סרג'ו לאונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

סרג'ו לֵיאונה (3 בינואר 1929 - 30 באפריל 1989) במאי קולנוע איטלקי.

ליאונה נולד ברומא, בנם של חלוץ הקולנוע האיטלקי וינצ'נצו ליאונה והשחקנית פרנצ'סקה ברטיני, והחל לעבוד בתעשיית הקולנוע האיטלקית משהגיע לגיל 18.

הוא החל בכתיבת תסריטים בשנות החמישים, במיוחד לסרטי "החרב והסנדל" - האפוסים ההיסטוריים שהיו פופולריים באותו הזמן. הוא אף עבד כעוזר לבמאי במספר הפקות הוליוודיות גדולות שצולמו באולפני צ'ינה צ'יטה ברומא כגון קוו ואדיס (1951) ובן חור (1959). בעבודתו זו רכש את המיומנות ליצור סרטים דלי תקציב שייראו כהפקות הוליוודיות זוהרות, מיומנות אותה הפגין בסרטו הראשון "הענק מרודוס" (Il Colosso di Rodi) שיצא לאקרנים בשנת 1961.

בתחילת שנות השישים הדרישה לסרטים היסטוריים שככה, וליאונה היה בין ממציאי הז'אנר החדש - מערבוני ספגטי. "בעבור חופן דולרים" אשר יצא בשנת 1964 היה בין מניחי הבסיס לז'אנר זה, שעיקרו צילום מערבונים באולפנים באיטליה ובספרד, תוך שימוש בשניים או שלושה שחקנים אמריקנים מן השורה השנייה, המלווים בלהקת סטטיסטים ושחקני משנה איטלקים או ספרדים. בעבור חופן דולרים, אשר היה מבוסס בעלילתו על סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה יוג'ימבו, גילה לעולם את השחקן קלינט איסטווד והפך אותו לכוכב, בדמות שתלווה אותו מעתה - "הגיבור ללא שם". עד לסרט זה היה איסטווד שחקן משנה בטלויזיה האמריקנית, וסרט זה היה פריצתו הגדולה. המראה שהציג הסרט היה מבוסס הן על תקציבו הנמוך, והן על אתרי הצילום בספרד, אך יותר מכל על נטישת נקודת המבט האמריקנית, והצגת מערבון בעל נקודת מבט אירופית, אלימה, בעלת מוסריות יחסית, וחסרה לחלוטין את הדיכוטומיה הבסיסית של המערבון האמריקני - הקרב בין ה"טוב" (חובש הכובע הלבן) וה"רע" (חובש הכובע השחור). מבחינה חיצונית נטש ליאונה את הנוהג במערבונים האמריקניים להראות את הגיבורים כאילו זה עתה יצאו מסלון יופי - גיבוריו של ליאונה אינם מגולחים, בגדיהם מזוהמים וקרועים, וניתן להריח כמעט את ריח גופם. ריאליזם זה, הלקוח ישירות מהסרטים הנאו-ריאליסטיים האיטלקיים שלאחר מלחמת העולם השניה היה בעל השפעה ישירה על כל המערבונים שנעשו מאז.

סרטו הבא היה הצלפים ("For a Few Dollars More"), אשר יצא לאקרנים בשנת 1965.

הטרילוגיה הושלמה עם הסרט "הטוב הרע והמכוער" (Il Buono Il Brutto Il Cattivo) אשר יצא לאקרנים בשנת 1966. סרט זה, הזכור במיוחד בשל נעימת הרקע המהפנטת שהלחין אניו מוריקונה, היה פריצת דרך צורנית וקולנועית. עשר הדקות הראשונות של הסרט הן ללא דיאלוג. הדמויות, שעל אף שהן מכונות "הטוב" ו"הרע" הינן נטולות עכבות מוסריות כלשהן, מצויות במאבק בינן לבין עצמן על אוצר הטמון בבית קברות, כאשר מסביבן מתחולל המאבק האימתני האמיתי בין הטוב והרע - מלחמת האזרחים האמריקנית, והדמויות נלחמות במהלך הסרט פעם לצד הדרום, ופעם לצד הצפון, כפי שהדבר מקדם את ענייניהן בכל רגע נתון. משחקם הנהדר של קלינט איסטווד בתפקיד ה"טוב", לי ואן קליף בתפקיד "הרע" ואלי וואלך בתפקיד "המכוער", מודגש במיוחד על ידי תנועות המצלמה הרחבות, המתמקדות לדקות ארוכות בפניהם הבלתי מגולחות של הגיבורים. העובדה כי סרט זה שאמור להתרחש בדרום ארצות הברית, מצולם בנוף ים תיכוני מובהק, וכי שחקני המשנה דוברים במבטא ספרדי בולט (בין אם הם משחקים מקסיקנים או את אנשי צבא הדרום), מקנה לסרט אפקט סוריאליסטי. איסטווד משחק בסרט זה את תפקיד "הגיבור ללא שם" בדרכו השקטה, אך הכוכב האמיתי הוא וואלך, הנותן למצלמתו של ליאונה להדגיש כל תו בפניו, במשחק מוגזם הנובע ישירות ממסורת התיאטרון היידי. בניגוד למערבונים רבים מאותה תקופה, שמר סרט זה על רעננות, ועל אף השנים שעברו מאז צולם, עדיין הינו בין הנצפים ביותר, וזוכה לשידורים רבים על מסך הקולנוע ומסך הטלויזיה.

כל שלושת הסרטים זכו למוזיקת רקע מאת אניו מוריקונה, והיו להצלחה ביקורתית וקופתית גדולה.

לאור הצלחתו הוזמן ליאונה לאמריקה להסריט שם מערבון "אמיתי" - "היו זמנים במערב", בעבור אולפני פאראמאונט. סרט זה צולם אף הוא בספרד ובאיטליה, ולאחר צילומו הסתבר כי המדובר בסרט ארוך, אלים, ולמעשה בהרהור דמוי חלום רע על המיתולוגיה של המערב הפרוע. את התסריט כתבו לסרט ברנרדו ברטולוצ'י ודריו ארג'נטו, שניהם בעלי קריירה משגשגת משל עצמם כבמאים. הסרט נערך ללא רחם על ידי האולפן, וחלקים ניכרים ממנו הושארו על שולחן העריכה. התוצאה הייתה כישלון קופתי, אך סרט בעל איכויות קולנועיות ניכרות, שעודו נצפה על ידי תלמידים לקולנוע, ויש הרואים בו את סרטו הטוב ביותר של ליאונה.

לאחר כישלון זה ביים ליאונה את "חופן של דינמיט" (1971), בכיכובו של ג'יימס קובורן, אשר היה מערבון ספגטי שגרתי, ולא הפגין את האיכויות שהפגינו קודמיו. ליאונה סירב לביים את הסנדק, ובילה את עשר השנים הבאות ביצירת "היו זמנים באמריקה", פרויקט גנגסטרים מגלומני, אשר היה מעבר ליכולת העיכול של האולפן ושל הקהל האמריקני. העריכה שקיצרה את הסרט מארבע שעות, איבדה את רוב התחכום שבעלילה ובנרטיב המסובך, והסרט היה לכישלון קופתי וביקורתי. בעת מותו בשנת 1989 עבד ליאונה על הכנת אפוס גדול בו ינציח את המצור על לנינגרד במלחמת העולם השניה.