עוזיהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

העתק של ציון עוזיה. ציון זה, כך משערים, הושם על קברו של עוזיה בימי בית שני, כאשר התרחבה ירושלים והועבר קברו של עוזיה למקום אחר על מנת לפנות מקום לבתים חדשים. הציון כתוב ארמית ומזהיר "לא לפתוח".

עוזיהו או עזריהו מלך יהודה, בנו של אמציה, שימש כעוצר בשנים 785 לפנה"ס עד 769, וכמלך בשנים 769 עד 733.

עוזיהו עלה בגיל 16 לכס, ומלך 52 שנה. פרט מאלף בהקשר עם הכתרתו של עוזיה/עזריהו הוא שההכתרה נעשתה על ידי "כל עם יהודה":

מסתבר שביטוי זה מקביל לביטוי "עם הארץ" (למשל, מל"ב יא,יח), ויש בו רמז לכך שהאצולה התערבה כאן בפרשת ההמלכה (הביטוי "עם הארץ" מתייחס בתקופת המקרא לאצולת הקרקע).

ספר מלכים עובר על תקופת שלטונו הארוכה של עוזיהו בשתיקה כמעט מוחלטת:

ספר דברי הימים מוסיף כנגד זאת פרטים נוספים על פעולותיו של עוזיהו (להלן).

[עריכה] התפשטות דרומה

ספר מלכים מספר רק על כיבוש אילת שבראש מפרץ אילת ובנייתה. ספר דברי הימים מוסיף על כך את הפרטים הבאים:

עוזיהו בנה את אילת, אותה יש לזהות עם תל אל-חלייפה שעל הגדה הצפונית של מפרץ אילת, בין עקבה לאילת. השרידים במקום מעידים, שבאתר זה ניצבה מצודה או אכסניה מבוצרת ששמרה על צומת הדרכים החשובה מערב ומסיני, מאדום ומן הערבה. המצודה הוקמה במרכז הערבה, משום שמיקום זה הבטיח כנראה את השליטה על הדרכים משני צדי המפרץ המזרחי מפני שבטי הנגב וסיני. יתכן שיש ליחס לעוזיהו גם את הקמת המצודה בקדש-ברנע. קדש שימשה פרשת דרכים חשובה, והשליטה עליה הבטיחה פיקוח על תנועת השיירות - הן השיירות שהלכו בין ערב לחוף פלשת והן אלו שבין מצרים וארץ ישראל. מצודת אילת שמרה כנראה גם על דרכי המסחר בין מצרים לאדום, דרכים שלא עברו דרך קדש ברנע.

פקוח זה הביא לכך שעוזיהו שלט על הערבים והמעונים. המעונים היו שבט ערבי שישב בצפון סיני ונדד עד מבואות מצרים, כפי שנתברר מתעודה אשורית. מקומה של גור-בעל, בה ישבו הערבים, טרם זוהה.

תמיכתו של עוזיהו בפיתוח המסחר ובהגדלת הכנסות המדינה מהשליטה בנתיבי המסחר, הביאו את עוזיהו לצאת למלחמה נגד פלשת. לראשונה מאז פילוג המלוכה, לכדה יהודה את אשדוד ואת יבנה. עוזיהו גם בנה יישובים "באשדוד ובפלשתים", כלומר יישובים ומצודות לאורך נתיב שעבר בחוף הים. שליטה זו הקנתה לעוזיהו לא רק פיקוח על נמלי המוצא והכניסה של סחורות, אלא גם פיקוח על דרך פלשת בין מצרים לארץ ישראל, ובנוסף לכך אחיזת-מה בקטע מן הנתיב הימי שקישר בין מצרים לחופי הלבנט. שליטה בפלשת, קדש ואילת היקנו לעוזיהו לא רק שליטה על הנתיב שהוליך סחורות בין ראש מפרץ אילת לפלשת וקישר את פלשת עם ארצות חצי האי ערב, אלא גם שליטה על כל נתיבי המסחר היבשתיים שהוליכו ממצרים צפונה. מכאן תובן גם הקביעה של הפסוק - "וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה" (דה"ב כו,ח).

אך עדיין השאלה האם מצודות אלו נועדו להשיג שליטה בנתיבי המסחר או שנועד להם תפקיד נוסף עומדת בעינה. מערכת מצודות אלו על הדרכים הראשיות, שאליהן נוספה ללא ספק מערכת נוספת של מצודות, היו יכולות לשמש גם עמדות חזיתיות לסיכול פשיטות של נוודים, ולעכב את חיילות צבא מצרים במקרה של מסע מלחמה מצרי נגד יהודה.

