בקורס מפקדי מחלקות, שבו הדריך יצחק שדה, ובין יתר חניכיו היה גם יגאל אלון. בשנת 1938 ובשנת 1939 היה חבר ב"פלוגות השדה" שעליהן פיקד יצחק שדה וב"פלוגות הלילה המיוחדות" שעליהן פיקד צ'ארלס אורד וינגייט. במסגרות אלו למד את עיקרי תורת הלחימה ההתקפית, אשר שימשה אותו במהלך הקריירה הצבאית שלו. ב-1 במרץ 1938 השתתף במסגרת זו בעלייה לקיבוץ חניתה. בצילום מפורסם מאותה תקופה נראים אלון, שדה ודיין, כאשר שדה חובק את אלון מימינו ואת דיין משמאלו.

ב-5 באוקטובר 1939 נאסר, ביחד עם 42 חבריו לקורס קצינים של "ההגנה" (המכונים "המ"ג"), והועמד לדין על החזקת נשק בלתי חוקית. דיין נדון לעשר שנות מאסר, שאותן החל לרצות בכלא עכו. מלחמת העולם השנייה הביאה לכך שהצבא הבריטי היה זקוק לתמיכת היישוב, והחל שיתוף פעולה בין הצבא הבריטי ובין המחתרות היהודיות. החל גיוס של בני היישוב לצבא הבריטי, ובמסגרת זו הוסכם בין הנהגת היישוב ובין שלטונות המנדט הבריטי על שחרורם של המ"ג בפברואר 1941.

כאשר שוחרר דיין מן הכלא, היה המצב במזרח התיכון מסוכן. בעיראק החל מרד פרו נאצי כנגד השלטון הבריטי, במדבר המערבי התקדמו צבאות הציר לעבר מצרים וארץ ישראל, ובסוריה ובלבנון שלט צבא צרפת של וישי אשר סר למרות משטר שיתוף הפעולה של המרשל פטאן. בנסיבות אלו החלו אנשים כיצחק שדה לארגן כוח לחימה אשר יסייע לבריטים בפעולות סיור ולחימה זעירה, אשר ייקרא לימים הפלמ"ח. דיין, שהצטרף למסגרת החדשה, צורף כמורה דרך לכוח של הדיביזיה ה-7 האוסטרלית אשר אמור היה לנוע על כביש החוף צפונית לראש הנקרה, על מנת למנוע מהצרפתים מלפוצץ את הגשרים שעל נהר הליטני, ולאפשר בכך תנועה חופשית של הכוחות הבריטים על כביש החוף לביירות. במהלך פעולה זו פגע צלף צרפתי במשקפת שאחז דיין, ורסיסי הזכוכית גרמו לריסוק עינו השמאלית. כתוצאה מאבדן העין, בחר דיין להרכיב רטייה על עינו השמאלית, אשר הייתה ל"סמלו המסחרי" ולאפיון הויזואלי המזוהה עמו מאז אותה פעולה ואילך.

לאחר שהחלים מפצעיו, חזר דיין למשקו בנהלל, והמשיך בפעילות במסגרת "ההגנה". ב1945 עבר לתל אביב, ולאחר מכן נסע לבאזל לשמש כציר בקונגרס הציוני, בדצמבר 1946. בשנים אלו (1939 - 1945) נולדו שלושת ילדיו - יעל, הבכורה, אהוד (אודי) ואסף (אסי).

בפברואר 1947 נקרא על ידי יעקב דורי, (שהיה אז ראש המטה הכללי של ההגנה, ולאחר מכן הרמטכ"ל הראשון של צה"ל) לשמש כ"קצין לעניינים ערביים". היה ברור לכל כי מלחמת העצמאות ממשמשת ובאה.

[עריכה] במלחמת העצמאות

בתחילת מלחמת העצמאות חווה משה דיין אובדן אישי קשה, כאשר אחיו האהוב זהר נפל בקרב רמת יוחנן, כנגד כוחות דרוזים, ב-14 באפריל 1948.

דיין החל את המלחמה בתפקידי מטה, בדרגת רב סרן, לצידו של הרמטכ"ל דורי, אך במאי 1948 נשלח לפקד על כוחות צה"ל בעמק הירדן והיה שותף לבלימת הכוחות הסורים בדגניה, בה נולד. לאחר קרב דגניה, מונה, בסוף מאי 1948, למפקד גדוד 89, גדוד פשיטה ממוכן בחטיבה 8 שעליה פיקד יצחק שדה. במהלך הפוגה בקרבות נסע לארצות הברית על מנת להשתתף בהלווייתו של האלוף דוד מרכוס. לאחר ששב לארץ, ביולי 1948, השתתף עם גדודו במבצע דני.

במהלך מבצע דני כבש במבצע אישי נועז את העיר לוד כשהוא עומד בראש גדודו, שנע בטור משוריין דרך העיר, ב-11 ביולי 1948. לאחר מכן הועבר הגדוד לחזית הדרום, במסגרת מבצע מוות לפולש, שם לחם כנגד כוחות מצרים.

לאחר המבצע מונה דיין למפקד חטיבת עציוני והועלה לדרגת סגן אלוף. בצה"ל של ימי מלחמת העצמאות לא היו נהוגות דרגות "אלוף משנה" ו"תת אלוף" הנהוגות כיום, ולמעשה דרגה זו הייתה השלישית בסולם הדרגות. ב-1 באוגוסט 1948 נכנס דיין לתפקידו. בשלב זה הסתיימו למעשה הקרבות המשמעותיים בגזרה זו, ועיקר פעולתו של דיין הייתה בניסיונות לשפר עמדות מול הלגיון הירדני, לקראת המשא ומתן העתידי על מעמדה של העיר. במסגרת זו שימש כדיפלומט במגעים עם הירדנים, ואף עם המלך עבדאללה. בן שיחו במגעים אלו היה מפקדה הירדני של ירושלים, הקולונל עבדאללה אל תל. השניים הגיעו בדצמבר 1948 להסכמה לפיה לא ייזום כל צד פעולה צבאית נוספת, הסכמה שקדמה בארבעה חודשים להסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות. ההסכם קיבע למעשה את מעמדה של המובלעת הישראלית בהר הצופים ואפשר מעבר שיירות אל המובלעת וממנה.

במרץ 1949 היה דיין אחד מן הנושאים ונותנים במשלחת לשיחות שביתת הנשק בין ישראל וירדן שהתקיימו באי רודוס. ב-3 באפריל 1949 נחתם ההסכם בין הנציגים. בראש המשלחת עמד ד"ר ולטר איתן, ובנוסף לדיין הצטרף למשלחת ראובן שילוח.

[עריכה] הקריירה הצבאית עד מינויו לרמטכ"ל

באוקטובר 1949 מונה דיין לאלוף פיקוד הדרום. הייתה זו תקופת רגיעה שלאחר המלחמה, ובמהלכה עבר דיין קורס מפקדי גדודים בן כתשעה חודשים, במקביל לשירותו כאלוף פיקוד.אחד המבצעים החשובים ביותר עליהם פיקד דיין בתפקידו זה, היה ביצוע טרנספר של ערביי אשקלון למצרים (מיתוך ספרו של משה דיין "אבני דרך"). לאחר סיום הקורס נשלח דיין לקורס מפקדים בכירים בבריטניה. עם שובו, במאי 1952, מונה לאלוף פיקוד הצפון, תפקיד שבו שירת כחצי שנה.

לאחר התפטרותו של הרמטכ"ל יגאל ידין מונה דיין על ידי הרמטכ"ל החדש, מרדכי מקלף, לראש אגף מבצעים (אג"ם), בדצמבר 1952. מקלף התנה מראש את שירותו כרמטכ"ל בכך שישמש בתפקיד במשך שנה אחת בלבד, ומינויו של דיין לראש אג"ם סימן אותו כיורשו של מקלף. תקופה זו הייתה תקופה סוערת. ניסיונות הסתננות וחבלה נענו בפעולות התגמול והוקמה יחידה 101 שעליה פיקד אריאל שרון. לאחר פירוקה של היחידה, מינה דיין את שרון למפקדה של חטיבת הצנחנים. כאשר ב-14 באוקטובר 1953 בוצעה פעולת קיביה, שבה נהרגו עשרות אזרחים ששהו בבתים שפוצצו על ידי יחידה 101 במסגרת פעולת תגמול, יצא דיין להגן על עמדתה של ישראל בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. עם שובו, ב-6 בדצמבר 1953, מונה לרמטכ"ל.

[עריכה] כרמטכ"ל

[עריכה] תקופת לבון

דיין התמנה לרמטכ"ל ביומו האחרון של דוד בן גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון. ב-7 בדצמבר 1953 פרש בן גוריון לשדה בוקר, בהעבירו את תפקיד ראש הממשלה למשה שרת, ואת תפקיד שר הביטחון לפנחס לבון.

היחסים בין לבון ובין דיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, התקלקלו היחסים עוד יותר. לבון היה בן דור הביניים במפא"י, ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה בעצמו את יורשו של בן גוריון, ראייה אשר הכניסה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן גוריון, ובראשם דיין, ושמעון פרס ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה ביטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX, עליה הטיל לבון וטו.

המאבק על הסמכויות בין שר הביטחון והרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות באשר לשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים ובין שר הביטחון. כאשר נודע לדיין, באמצע 1954 כי מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע על ידי דוד בן גוריון לחזור ממנה. לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם בכירי צה"ל, וביניהם ראש אמ"ן, אל"מ בנימין גיבלי. לימים תהיה לעניין חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן ההוראה" לגיבלי להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטים על מנת למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון טען כי לא הוא שנתן את ההוראה. לימים תהיה לפרשיה זו, שנודעה בכינוי "העסק הביש", חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.