[עריכה] הרחבת השליטה בעבר הירדן המזרחי

ספר דברי הימים מספר: "וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ" (שם). דבר זה מלמד על התפשטות יהודה גם בכיוון מזרח, וזאת על חשבונה של ממלכת ישראל בסוף ימי ירבעם השני. את מלאכת ההשתלטות ביצע, קרוב לודאי, יותם ששלט 16 שנים כעוצר (758-743). ספר דבה"י זוקף הישג זה בכל אופן לעוזיהו:

בתקופה זו נערך גם מפקד בני ראובן וגד שבגלעד עליו מסופר בדה"א ה,א-יז. שם, בפסוק יז נאמר: "כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". מפסוק זה קשה לדעת אם המפקד נערך ביוזמה משותפת של מלך ישראל ומלך יהודה, או שהזכרתם היא רק בבחינת ציון תאריך למפקד. כן לא ידוע באיזו מידה קשור מפקד זה למלחמתו של יותם בבני-עמון. אך כך או כך מפקד זה מרמז על התפשטות היישוב היהודי בגלעד באותה עת.

לדעת החוקר בנימין מזר, באותה העת החלה ההתיישבות היהודית בדרום הגלעד והוקמו שם אחוזות גדולות, שאחת מהן היא "ארץ טבאל".

ירבעם ב' הוא שהרחיב את גבול ממלכת ישראל עד "ים הערבה" (מל"ב יד,כה) ואף עד "נחל הערבה" (עמוס ו,יד), כלומר עד ים המלח (כנראה בדרומו). אם כן, פעילותו של יותם בהכנעת בני-עמון היה בה משום כניסה דרך שטח שבשליטת ישראל. דבר זה אפשרי היה במקרה של שיתוף-פעולה בין ישראל ויהודה, אלא אם כן נניח שהדבר היה לקראת סוף ימי ירבעם שאז נחלשה האחיזה הישראלית באזור זה.

אולם גם אם שררו יחסים תקינים בין ישראל ויהודה בימי יותם וירבעם ב', הרי שעם נפילת בית יהוא, והתמוטטות עוצמתה של ממלכת ישראל עקב מאבקים על כס המלוכה שלה, בהם נטלו עתה חלק מתחרים מן הגלעד, יכולה הייתה ממלכת יהודה להתעצם ללא הפרעה על חשבונה של ממלכת ישראל בעבר הירדן. על כך נשמע הד בנבואת הושע: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי" (הושע ה,י).

מסתבר שהתפשטות זו הייתה מקור לעוינות והחשד מצד ישראל כלפי יהודה. הושע, שאת נבואותיו יש ליחס ברובן לתקופת מנחם מלך שומרון, קובל על כך שישראל ביאושה מבקשת לה בריתות עם ממעצמות רחוקות: "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" (הושע יב,ב). אם שיחזור זה נכון, הרי שליהודה היה מה לחשוש ממצרים, והמצודות שבנתה על דרכי הגישה ממצרים היו אמורות לשמש גם במשימות בטחוניות, כקו הגנה והתרעה ראשון.

[עריכה] חיזוק הצבא וביצור ירושלים ויהודה

ספר דבה"י מספר על פעולותיו הנוספות של עוזיהו:

כאן מסופר, מלבד על חיזוק הצבא וביצור ירושלים, גם על בנית מגדלים במדבר, ועל חציבת בורות מים. ה"מגדלים במדבר" היו, למעשה, ביצורי קו-ההגנה וההתראה השני, שמילא את השטח השומם יחסית שבין קו הביצורים הראשון (קדש ברנע--אילת) לבין ביצורי השפלה ואזור הר יהודה. דבר המעלה את השאלה עד היכן הגיע תחום ההתיישבות הישראלית בנגב?
לא ידוע באופן ברור מה היה היקף ההתיישבות הישראלית בפועל בהר הנגב בימי דוד ושלמה. אך מימי רחבעם ואילך היה גבול היישוב הישראלי בדרום בגבול הגאוגרפי שבין אזור ההר לנגב הצפוני: לכיש-מרשה-אדורים-חברון-זיף; או: דביר-יתיר-אשתמוע-יוטה. על יהושפט נאמר: "וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת" (דה"ב יז,יב) אך לא בנגב, ועל תחום היישוב היהודי בימיו מסופר בדה"ב יט,ד: "וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם".

בימי יהושפט נזכרים לראשונה הערבים: "גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן..." (דה"ב יז,יא). גם בכתובות האשוריות נזכרות הן לראשונה אצל שלמנאסר ג' (בקרב קרקר), היינו בזמנו של יהושפט. הד ראשון מהם בספרי הנביאים מופיע אצל ישעיהו, שהחל לנבא בימי עוזיהו. יש על כן מקום להניח, שלאחר הרס היישובים העמלקים בהר הנגב על-ידי דוד פלשו לשם שבטים חדשים מדרום-מזרח במאה ה-9. יהושפט פרש שלטונו עליהם אך היישוב היהודי לא התפשט לעבר הר-הנגב. גם בימי עוזיהו ספק רב אם מלבד המצודות הבודדות שהקים היה ישוב בהר הנגב. "המדבר" הנזכר לגבי פעולותיו עשוי להיות הנגב הצפוני ואף מדבר יהודה, וגם שם היו רק רועים.