יחסיו של דיין עם משה שרת אף הם לא היו מן התקינים. דיין היה איש הקו האקטיביסטי, והאמין בכוח ההרתעה של צה"ל וביכולתו לצאת למלחמה נוספת ולנצח בה. לעומת זאת, היה שרת פשרן, וניסה להשיג נתיבים אל שליטי ערב, על מנת להגיע להסדרי שלום. כושר התמרון של שרת היה נמוך. שרת היה לכוד בין הקו האקטיביסטי של דיין (ואף של יריבו לבון), אשר חייב יציאה חוזרת ונשנית לפעולות תגמול, שהביאה לדרדור המצב והסלמה במקום להרגעה שתאפשר מגעים מדיניים, ובין העובדה כי רבות מן ההחלטות החשובות לא נתקבלו בירושלים אלא בשדה בוקר.

לאחר כישלון "העסק הביש" הייתה ההכרעה בין דיין ובין לבון (אשר דרש לפטר את דיין, גיבלי וכן את שמעון פרס) למעלה מכוחותיו של שרת, ולבסוף הביא לפיטוריו של לבון, ולהחלפתו בבן גוריון. אם הייתה בלבו של שרת תקווה כי יצליח להשיג השפעה כלשהי על מהלך האירועים, הרי ששובו של בן גוריון למשרד הביטחון קטע תקווה זו. בבן גוריון מצא דיין שותף מלא לחזונו בדבר יכולותיו של צה"ל, והדרך בה יש להשתמש בהן.

[עריכה] פעולות התגמול

בן גוריון שב למשרד הביטחון בפברואר 1955, ולאחר חודשים מספר, בעקבות הבחירות לכנסת השלישית שב ומונה לראש הממשלה. עתה החל שלב של שיתוף פעולה בין בן גוריון ובין דיין, וזאת על רקע מצב בטחוני מחמיר והולך, במיוחד בחזית הדרום. משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שהחליף את המשטר המלוכני במצרים, היה תקיף ברטוריקה שלו כנגד ישראל, ונראה כי בדעתו לנקוט צעדים מעשיים. עסקת נשק בין מצרים וצ'כוסלובקיה, שהתפרסמה בספטמבר 1955, עוררה חששות כבדים כי אכן פניו של שליט מצרים למלחמה בישראל. בה בעת חיזקה מצרים את ההסגר על השיט הישראלי במפרץ אילת. אולם הבעיה העיקרית, היום יומית, בפניה ניצבה ישראל הייתה פעולות הפדאיון שהפכו בשנים אלו למתקפה אכזרית ובלתי פוסקת.

דיין סבר כי הדרך לטפל בבעיית הפדאיון הינה באמצעות פעולות רחבות היקף כנגד כוחותיהן הסדירים של המדינות שמהן יצא הפדאיון. בסוף פברואר 1955 פשטו חיילי צה"ל, בפיקודו של אריאל שרון, על עזה, בפעולה המכונה "מבצע חץ שחור", שבה נהרגו כ-42 חיילים מצרים. פעולה רחבת היקף נוספת מסוג זה נערכה בחאן יונס ב-31 באוגוסט 1955, בתגובה לפעולת פדאיון שגבתה שבעה הרוגים אזרחיים. בפעולת חאן יונס ("מבצע אלקיים"), שעליה פיקד מרדכי גור, נהרגו כשמונים חיילים מצרים. פעולה נוספת בכונתילה גבתה תשעה עשר הרוגים מצרים בסוף חודש אוקטובר.

בתגובה השתלט הצבא המצרי על שטח באזור ניצנה. לאחר מספר ימים שבהם לא הצליחה פעילות דיפלומטית להביא לנסיגת הכוחות המצריים, הדף צה"ל את החטיבה המצרית, בקרב לילי שבו נהרגו כחמישים מצרים, לעומת שבעה חיילים ישראלים. הפשיטות ההדדיות הפכו לקרבות של ממש, שבהם היו מעורבים אף שריון וארטילריה. בספרו "יומן מערכת סיני" כותב דיין כי "תגובותיה של ישראל העמידו בפני הערבים בצורה אולטימטיבית את הברירה - הקפדה על השלום או יציאה למלחמה". בשלב זה, לאור עסקת הנשק הצ'כית וסגירתם של מצרי טיראן, סבר דיין כי על ישראל לנקוט ביוזמה התקפית, ולהקדים את היוזמה המצרית. פעולות התגמול הפכו לפעולות של הסלמה גוברת והולכת, והעמידו מולן תגובת נגד, שהצריכה, מצידה, פעולות תגמול תכופות יותר וחריפות יותר.

בדצמבר 1955 פשט צה"ל על מוצבי סוריה באזור הכנרת ("מבצע עלי זית"), בפעולה הגדולה ביותר שננקטה עד אותה עת. אפריל 1956 ראה הסלמה של ממש בפעולות ההדדיות, ושבעה עשר חיילים ישראלים נפלו חלל.

על קברו של רועי רוטנברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שערבים ששוחחו עמו חטפו אותו, התעללו בו ורצחוהו, נשא דיין, ב-1 במאי 1956, הספד היסטורי, המכונה נאום "נחל עוז", המלמד על ראייתו את הסכסוך הישראלי-ערבי:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם. שנאה המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא ייגר לשוא ואתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו... אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים - או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו... רועי הנער - האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב."

הדברים מביעים השקפת עולם קשה, השוללת פתרון מדיני, ומראה כי אל מול נתוני היסוד של הקיום הישראלי בתוך העולם הערבי, על ישראל להגיב בכוח, להראות הרתעה. "דוקטרינת דיין" בשנים אלו הייתה כי בכל מקרה של התעצמות ערבית, התחמשות, איחוד ההנהגה הערבית והידוק המצור על ישראל, יש לנקוט בתגובה מקדימה. לימים תתחלף גישה זו בשאלה, שאותה שאל בספרו האחרון - "הלנצח תאכל חרב?".

[עריכה] פעולת קלקיליה

בקיץ 1956 חלה הסלמה בסכסוך בגבול ירדן. משטרו של המלך הצעיר חוסיין נאלץ לתמרן בין גורמים שונים, והיה נתון ללחץ מצד משטרו של גמאל עבד אל נאצר. חוסיין כרת בספטמבר 1956 ברית הגנה עם נאצר. דיין היה משוכנע כי הפדאיון, בין אם הם תוקפים בדרום או במרכז, הינם מחלקה של המודיעין המצרי. עם זאת, ירדן ניסתה להדק את יחסיה עם עיראק, וחוסיין אף דן עם המלך פייסל על הכנסת כוחות עיראקים לתוך ירדן. בין אם בהשפעה עיראקית או כתוצאה מלחץ מצרי, החמיר מאוד המצב בגבול. בהתקפות של מסתננים בגבול ירדן נהרגו עשרות, ואילו צה"ל הגיב בסדרת פעולות תגמול שהחריפו והלכו. כיומיים לאחר רצח שלושה פועלים ליד תל מונד, ב-11 באוקטובר 1956, הורה דיין על ביצוע הפעולה הגדולה ביותר שביצע צה"ל מאז מלחמת העצמאות, והיא ההתקפה על בניין המשטרה הירדנית בקלקיליה. צה"ל איבד שמונה עשר לוחמים, אך הירדנים איבדו שמונים ושמונה מאנשיהם. בפעולה השתתפו צנחנים, טנקים ותותחנים. במהלך הפעולה כותר כוח חסימה שהוצב מאחורי העיר, וחולץ לאחר קרב קשה.

הפעולה הייתה האחרונה בפעולות התגמול הגדולות. נראה היה כי הן מיצו את יכולת ההרתעה שלהן, הן סיכנו את הברית ההולכת ומתרקמת עם בריטניה וצרפת לקראת מבצע קדש (דיין כותב בספרו "יומן מערכת סיני" כי בפעולת קלקיליה הייתה אפשרות קרובה של לחימת כוחות בריטים לצד הלגיון הירדני), וחמור מכל, המצרים והירדנים למדו את שיטת הפעולה, ועתה ידעו לצפות להתקפה על מתקן צבאי כאשר ישמעו על פעולת הפדאיון בישראל.

[עריכה] במבצע קדש

[עריכה] לקראת מלחמה

בשנת 1956 חשה ישראל כי טבעת חנק ערבית מתהדקת סביבה. סכסוכי הגבול, כמו גם הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר, אשר, ביחד עם הסגר הימי שהכריז נאצר על השיט הישראלי בים סוף, הפכה למצור ימי על מדינת ישראל, בריתות ותיאום בין סוריה, מצרים וירדן, ובמיוחד עסקאות נשק גדולות, ומיצוי שיטת "פעולות התגמול" הביאו למסקנה כי יש צורך במלחמה על מנת לפרוץ את טבעת החנק.

צרפת ובריטניה, אדוניה הקולוניאלים לשעבר של התעלה, החליטו אף הן לנקוט בכוח כנגד נאצר, על מנת להחזיר את התעלה לידיהן. צרפת הייתה ההוגה העיקרית של שיתופה של ישראל בתכניות, כאשר בריטניה עמדה חצויה. מחד חשקה בשיתוף פעולה ישראלי בסיני ומאידך הייתה בברית הגנה הדדית עם ירדן שעלולה הייתה לחייב אותה לפעולה כנגד ישראל בתנאים מסוימים.

בסוף ספטמבר יצא דיין, ועמו גולדה מאיר, משה כרמל ושמעון פרס לפריז על מנת לתאם את הפעולות עם הרמטכ"ל הצרפתי הגנרל אלי. התוכנית שאליה הגיעו בשיחות אלו, הייתה כי ישראל תתקוף את מצרים, על מנת לחסל את פעולות הפדאיון, ואילו בריטניה וצרפת יצטרפו, יכבשו את אזור התעלה ויחזיקו בו "על מנת להפריד בין הניצים". דיין העביר לצרפתים רשימת ציוד הנדרשת לצורך המבצע - 100 טנקים, טייסת מטוסי תובלה, 300 משאיות בעלות הנעה קדמית ועוד. לאחר שובו לישראל מסר דיין למטה הכללי פקודת התראה למערכה כנגד מצרים.

מאחר והצדדים לא הצליחו להגיע לתוכנית פעולה מוסכמת, התקיימה פגישה נוספת בפרבר סוור של העיר פריז, בה נכחו הבריטים, הצרפתים, וכן דיין, בן גוריון ושמעון פרס. לאחר הוועידה ברור היה כי המתקפה הישראלית תבוא תוך ימים אחדים.

התוכנית שתוכננה הייתה תוכנית מתקפה נועזת, המבוססת על הצנחת כוח בעומק האויב, והתחברות אליו באמצעות הפעלת כוחות שריון ורגלים. למעשה תתחיל המלחמה בכיבוש היעד הסופי - האזור הסמוך למעבר המיתלה, בסמוך לתעלת סואץ.

[עריכה] הלחימה ולאחריה

ב-29 באוקטובר החלה הלחימה, כאשר כוח צנחנים בפיקודו של רפאל איתן הוצנח ליד מצבת פרקר בסמוך למעבר המיתלה. כוחות שריון ורגלים פרצו במספר נקודות לכיוון התעלה, שארם א שייח ורצועת עזה. כמוסכם, שלחו הבריטים והצרפתים אולטימטום לשני הצדדים להסיג את כוחותיהם, ולאפשר השתלטות בריטית וצרפתית על רצועה בת עשרה מייל מן התעלה. ישראל קיבלה את האולטימטום, ואילו מצרים דחתה אותו. ההודעה הייתה חלק מן התוכנית המוסכמת. אבא אבן ציין באותם הימים כי על מנת לעמוד באולטימטום, ולהתרחק למרחק של עשרה מייל מן התעלה, היה על מדינת ישראל "להסיג את כוחותיה קדימה".

עתה היה על הכוחות הישראלים להמתין להתערבות הצרפתית והבריטית, לאחר שהעילה לה ניתנה כמתוכנן על ידי סירובו של נאצר להיענות לתנאי האולטימטום. משזו בוששה לבוא, פעל אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני על דעת עצמו, ובניגוד לפקודות המטכ"ל ולתוכנית המלחמה, פרץ קדימה, ומוטט את המערך המצרי, תוך שימוש נרחב בשריון. אם הייתה לישראל דרך נסיגה מן הפעולה, במקרה שבו הבריטים והצרפתים היו חוזרים בהם מההשתתפות הפעילה בה, הרי שמעשהו של שמחוני קטע אפשרות זו.

מעשהו של שמחוני היה הפרת פקודה מן הסוג החמור ביותר, אך דיין התייחס אליו בסלחנות, בטבעו את האמרה המפורסמת כי "מוטב להאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלמם, מאשר לדחוק בשוורים הממאנים לזוז". גישה זו הביאה ליוזמה התקפית נוספת של אריאל שרון אשר יזם קרב לכיבוש מעבר המיתלה, אשר גבה קורבנות רבים. המחלוקת בדבר הצורך בקרב זה, והתאמתו לפקודות שניתנו, סוערת בקרב היסטוריונים צבאיים עד היום. דיין עצמו קבע כי "אומץ הלב, ההעזה והתוקפנות של מפקדי הצנחנים הן סגולות שיש לטפחן ולעודדן, אולם מערכה זו לא הייתה חיונית". גם אריאל שרון לא ניזוק כתוצאה מהפרת פקודתו של דיין. הקרב במעבר המיתלה (המיותר לדעתו של דיין) גבה שלושים ושמונה הרוגים. דיין הביא את שרון בפני בן גוריון, כאשר בפניו הובא גם דו"ח חקירה של חיים לסקוב. בן גוריון קבע כי אינו מסוגל לפסוק בשאלה הצבאית.

בתוך שבוע כבש צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, וכן ניצח ניצחון חשוב בים, כאשר לקח שלל את המשחתת המצרית "איברהים אל אוואל", אשר ניסתה להפגיז מן הים את חיפה. המחיר הכולל בחיי אדם היה מאה שבעים ואחד הרוגים. מבחינה מדינית לא הצליחה מדינת ישראל לקצור את פירות "קדש" ולהחזיק בשטחים שנכבשו. אך מבחינה צבאית היה המבצע הצלחה, והוכיח את כושרו של דיין כמנהיג קרבי וכמפקד על כוחות גדולים. גם יוקרתו בקרב הציבור הישראלי עלתה מאוד.

[עריכה] הפרישה מתפקיד הרמטכ"ל

דיין היה מראשי המתנגדים לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה במהלך מבצע קדש. הוא סבר כי לא ניתנו מספיק ערבויות לכך שרצועת עזה לא תהפוך שוב לבסיס טרור שימרר את חיי תושבי המדינה. את דעתו לא היסס להביע אף בפני מזכירות מפא"י בפניה נאם, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, טרם ההצבעה בכנסת על אישור הנסיגה. משלא נתקבלה דעתו, הגיע למעמד הפינוי של כוחות צה"ל מאל עריש ושם התבטא כי "מפקדים צריכים לאכול את מנות צה"ל כולן, גם הטעימות וגם המרירות".

לאחר סיום נסיגת צה"ל, יצא לחופשה ארוכה, שכללה סיור במדינות רבות בעולם. ב-29 בינואר 1958 סיים באופן רשמי את כהונתו, והוחלף בידי חיים לסקוב.

עד לבחירות לכנסת הרביעית, למד דיין מדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. לקראת הבחירות החליף דיין, איש מפא"י מאז ומעולם, את אביו שמואל דיין ברשימת מפא"י לכנסת ונכנס לכנסת ב-3 בנובמבר 1959.

[עריכה] כשר החקלאות

דיין מונה לשר החקלאות בממשלתו של בן גוריון, וכיהן בתפקיד זה במשך חמש שנים, משנת 1959 ועד לשנת 1964. תפקיד זה היה רחוק מאופיו, נטיותיו ושאיפותיו של דיין, אך התפקידים הבכירים שבהם חפץ ניתנו לאנשי מפא"י הוותיקים. החקלאות הישראלית בשנים אלו הייתה נתונה לשלטון ארגונים רבי עוצמה ומונופולים ותיקים, והשפעתו של שר החקלאות הייתה שולית. תקופה זו תיזכר בשל ניסיונו של דיין להעביר את המשק הישראלי לגידול עגבנייה מסוג "מונימייקר", המתאימה לייצוא, במקום העגבנייה המקומית מסוג ה"מרימונד", אליה התרגל הצרכן המקומי. ניסיון זה נתקל בהתנגדות חריפה, ובסופו נכשל לחלוטין.

כפוליטיקאי, נגרר דיין, שלא בטובתו, לוויכוח הבין דורי במפא"י. בן גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, וביניהם דיין, שמעון פרס, אבא אבן וטדי קולק. אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" - גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר חשו כי בן גוריון עומד להעביר מעל לראשם את לפיד ההנהגה לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. ברקע לסכסוך עמדה דרישתו של בן גוריון להמשיך ולחקור את "העסק הביש" ולהוקיע את פנחס לבון כמי שנתן את "ההוראה".

כאשר התפטר בן גוריון בפעם האחרונה, ב-16 ביוני 1963, והודיע כי מחליפו בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון יהיה לוי אשכול, הודיע אף דיין על התפטרותו, בטענה שלא יכול לשאת באחריות הקולקטיבית כחבר ממשלה. רבים קראו אז למסור לידיו את תיק הביטחון, מכיוון שנראה כי אשכול, ששימש עד אז כשר האוצר, אינו בעל הרקע המתאים לשמש בתפקיד. תפקיד זה היה מאז ומעולם משאת נפשו של דיין. אשכול הפציר בו להישאר בתפקידו כשר החקלאות, ודיין נענה להפצרותיו. במהלך החודשים שלאחר מכן נתגלעו חילוקי דעות בין אשכול ודיין אשר הרגיש שאשכול מצר את צעדיו, עד שביום 4 בנובמבר 1964 הודיע דיין על התפטרותו מן התפקיד.

כאשר הוקם רפ"י ב-22 ביולי 1965, הצטרפו אליה ה"צעירים", אך דיין עצמו פסח על שני הסעיפים ו"ישב על הגדר" (כהגדרת העיתונות באותה עת). בתחילה הודיע כי הוא נשאר במפא"י ומתנגד לפילוג, אך לאחר מכן גבר חששו שאם יישאר במפא"י יהיה בין אחרוני חברי הכנסת נטולי ההשפעה, ולא יוכל לקדם את תכניותיו המדיניות והאישיות. לבסוף, ב-5 בספטמבר 1965, הצטרף דיין לרפ"י אשר עסקה במרץ בהכנות לקראת הבחירות לכנסת השישית.

[עריכה] המדבר הפוליטי

רפ"י הייתה בין הכישלונות המהדהדים ביותר בהיסטוריה הפוליטית הישראלית. המפלגה שהתיימרה להחליף את השלטון, ולהביא לשינויים מרחיקי לכת בתרבות הפוליטית של המדינה, קיבלה כ-8 אחוזים מן הקולות, והצליחה להכניס לכנסת עשרה מנדטים. דיין אמנם נבחר לכנסת, אך רפ"י נותרה באופוזיציה, ודיין נותר ללא כל תפקיד ממשלתי או ביצועי. פעילותו בכנסת הייתה מינימלית, ואת עיקר זמנו הקדיש לכתיבת ספרו "יומן מערכת סיני", ולעיסוקים חוץ פרלמנטריים אחרים. את עול ניהולה השוטף של המפלגה השאיר לאחרים, כגון שמעון פרס, על אף שבפועל נשא זמן מה בתפקיד יושב ראש הסיעה בכנסת.

בשנת 1966 יצא לוייטנאם שהייתה מצויה אז בעיצומה של מלחמת וייטנאם. את רשמיו ריכז בסדרת כתבות שנתפרסמו בעיתונות העולמית. דיין התרשם כי הוייטקונג אינו יכול להביא לסילוק האמריקנים מוייטנאם, אך סבר כי מלחמת הגרילה תימשך שנים, ועל מנת לנצח בה, ולהביא את הוייטקונג לכניעה, על האמריקנים לתת תשובה אלטרנטיבית לבעיות וייטנאם, אשר תגרום לעם הוייטנאמי להתנגד לקומוניזם. מסקנתו הסופית הייתה כי "מערכה ממושכת של הוייטקונג נגד כוחות ארצות הברית יכולה להיות רק מלחמת גרילה וטרור, שבה לא בא לידי ביטוי צבאי היתרון האמריקני באוויר, בארטילריה, בשריון ובאמצעים טכנולוגיים אחרים... התשובה למלחמת גרילה איננה טכנולוגיה, ואף לא הגדלת מספר החיילים האמריקנים. אינני מאמין שהאמריקנים יכולים להשליט חיי שלווה בוייטנאם".

את שהייתו בוייטנאם ניצל על מנת להבין מקרוב את הדרך האמריקנית לניהול מלחמה מודרנית, בסדרי גודל שלא נודעו בצה"ל שעליו פיקד, ותוך ניצול טכנולוגיה מודרנית לזמנה כשימוש נרחב במסוקים.

[עריכה] מינויו לשר הביטחון

בשנת 1967 הייתה מדינת ישראל נתונה במשבר, אשר הזכיר לרבים את תחושת החנק שבו הייתה נתונה בימים שלפני מבצע קדש. אלא שהפעם לא נשא בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הכריזמטי ומשרה הביטחון, אלא לוי אשכול, שהיה בעיני רבים דמות של עסקן אפרורי, החסר הבנה בענייני ביטחון.

תקרית גבול שגרתית עם סוריה החלה מהלך אירועים אשר הוביל, בחודש מאי 1967, לכניסת הצבא המצרי לסיני, סגירת מצרי טיראן וגיוס מילואים כללי במדינת ישראל ובמדינות ערב.

מאות אלפי ישראלים גויסו, אך הפקודה לצאת לקרב בוששה לבוא. "תקופת ההמתנה" הייתה תקופה מורטת עצבים, שבה חשו רבים כי אל מול האיום הקיומי, ואל מול יכולתו המוכחת של צה"ל להתמודד עמו, אין ראש הממשלה לוי אשכול נוקט במדיניות הנחושה. הרמטכ"ל, יצחק רבין, לא עמד במתח והתמוטט, אך לאחר מנוחה של יומיים חזר לתפקידו. אף שהאירוע נשמר בסוד, הוא הביא לתחושה כללית של אובדן דרך וחוסר נחישות. אלופי צה"ל הזהירו כי אם לא תמהר ישראל לתקוף, תותקף בעצמה, ותהיה בסיכון של אובדן כוחה האווירי. אשכול, מצידו, נמצא בלחץ בינלאומי כבד, שבו נמסר לו על ידי שגריר ברית המועצות כי אל לה לישראל לנקוט בפעולה יזומה. אשכול החליט לנאום לאומה, על מנת להרגיע את הרוחות.

בתקלה אומללה, הוחלף בהדפסה המשפט "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות", ל"כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", והוא לא הצליח להשלים את המשפט מבלי להסס ולגמגם. הציבור שהאזין מרותק לנאום במקלטי הרדיו נחרד. בישיבת הממשלה שנערכה לאחר מכן הופעל על אשכול לחץ כבד להורות על פתיחה במלחמה. אנשים כאריאל שרון אף דנו, בינם ובין עצמם, על החלפת השלטון בכוח.

דיין צפה בדאגה במתרחש. כאיש אופוזיציה היה חסר כל השפעה על המאורעות. אך תנועה ציבורית רחבה קמה באופן ספונטני וקראה למינויו לשר הביטחון. תנועת נשים (שכונו על ידי התקשורת "נשות וינדזור העליזות") החלו מפגינות ברחובות למען מינויו. תחת לחץ האלופים, וביניהם עזר ויצמן, וכן יגאל ידין אותו מינה כעוזר מיוחד, ואף מנחם בגין ממנו ביקש להצטרף לממשלתו, נאלץ אשכול להסכים למינוי. נטיית ליבו הייתה למנות את יגאל אלון לתפקיד, אך הלחץ הציבורי עשה את שלו, והמינוי נמסר לדיין, ב-1 ביוני 1967.

המינוי זכה להסכמה ציבורית כוללת. הציבור חש תחושת רווחה עצומה, ורבים התנהגו כמי שניצלו מסכנה גדולה. תיאורו של מיכאל בר זוהר בספרו "החודש הארוך ביותר" מתאר את רוח התקופה:

"ברחבי הארץ, בבתי קפה, בבתים פרטיים, במחנות צה"ל, על סיפון ספינות בלב ים, תחת רשתות הסוואה, לרגלי שרשראות הטנקים, פרצו קריאות התלהבות ספונטניות. פקקים הותזו מאין ספור בקבוקי קוניאק. 'מעולם לא חשדתי שיש כל כך הרבה קוניאק בצה"ל' אמר רס"ר משמעת".

[עריכה] במלחמת ששת הימים

התדמית הפופולרית שפיתח דיין לאחר המלחמה הייתה כי מינויו ברגע האחרון הוא שהציל את המצב והביא לניצחון. הדבר רחוק מלהיות האמת. המטכ"ל של מלחמת ששת הימים היה מטה מקצועי וערוך כהלכה מזה זמן רב. הקצינים, ששימשו בתפקידי פיקוד זוטרים ובינוניים במלחמת העצמאות הגיעו לבשלות ועצמאות מחשבתית, אשר אפשרו תכנון מערכה מושלמת וביצועה. דיין, אשר היה מזה כעשור מחוץ למערכת הביטחון, נסך רוח של החלטה ונחישות, ואף סימן במידה רבה את מטרותיה המדיניות והטריטוריאליות של המלחמה, אך לא היה הגורם הבלעדי, או אף הגורם המכריע, אשר הביא לניצחון.

בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. הוא שחרר מספר אלפים מחיילי המילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה. אך ההכרעה על מינויו של דיין הייתה שקולה להכרעה לצאת למלחמה, ובבוקרו של ה-5 ביוני 1967 נתן דיין את ההוראה לה המתינו חיילי צה"ל מזה כחודש - מטוסי חיל האוויר הישראלי פתחו במתקפה, והחלו בהשמדת מטוסי האויב על הקרקע.

תרומתו של דיין להכרעות שהתקבלו במערכה הייתה בעיקר בקביעת היעדים, ובניסיונות לרסן את "הסוסים הדוהרים". בחזית הדרום הורה דיין ב-7 ביוני על הגעה לקו תעלת סואץ, וזאת לאחר שבתחילה ביקש להמנע מכך. כן הורה ב-6 ביוני על כיבוש העיר העתיקה, החלטה בעלת משמעות מדינית מכרעת. בתחילה חשש דיין כי מלחמה כנגד סוריה תסבך את ישראל בעימות עם ברית המועצות, אך לאחר שיקול דעת נוסף, והתייעצות עם אנשי יישובי אצבע הגליל אשר סבלו מהפגזות סוריות, ולאור החשש כי החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש תמנע מצה"ל הישגים אף בחזית הסורית, ב-9 ביוני כבש צה"ל את רמת הגולן בתוך 48 שעות.

הצלחתה של המלחמה הייתה למעלה מן המשוער. בסיומה החזיק צה"ל בחצי האי סיני ועמד על גדות תעלת סואץ, ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים, וברמת הגולן. הפופולריות האישית של דיין, כמו גם השפעתו הפוליטית, הגיעו לשיא.

[עריכה] בין המלחמות - דיין בשיאו

[עריכה] הגשרים הפתוחים

לאחר המלחמה היה דיין לשליטה בפועל של מדינת ישראל. מעמדו של לוי אשכול נחלש מאוד, לאחר מה שנחשב בציבור כהדחתו ערב המלחמה, וגם בריאותו הייתה רופפת וימיו היו ספורים. בממשלת ישראל עמד דיין אל מול יגאל אלון ששימש כמתחרהו העיקרי על ההנהגה. קולו של דוד בן גוריון אשר סבר, כבשנת 1956, כי יש להחזיר את השטחים שנכבשו תמורת הסכמי שלום (חוץ מירושלים ומרמת הגולן), היה בשלב זה בלתי רלבנטי מבחינה פוליטית.

החלטה ראשונית וחשובה שהחליט דיין הייתה להשאיר את השליטה בהר הבית בידי הוואקף המוסלמי. דגל ישראל הוסר מן ההר. החלטה זו הראתה כי מחשבתו של דיין נתונה ליום שלאחר הקרבות, ולקיום בצוותא של היהודים עם הערבים בשטחים הנתונים למרות מדינת ישראל. החלטה נוספת רבת חשיבות לעתיד הייתה להרוס, מיד לאחר כניסת צה"ל לעיר העתיקה, בטרם תהיה התערבות בינלאומית, את שכונת המוגרבים ולהכשיר את הרחבה שלפני הכותל המערבי כמקום תפילה ליהודים.

דיין סבר כי יקשה על ישראל להגיע לשלום קבע עם הערבים, ובינו ובין עצמו אף תהה אם הדבר אכן רצוי. ידועה אמרתו "טוב שארם א שייח בלי שלום משלום בלי שארם א שייח". עוד בעצם ימי המלחמה הכריז דיין כי "שבנו לקדושים שבמקומותינו על מנת שלא להפרד מהם לעולם", אך בימים שלאחר המלחמה ענה לשאלות עיתונאים בדבר הצעד הבא שיש בדעת ישראל לנקוט כי הוא "מחכה לטלפון מחוסיין". ברור כי טלפון מסוג זה לא הגיע.

כשר הביטחון, היה דיין לשליט המוחלט בשטחים שעברו לשליטת ישראל, ולקובע המדיניות הבלעדי בהם. דיין ראה את המשך ההחזקה של ישראל ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה כמחויב המציאות לשנים רבות. הוא השכיל להבין כי שליטה מסוג זה לא תיתכן מבלי שתתאפשר לתושבי השטחים רמת חיים טובה, אשר תמנע מהומות ודרישות לעצמאות. אמנם כלפי גילויי טרור ואלימות, שהחלו בשטחים אלו בסמוך לאחר סיום המלחמה, נהג דיין ביד קשה, אך מדיניותו כלפי תושבי השטחים הייתה ליברלית. הוא ביקש למנוע בכל מחיר חיכוך עם האוכלוסייה. מדיניות "הגשרים הפתוחים" שיזם אפשרה תנועת אנשים וסחורות אל שטחי יהודה ושומרון ומהם. הדבר מנע את ניתוק תושבי השטחים ממשפחותיהם, ואפשר מחייה ברמת חיים העולה על זו שהייתה בטרם החלה ישראל להחזיק בשטחים. כן הורשו תושבי מדינות ערב לבקר בשטחים, ותושבי השטחים הורשו לעבוד בישראל. המשק הישראלי החל להיות משולב במשק של השטחים, והחלה להיווצר תלות כלכלית הדדית לקראת שילוב של שתי הכלכלות. שילוב זה העלה את רמת החיים בשטחים, שיפר את שירותי הרפואה, והפחית את האבטלה.

בחייהם הפנימיים של תושבי השטחים השתדל דיין שלא להתערב. הוא לא החליף את ראשי הערים, והותיר את בעלי התפקידים בממשל הירדני על כנם, ואף הותיר את מערכת הלימודים בבתי הספר כפי שהייתה (פרט לספרי לימוד שכללו הסתה כנגד ישראל). הוא ניהל סדרת מגעים ושיחות עם אישים ונכבדים בשטחים.

מדיניות זו, שבה נקטה ישראל כמעט ללא שינוי במשך עשרים השנים שלאחר מכן, היה בה כדי ליצור רגיעה. על אף מעשי טרור שלא חדלו (ברובם על ידי פלסטינים שמחוץ לשטחים), ועל אף שרצונם המוצהר של תושבי השטחים היה תמיד בייסודה של מדינה פלסטינית, החזיקה הרגיעה היחסית מעמד עד שנת 1987 עת פרצה האינתיפאדה הראשונה.

[עריכה] במלחמת ההתשה

הניצחון בחזית המצרית לא הביא לרגיעה בחזית זו. המצרים לא קבלו בשתיקה את אובדן סיני ואת הנוכחות הישראלית בתעלת סואץ. כבר ב-1 ביולי 1967, שלושה שבועות בלבד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, החלה לחימה שכללה הפעלת כוחות קומנדו מצרים אשר חצו את התעלה, וכן ארטילריה. התגובה הישראלית הייתה קשה - הפגזתן של ערי התעלה, אשר גרמה לעזיבתם של מאות אלפים שהפכו לפליטים. הטבעת המשחתת "אילת" ליד פורט סעיד ב- 21 באוקטובר, הביאה את התגובה הישראלית לשיא, כאשר הופגזו בתי זיקוק ליד העיר סואץ. אירועים אלו החלו את ההתבצרות הישראלית ליד התעלה אשר כונתה קו בר לב.

במרס 1969 החלה מלחמת ההתשה. המצרים החלו בסדרת הפגזות ארטילריות של מוצבי התעלה, שלחו יחידות קומנדו, וניסו לגרום למספר גדול של אבדות בקרב חיילי צה"ל. במהלך המגננה המשיך צה"ל להתבצר במוצבי התעלה, וקו בר לב הפך לעובדה. פעולות נועזות כגון הפשיטה על האי גרין ב-20 ביולי 1969, או כיבוש האי שדואן בינואר 1970, וכן "הפצצות העומק" על מטרות אסטרטגיות במצרים, לא יכלו להסתיר את העובדה שמחשבתו ההתקפית של צה"ל לא יכלה לבוא לידי ביטוי במלחמה זו, וכי צה"ל מתגונן ומתבצר, בניגוד לתורת הלחימה הבסיסית הצה"לית, שאותה הקנה משה דיין. הלחימה בתעלה נמשכה עד אוגוסט 1970.

בימי מלחמת ההתשה נשא משה דיין נאום ידוע בבית הספר לפיקוד ולמטה, שכותרתו "אל תירא עבדי יעקב". דיין ציטט את האמרה האמורה (ירמיהו פרק ל פסוק 10), כשהמסר היה הצורך בנחישות במאבק: "עלינו להכין עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים של מנוחה ונחלה". מחד היה בנאום זה כדי לעודד ולחשל את רוח העם אך מאידך בוטא בו חוסר אמונתו של דיין בסיכויי השלום. בנאום נוסף שנשא, נאום "שני הדגלים" אמר דיין כי אין אפשרות להניף בה בעת שני דגלים, דגל הביטחון ודגל הצדק החברתי. גם בנאום זה בוטאה השקפתו הפסימית לגבי סיכויי השלום.

[עריכה] פעולות הטרור והתגובה להן

עם סוף שנות ה-60 היה איום הטרור העיקרי מכיוונה של ירדן שם התבססו הארגונים הפלסטינים. משלוח חוליות טרור, וכן הפגזות של יישובי גבול ישראלים כבית שאן נתקל בפעולות נגד בסיסי המחבלים, כגון פעולת כראמה ב-21 במרץ 1968, פעולה רחבת היקף ומרובת נפגעים, שנערכה מעברו המזרחי של נהר הירדן. ערב הפעולה ב20 במרץ, יצא דיין, על פי הסברה להרגיע עצמו מן המתח שלפני הפעולה, לחפירה ארכאולוגית. בעת החפירה נפצע דין באורח בינוני מהתמוטטות גוש כורכר ואושפז למספר שבועות. עם תום תקופה זו, כאשר באירועי ספטמבר השחור עקר חוסיין מלך ירדן את המחבלים הפלסטינים מממלכתו, החלה תקופה בה היו הפיגועים מועטים במספר, אך חמורים וקשים. ב-22 במאי 1970 נערכה ההתקפה על אוטובוס ילדי מושב אביבים שבגליל, ובה נרצחו 9 ילדים ו-3 מבוגרים. ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. דיין קיים משא ומתן עם החוטפים, במטרה להתישם תוך כדי ההיערכות לפעולת החילוץ.

בספטמבר 1972 אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. ב-15 במאי 1974 הורה דיין על חילוץ בכוח של תלמידים שנחטפו במעלות, חילוץ שבמהלכו רצחו המחבלים 24 מהנערים והנערות החטופים.

דיין לא היסס להורות על פעולות ראווה כנגד הטרור מחוץ לגבולות ישראל, כגון פיצוץ המטוסים בנמל התעופה של ביירות בדצמבר 1968 או מבצע אביב נעורים לחיסול ראשי הטרור, באפריל 1973.

[עריכה] דיין הפוליטיקאי

ב 21 בינואר 1968 הוקמה מפלגת העבודה הישראלית כאשר מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י התאחדו למפלגה אחת. דוד בן גוריון לא הצטרף לאיחוד זה, משה דיין ושמעון פרס הצטרפו לאיחוד. לאחר מותו של אשכול ב-26 בפברואר 1969 היו שדיברו על דיין כמועמד לראשות הממשלה. מותו של אשכול תפס את שני המועמדים להנהגה כשאינם מוכנים. יגאל אלון לא הצליח לאחד מאחוריו את ותיקי מפא"י ולהפוך למועמדם אל מול משה דיין, אשר מעולם לא נהנה מתמיכה במפלגתו, בניגוד לתמיכה הגורפת שקיבל בציבור. פנחס ספיר העלה את שמה של גולדה מאיר כמועמדת לראשות הממשלה. נראה כי הן דיין והן אלון לא רצו להיכשל בהתמודדות, ולכן העדיפו את מינויה של מאיר לתקופה שתאפשר להם להיערך.

לקראת הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 קמה "תנועה עממית" בסיסמה "דיין לראשות הממשלה", שניסתה להביא למועמדותו של דיין לתפקיד ראש הממשלה ופתחה במסע החתמה של הציבור על עצומה, עליה חתמו רבבות. לבסוף, בכנס של יוצאי רפ"י שכונה בשם "כנס הסינרמה" ונועד להביא לפרישת רפ"י ממפא"י ומן המערך, הודיע דיין (אם כי, כדרכו, לא בלשון מפורשת) שהחליט שלא לפרוש ולא להתמודד, בתוך המערך או מחוצה לו, ומועמדת המערך לבחירות נותרה גולדה מאיר.

גולדה נתנה לדיין יד חופשית כמעט בענייני ביטחון ובשליטה בשטחים. בשנים אלו פיתח דיין קו נוקשה מבחינה מדינית. דיין התנגד לנסיגה כלשהי מן השטחים, ודרש הקמת נמל עמוק בימית. כן דרש דיין התרת ההתנחלויות בכל שטחי יהודה ושומרון. תכניות פשרניות יותר כגון "תוכנית אלון" אשר דיברה על חשיבותו האסטרטגית של גב ההר, ושאפה להגיע לשלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית נדחו על ידי דיין.

גולדה ניצלה את החשש במערך מפני דיין (אשר נראה על סף פרישה תמידית, ורבים במערך חששו כי יקים מפלגת מרכז ימין, ויביא לאובדן השלטון), על מנת לכפות את דעותיה היא, שהיו אף הן קיצוניות. ישראל בהנהגת דיין וגולדה דחתה את כל ניסיונות התיווך, שהתבססו על נסיגה מסיני תמורת שלום. החל מ"תוכנית רוג'רס", משנת 1969, שבה הציע מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס הסדר שלום לאחר נסיגה מכיבושי 1967, דרך ניסיונות המתווך השבדי גונאר יארינג מינואר 1971, אשר הצליח להביא להסכמה מצרית להכרה בישראל ולשלום עבור נסיגה מסיני, אך נתקל בקביעה של דיין כי "ישראל לא תיסוג לקווים שמלפני 5 ביוני 1967.", וכלה בניסיונות אנואר סאדאת עצמו למשא ומתן דרך רומניה בשנת 1972.

[עריכה] במלחמת יום הכיפורים

[עריכה] סבירות נמוכה

בין המלחמות היה דיין נתון, כרוב החברה הישראלית, בדעה כי הערבים לא יעזו לתקוף את ישראל, וכי אם אכן יעשו כן, אין להם כל סיכוי להצליח בכך, שכן עוצמתו האדירה של צה"ל, ומרחבי השטחים שכבש בגולן ובסיני, יעמדו לצידה של ישראל, ויגרמו להכרעה מהירה שתסתיים בניצחון נוסח מלחמת ששת הימים. גישה זו הביאה ליהירות ולשאננות, הן בחברה הישראלית כולה, והן אצל דיין באופן אישי. הערצת הגיבורים שחש כלפיו הציבור הישראלי, הביאה לראייה שגויה של המציאות. הציבור הישראלי נהנה מכלכלה פורחת, מעוצמה צבאית, ומפירות השליטה בחבלי הארץ החדשים. תופעות שחיתות והתעשרות מהירה נפוצו, במיוחד אצל בוני הביצורים בקו בר לב. הכשל העיקרי שהוביל למלחמת יום הכיפורים לא היה כשל מודיעיני או צבאי, כי אם כישלון התפיסה המחשבתית שאותה סימל באישיותו משה דיין.

אל מול היהירות והשאננות הישראלית, קם במצרים מנהיג נחוש, אנואר סאדאת. עם עלותו לשלטון הכריז על שנת 1971 כ"שנת ההכרעה", אך משזו באה וחלפה מבלי שאירע דבר, הגביר הדבר את השאננות בישראל. נוצר הרושם כי כמנהיגים ערבים בעבר, סאדאת הינו איש של הצהרות רמות שאינן מגובות במעשים. גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972 הפחית אף הוא את הכוננות בישראל, שכן נראה היה כי הצבא המצרי לכשעצמו, ללא תמיכה מברית המועצות, אינו מסוגל ליצור איום כלשהו על צה"ל. משלוחי נשק סובייטי מתוחכם לצבא המצרי המשיכו אף לאחר גירוש היועצים. ריכוז של כוחות מצריים וסוריים בחודש מאי 1973 ל"תרגיל מפקדות" הביא לגיוס מילואים בישראל, אך לאחר סיום התרגיל שוחררו הכוחות. ברוח זו נתפסו אף הגיוס והכוננות בצבאות ערב בספטמבר 1973.

בישראל היה המודיעין נתון לקונספציה, לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל. דיין, כשר ביטחון, צירף את ראש אמ"ן לישיבות הממשלה. ראש אמ"ן בשנת 1973, אלי זעירא, נהנה מיוקרה רבה, והערכותיו ניתנו ישירות לשרים מבלי שתובא להן כל ביקורת או הערכה חלופית בתוך אמ"ן או מחוצה לו. ב-16 באפריל 1972 הגיש זעירא לממשלה הערכת מודיעין לפיה "סבירות המלחמה קלושה". למרות הערכה זו גייס הרמטכ"ל דוד אלעזר את המילואים, כאמצעי זהירות. משהתפוגגה הכוננות, נראה היה כי לא ניתן יהיה עוד להרהר אחר הערכותיו של זעירא. ב-21 במאי תידרך דיין את המטה הכללי של צה"ל כי ניתן להביא בחשבון את חידוש המלחמה במחצית השנייה של הקיץ. אל מול ההערכות הערבית בספטמבר 1973 שב זעירא והעריך כי הסבירות למתקפה נמוכה.

[עריכה] ימי השלום האחרונים

ההכרעות האמיתיות בממשלת גולדה לא התקבלו בפורום ממוסד כי אם ב"קבינט המטבח". בישיבתו של קבינט זה ב-3 באוקטובר 1973 נכח דיין, וכן נציגי אגף המודיעין אשר דיווחו לנוכחים על המצב בגבולות. נמסר כי אכן מסוגלים הערבים לתקוף את צה"ל מהמערכים הקיימים, אך הסבירות לכך הינה נמוכה. למחרת, ב-4 באוקטובר נמסר על פינוי משפחות בעלי התפקידים הסובייטים בסוריה ובמצרים. למרות התפתחות זו הייתה הערכת המודיעין בתוקפה - הסבירות למתקפה הינה נמוכה. דוד אלעזר הכריז על כוננות גבוהה בצה"ל, אך לא גייס מילואים. רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום בשעה 18:00, וזאת על-פי מידע נוסף שסיפק ראש "המוסד", צבי זמיר, בעקבות פגישתו עם מקור מצרי רם-דרג, אשרף מרואן. בשעה 5:30 בבוקר התכנסה ישיבה בלשכת דיין. דיין דחה את ההצעה למתקפת מנע של חיל האוויר והפורום דן בעניין גיוס המילואים. דיין דחה את דרישת אלעזר לגיוס מילואים מלא, ודרש כי יגויסו מילואים הדרושים "למגננה בלבד". דיין טען כי יש חשיבות לכך שישראל תיראה כמותקפת ולא כתוקפנית בעימות זה, על מנת להבטיח את תמיכתה של ארצות הברית. שיקול זה נראה לו כגובר על כל שיקול צבאי שדרש גיוס כוחות וריכוזם המהיר אל מול המהלומה הקרבה. בשל חילוקי דעות אלו צורפה גולדה מאיר לדיון. בין הדיון עם דיין ובין הצטרפותה של גולדה חלפו שעתיים. לימים קבעה ועדת אגרנט כי אחד ממחדליו הגדולים ביותר של אלעזר הוא כי השהה את גיוס המילואים עד שגולדה תכריע בעניין. גם גולדה דחתה את הדרישה למהלומה אווירית מונעת, אם כי הכריעה בעד גיוס מילואים מוגבר מזה שהסכים לו דיין, אם כי פחות מזה שדרש אלעזר. להפתעה הכללית של המלחמה נוספה העובדה כי הפלישה לא החלה בשעה לה ציפו, כי אם ארבע שעות מוקדם יותר, בשעה 14:00.

[עריכה] חורבן הבית השלישי

לאחר שני ימי מלחמה, נראה היה כי מצבה של מדינת ישראל הינו בכי רע. הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ וניתק את מעוזי התעלה. מתקפת הנגד כנגד המצרים נכשלה. מאות טנקים ועשרות מטוסים אבדו בימי הלחימה הראשונים, ובצפון נערכו קרבות בלימה קשים, כאשר בשלבים מסוימים היה אך קו דק של נחישותם של השריונאים והטייסים שהפריד בין הסורים ובין יישובי הגליל.

בישיבת הממשלה שנערכה באותו יום, ה-8 באוקטובר 1973 זעזע דיין את הממשלה כשנתן נתונים על המצב לאשורו (התעמולה הרשמית דיברה על ניצחונות ועל אווירת "נשבור להם את העצמות"). דיין הציע נסיגה לאזור שארם א שייח, והקמת קו "בשליש המערבי של סיני". מאוחר יותר, בישיבת "ועדת העורכים" של העיתונות דיבר באופן כללי על "חורבן הבית השלישי". העיתונאים שנכחו בישיבה דיווחו על תחושה כללית של הלם ואובדן עשתונות. דיין הודיע כי באותו ערב יופיע בטלוויזיה, וימסור את האמת לציבור. גולדה מנעה אותו מכך, ובמקומו הופיע האלוף אהרון יריב אשר מסר את העובדות באופן מתון ומאוזן.

בשנת 1976 פרסם השבועון האמריקני טיים מגזין כי לפי דו"ח של ה-CIA הורה דיין באותו היום על התקנת פצצות אטום לשימוש כמעשה ייאוש.

ה-8 באוקטובר נחשב כנקודת השפל החמורה ביותר אליה הגיע דיין. לאחריה הצליח להתעשת. הצעתו לנסיגה של הכוחות לשליש המערבי של סיני לא התקבלה. רב אלוף חיים בר לב הצליח לייצב את המצב בחזית דרום (הוא גויס לסייע, לאחר שכבר שימש בתפקיד שר המסחר והתעשייה, ונתמנה למפקד חזית הדרום, מעל ראשו של שמואל גונן אשר תפקודו היה לקוי), ובצפון הצליחו הלוחמים לבלום את המתקפה הסורית, ואף חדרו לשטח סוריה. בקרבות שריון שנערכו ב-13 באוקטובר וב-14 באוקטובר הצליח צה"ל לשבור את השריון המצרי, ובלילה שבין ה-15 באוקטובר וה-16 באוקטובר חצתה אוגדתו של אריאל שרון את התעלה. הפסקת האש ב-24 באוקטובר סיימה למעשה את המלחמה.

על תפקודו של דיין במהלך אירועים אלו כתב חיים הרצוג:

"הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככה יקרים לעת המשא ומתן על הפרדת הכוחות".

לעומת דיין, גילו אחרים כדוד אלעזר, חיים בר לב ואריאל שרון חוסן נפשי ונחישות, אשר היה בה כדי לסייע לכוחות הלוחמים להחזיק מעמד אל מול המתקפה הכבדה, ולסיים את המלחמה כאשר צה"ל מצוי בשטחן של סוריה ומצרים, והארמיה השלישית המצרית מכותרת בסיני ונתונה בסכנת מוות בצמא.

[עריכה] ועדת אגרנט

לאחר המלחמה המשיך דיין לשמש כשר הביטחון, ואף ניהל את המשא ומתן על הסדרי הביניים עם מצרים ועם סוריה. הבחירות לכנסת השמינית, אשר נדחו בשל המלחמה, התקיימו ביומה האחרון של שנת 1973. המערך זכה ב-52 מנדטים, וגולדה מאיר החלה במלאכת הרכבת הממשלה. מלאכה זו נמשכה למעלה מחודשיים, לא מעט בשל העובדה כי רבים מן השרים לא היו מוכנים לכהן בממשלה שבה משמש דיין בתפקיד שר הביטחון. דיין הודיע על פרישתו מן התפקיד, אך "לאחר הפצרות גולדה" שב וקיבל את התפקיד לידיו. הממשלה החדשה הושבעה ב-10 במרץ 1974.

ב-1 באפריל 1974 הוגש לממשלה דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, אשר מונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. הוועדה המליצה על הפסקת כהונתו של דוד אלעזר כרמטכ"ל, וקבעה קביעות קשות ביותר באשר למערך המודיעין, ולראשו אלי זעירא, וכן באשר לאלוף שמואל גונן. באשר לדיין, קבעה הועדה, כי הוא אינו נושא באחריות אישית, שכן נשמע לעצת הדרג הצבאי, ולא הייתה עליו חובה לגבש דעה משלו, העומדת בסתירה להערכות גורמי הצבא.

ההחלטה להסיר את האחריות מעל כתפי הדרג המדיני התקבלה בתדהמה ובהלם. רבים קראו להתפטרותם המיידית של גולדה ושל דיין. נראה היה לציבור כי אלעזר משמש כשעיר לעזאזל של הדרג המדיני, וכי הוא נושא לבדו כמעט באחריות לה צריכים להיות שותפים רבים יותר. הפגנות רבות מול הכנסת ביטאו את מחאתו וזעמו של הציבור. עוד בפברואר 1974 פצח קצין מילואים בשם מוטי אשכנזי בשביתת רעב אל מול משרד ראש הממשלה בדרישה להדיח את דיין. אל דגלו של אשכנזי, ושל קצין נוסף, אסא קדמוני, הצטרפו אלפים.

לאחר פרסום הדו"ח לא יכלה עוד גולדה מאיר לשאת בלחץ הציבורי, והודיעה על התפטרותה. לאחר שיח ושיג פוליטי הוחלט כי את תפקיד ראש הממשלה יקבל יצחק רבין. אך בכך לא היה די. הלחץ על דיין להתפטר ולא לשמש בתפקיד בממשלת רבין היה כבד. שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, הודיעו כי לא ימשיכו לשבת בממשלה אם ימשיך דיין לשבת בה. על דיין הופעל לחץ שלא להתייצב לישיבות הממשלה, על אף שהמדובר בממשלת מעבר, אשר על פי החוק לא ניתן להתפטר ממנה. משהוצגה הממשלה החדשה בראשותו של רבין, ב-3 ביוני 1974, נעדר מרשימת שמות השרים שמו של דיין, לראשונה מאז 1967.

[עריכה] כשר החוץ בממשלת בגין

לפני הבחירות לכנסת התשיעית, במאי 1977, היה דיין למועמד מבוקש ומחוזר על ידי שתי המפלגות הגדולות. יצחק רבין איבד את כל האשראי הציבורי הרב שניתן לו עם הקמת הממשלה, ולפני הבחירות (בטרם נחשף עניין חשבון הדולרים שהביא להתפטרותו) עמד בראשה של מפלגה מובסת ומפולגת, ששובל של פרשיות שחיתות נסרח אחריה. מנחם בגין היה זקוק לדיין, אשר עדיין שמר על הילה של מדינאי בכיר, ואדם המקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן גוריון. דיין עמד במשא ומתן עם בגין, אשר התפוצץ בשל כך שבגין סירב לדרישתו להצהיר כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים או על חלק מהם. דיין התמודד לבחירות אלו מטעם המערך (השני) ונבחר לכנסת.

לאחר ניצחון הליכוד בבחירות, הסכים דיין לתנאיו של בגין בשינוי סמנטי קל (את המילה "כל עוד" החליפה המילה "בעוד"). דיין הצטרף לממשלתו של בגין בתפקיד שר החוץ. החלטה זו עוררה חמת זעם וסערה, ושמעון פרס דרש כי דיין יחזיר למפלגת העבודה את המנדט שלקח עמו. דיין לא הסכים לכך, והפך ל"סיעת יחיד". את נאום ההשבעה של דיין כשר החוץ ליוו צעקות בוז רמות וקריאות ביניים. דיין הואשם על ידי חבריו באופורטוניזם והמעבר שלו, כמי שבמשך כל חייו השתייך לתנועת העבודה, אל שורות הליכוד, נחשב על ידי תומכי המערך כחציית קווים בלתי נסלחת.

בפגישה סודית שנערכה במרוקו, שאליה הגיע דיין כשהוא לבוש בפאה נוכרית, וחבוש במשקפי שמש, הפגיש חסן מלך מרוקו את דיין, ב-16 בספטמבר 1977, עם סגן נשיא מצרים, ד"ר חסן תוהמי. פגישה זו הייתה בבחינת פריצת דרך מדינית, שהובילה למגעים ישירים בין ישראל ומצרים, ששיאם בביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת במדינת ישראל. תוהמי העביר דרך דיין לבגין את תביעת סאדאת כי תינתן לו "מילה של כבוד" כי ישראל תיסוג מן השטחים, ובתמורה לכך ינוהל משא ומתן לשלום. לבסוף ביקר סאדאת בירושלים מבלי שהובטח לו דבר מראש.

במהלך ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, ב-19 בנובמבר 1977, נפגשו לראשונה שני מנהיגים אלו, אשר הנהיגו את ארצותיהם במלחמת יום הכיפורים. הביקור היה טקסי ברובו, וכלל נאומים נמלצים של שני הצדדים. הדרך אל השלום הייתה עדיין ארוכה. דיין מעיד כי יחסו של סאדאת אליו היה קורקטי, בניגוד ליחס החם שהפגין לאחרים, כגון עזר ויצמן.

המשא ומתן נמשך כשנה, ונקלע למבוי סתום, כאשר לבסוף סוכם כי תיערך ועידה בקמפ דייוויד בה יהיו נוכחים נציגים בכירים של שתי הארצות ומתווכים אמריקנים. בשיחות קמפ דייוויד היה תפקידו של דיין תפקיד של יועץ בכיר, והוא העניק מניסיונו ומחכמתו לבגין. בקמפ דייוויד הסכים בגין לניסוחים שלהם התנגד במשך שנים. לא רק הנסיגה עד למטר האחרון מחצי האי סיני תמורת שלום, כנגדה התריע במהלך שנות ישיבתו באופוזיציה, אלא גם הסכמה לדיון ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני וצרכיו הצודקים". לדיין היה חלק ניכר בריכוך זה.

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין התנגד למדינה פלסטינית, אך סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. דיין חפץ להתקדם במשא ומתן ולהשיג בו הישגים, בעוד שבגין, לדעתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן, בסברו כי העניינים אינם צריכים להגיע לידי הכרעה כל עוד האינטרס המצרי מחייב שקט ושיתוף פעולה, בתקופה שבה על ישראל למלא אחר התחייבויותיה הטריטוריאליות לנסיגה מסיני, תקופה בת שלוש שנים. חילוקי דעות אלו, אשר הביאו בתחילה להצבתו של ד"ר יוסף בורג בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (כאשר האדם הטבעי לשמש בתפקיד זה היה שר החוץ, דיין), הביאו לפרישתו של דיין מממשלת בגין ב-23 באוקטובר 1979. את ספרו "הלנצח תאכל חרב" פותח דיין בהערה לפיה נשם בגין לרווחה לאחר התפטרותו.

[עריכה] אחרית דבר

כאשר פרש דיין מממשלת בגין היה כבר בסוף ימיו. מחלת הסרטן קיננה בגופו. המחלה התגלתה בחודש יוני 1979, ולאחר ניתוח קשה שב דיין לעבודתו. אל הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בסוף יוני 1981, רץ בראש רשימה עצמאית שנקראה "תלם" (תנועה להתחדשות ממלכתית), שזכתה בשני מנדטים, עבורו ועבור חבר הכנסת מרדכי בן פורת. בשבת חול המועד סוכות ה'תשמ"ב, 16 באוקטובר 1981, נפטר דיין מהתקף לב. על פי בקשתו נטמן בטקס צנוע בבית העלמין בנהלל, כאשר קברו משקיף על נופו של עמק יזרעאל, שבו גדל. במקומו נכנס לכנסת בן דודו, חבר הכנסת יגאל הורביץ.

[עריכה] אישיותו וחייו הפרטיים

דיין היה בין הדמויות המרתקות ביותר שהצמיחה הציבוריות הישראלית. כאדם היה בעל חוש הומור, חריף ויודע ספר. הוא ניחן ביכולת ניתוח ובאינטלקט חד, כמו גם בלשון חריפה. מעולם לא היסס להביע את דעתו, גם כשזו נגדה את האינטרס האישי או הפוליטי שלו, או כשסתרה דעה קודמת. דיין נחשב תמיד לפרגמטיסט המנתח את המצב בצורה ריאלית ומנסה להתאים עצמו למציאות המשתנה. ידועה אמרתו "רק חמור אינו משנה את דעתו". הייתה זו אמרה של אדם היכול לומר ולעשות את כל העולה על רוחו, כאשר הפופולריות שלו בציבור נותנת לו חסינות מפני תוצאות אמרותיו.

דיין חש זיקה אל התנ"ך, ואף כתב ספר בשם "לחיות עם התנ"ך". בשנת 1954 נתפס לתחביב הארכיאולוגיה. הוא ביצע, בעודו במדים, חפירות ארכיאולוגיות בלתי חוקיות, ואף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, והיה רוכש מהם עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר במרץ 1968 התמוטטה חפירה ארכיאולוגית בעת ששהה בה, והוא נקבר תחתיה ואך בנס ניצל ממוות. ביקורת רבה ניתכה עליו בשל העובדה שאת ממצאיו שמר לרוב לעצמו, או במילים פשוטות, על היותו של דיין שודד עתיקות. במרץ 1965 הוגשה כנגדו תלונה למשטרה, ואף הוזמן לגביית עדות בתחנת המשטרה, אך הגיע לבסוף להסדר עם ראשי אגף העתיקות אשר מנע את העמדתו לדין. דיין התייחס לטענות כנגדו בבוז, וגישתו הייתה כי הוא, מצדו, מוכן תמיד להסיר את חסינותו ולעמוד למשפט.

טענות לגבי זלזולו של דיין בחוק נשמעו גם בתחומים אחרים. אורי אבנרי, עורך העולם הזה טוען כי בעקבות ביקורת שפרסם על משה דיין, שלח זה חיילים ששברו את ידיו באמצעות טוריה, בשנת 1953. [1]

חייו האישיים היו סוערים לא פחות. מספר מערכות יחסים עם נשים, שניהל במקביל לחיי נישואיו לרות דיין, נחשפו ויצרו שערוריות זוטא. בשנת 1963 פרסמה אישה בשם הדסה מור ספר בשם "דרכים לוהטות" שבו פירטה את יחסיה עם דיין. מור הייתה אשתו של דב ירמיה, סגן אלוף בצה"ל וידיד נעוריו של דיין עוד מימי נהלל. הבעל הנבגד פנה אל בן גוריון בדרישה שינקוט צעדים כנגד דיין, ונענה בכך שאף דוד המלך נשאר בתפקיד מלך ישראל לאחר שנחשפה פרשת האהבים עם בת שבע, וכי העם הבריטי לא הדיח את הורציו נלסון לאחר שנתגלה כי זה לקח לו לפילגש את אמה המילטון, אשת השגריר הבריטי בנפולי. בפרשה נוספת, שאירעה בתחילת שנות השבעים, נסחט דיין על ידי אישה בשם אלישבע צ'יזס, צעירה כבת עשרים שעמה קיים מערכת יחסים. הפרשה התפרסמה בעיתונות הגרמנית, אך בישראל נתקלה בקשר של שתיקה, פרט לפרסום בשבועון "העולם הזה". בקרב הציבור הרחב לא הצליחו מעלליו המיניים של דיין לפגוע בתדמיתו, ונהפוך הוא, הדבר נראה בעיני חלק מהציבור כסממן של גבריותו והתעלמותו מן המוסכמות. אחת מפרשיות האהבים שניהל התגבשה לבסוף לכדי קשר שנמשך במשך שנים רבות (משנת 1957) ולבסוף לחיי נישואין. רחל דיין, שיחסיה עם משה החלו בהיותה נשואה לגבר אחר, הייתה לאשתו השנייה, לאחר שהתגרש מרות דיין לאחר 37 שנות נישואין. רחל נותרה לצדו בשנותיו האחרונות עד מותו ואף ירשה ממנו את האוסף הארכיאולוגי שלקח לעצמו במהלך שוד העתיקות אשר ביצע. את האוסף הגנוב מכרה רחל דיין למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר.

סבוכים היו גם יחסיו של דיין עם בני משפחתו הקרובים - ילדיו יעל, אודי ואסי. יעל תיעדה את מערכת היחסים הסבוכים במשפחה בספרה "אבי, בתו". העיתונות התעניינה תמיד בנעשה במשפחה זו. בראיון למוסף של "ידיעות אחרונות" התייחס אסי דיין לתופעה זו: "אבי, בתו, אמי, בתה, אחותו, אחיה, אבי. תמיד עם הפנים למשפחה והתחת למשפחה". העיתונות לא החסירה דבר מן הנעשה במשפחה: הסכסוכים לאחר פתיחת צוואתו של דיין, התמכרותו לסמים של אסי ויחסיו עם הנשים בחייו, והקריירה הפוליטית של יעל. כיום אף בן הדור השלישי למשפחה זו, ליאור דיין, המפתח קריירת משחק, משמש מוקד להתעניינות ציבורית. בני משפחה מפורסמים נוספים הם עזר ויצמן שהיה נשוי לראומה, אחותה של רות דיין, שר האוצר לשעבר, יגאל הורביץ, שהיה בן דודו, חבר הכנסת ומזכיר תנועת המושבים לשעבר, עמוס הדר (אחיו של יגאל הורביץ) ואחיינו המשורר יהונתן גפן (אבי הזמר אביב גפן), כמו גם האלוף במילואים עוזי דיין.

זכרו של דיין מונצח כיום במקומות רבים במדינת ישראל. רחובות ראשיים בערים הגדולות נושאים את שמו, כמו גם המרכז ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

[עריכה] ספריו

• יומן מערכת סיני, הוצאת "עם הספר", תל אביב, 1965.
• מפה חדשה יחסים אחרים, הוצאת שקמונה, 1969.
• אבני דרך; אוטוביוגרפיה, הוצאת עידנים, ירושלים, (1976).
• יומן וייטנאם. 1978.
• לחיות עם התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1978.
• הלנצח תאכל חרב: שיחות השלום - רשמים אישיים, ספרי ידיעות אחרונות, הוצאת עידנים, (1981).

[עריכה] לקריאה נוספת

• אריה חשביה, עין אחת למארס, הוצאת אחיאסף, תל אביב, 1959.
• פנחס יורמן (עורך), משה דיין - דיוקן, הוצאת מסדה, 1969.
• שבתי טבת, משה דיין, הוצאת שוקן, 1972.
• שבתי טבת, קללת הברכה, הוצאת שוקן, 1970.
• יעל דיין, אבי, בתו הוצאת עידנים ידיעות אחרונות, 1986.
• הדסה מור, דרכים לוהטות, הוצאת קוץ, 1963.
• אורי אבנרי, מלחמת היום השביעי, הוצאת דף חדש, תל אביב, 1969.
• מיכאל בר-זהר, החודש הארוך ביותר, הוצאת א. לוין אפשטיין, תל אביב 1968.
• חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים, 1975.
• תום שגב, 1967 - והארץ שינתה את פניה, כתר, 2005.

[עריכה] ראו גם

• שושלת דיין - עץ משפחה

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: משה דיין

• משה דיין באתר הכנסת .
• משה דיין, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
• כתבה ב"הארץ" על מחקר על תחביבו הארכיאולוגי של דיין
• המהפכן כתבה בהארץ

ערך מומלץ