את הביצורים הללו של הקו הראשון ושל "המדבר" השלימו הביצורים בפלשת, ששמרו על מבואותיה של ארץ יהודה מצד השפלה. ביצורים אלו כללו ודאי את ביצור אזור הגבעות ("השפלה"), וביניהם תלים כמו תל אל-נג'ילה, תל א-צאפי ותל בטאשי.

השלמה למידע על פעולות עוזיהו המובאות בדה"ב כו, קיימת בדה"ב כז בתאורים על פעולות יותם: "וְעָרִים בָּנָה (=יותם) בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחֳרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיּוֹת וּמִגְדָּלִים" (דה"ב כז,ד). אזור החורשים הוא אזור הגבעות המיוער אשר במערב ארץ יהודה. ביצורים אלו. היוו קוו ביצורים שלישי. ועל קו זה נוספה ביצורה של ירושלים.

[עריכה] התיחסויות דתיות: הדרישה בה', הסכסוך בשאלת הקטרת הקטורת, ועונש הצרעת

ספר דברים וספר דברי הימים שותפים בהתיי חסותם הבסיסית להיבט הדתי של מלכות עוזיהו:

"וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו" (דה"ב כו,ד). על כך מוסיף ספר מלכים את ההבהרה שהוסיף גם בכל האמור לאמציהו: "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מל"ב טו,ד).

המלך ובני ביתו היו אמנם נאמנים למצוות ה', ולפחות בכל הנוגע לפולחן הרשמי במקדש, אך לצד הפולחן הרשמי המשיכו להתקיים פולחנים עממיים ברחבי הארץ.

לעומת זאת ספר דברי הימים מוסיף את המידע הבא: "וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת יְהֹוָה הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים" (דה"ב כו,ה). זהו ציון לא שכיח לתפקיד מנהלי מלכותי: מומחה לאותות שאליו אמור לפנות המלך בשאלה בדבר העתיד ורצון האל - מוסד הידוע היטב מן תרבויות המזרח הקדום. בעל ספר דברי הימים מייחס את הצלחותיו המדיניות של עוזיהו בכך שבטרם נקט צעד כלשהו שאל באותות את עצת האל ורצונו, ובכך נמנע משגיאות.
אך תוספת משמעותית יותר מוסר ספר דברי הימים בהקשר עם מחלתו של עוזיהו. בעוד שספר מלכים מציג את עניין מחלתו של עוזיהו כעובדה ללא פירושים דתיים, הרי שספר דברי הימים מוסיף על כך את הפרטים הבאים:

ככל הנראה, עוזיהו תבע לעצמו זכויות בפולחן המקדש. לזכויות אלו היו שורשים היסטוריים, שכן שלמה שירת בקודש, ולפניו שמשו בקודש בני דוד (שמ"ב ח,יז). אך מאז, במשך דורות רבים, ובמיוחד מימי יואש ואילך, הייתה הפרדה בין סמכות השלטון לבין סמכות הפולחן מתוחמת וברורה. המסורת קישרה את "חטאו" זה של עוזיהו בצרעת שדבקה בו. על כך מספר גם יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ט, י, ד), שמוסיף על המסופר ש"רעש גדול הרעיש את האדמה, והמקדש התבקע, ונוגה שמש מבריק הבהיק ונפל על פני המלך, שהוכה מיד בצרעת". ככל הנראה, יש כאן הד כלשהו לעוצמתה של הכהונה שהיוותה ללא ספק מוסד עשיר וחזק מבחינה פוליטית, ואת מאבקה של המלכות נגד מוסד זה, מאבק שאת הדיו ניתן למצוא קודם לכן בתקופת יהואש.

בשל הצרעת שפגעה בו נאלץ עוזיהו לשכון בבידוד ב"בית החופשית" עד סוף ימיו. מובנו של השם "חופשית" מתבאר מן השפה האוגריתית, בה ח'פת'ת הוא אחד מכינויי השאול. ונראה ש"בית החופשית" היה כינוי לבית אשר שוכניו משולים למתים. מקומו של מבנה זה אינו ידוע כיום, אך המסורת העממית זיהתה אותו עם קבר בני חזיר.

מקום קבורתו של עוזיהו - מקום הקבורה של מלכי יהודה - טרם זוהה בוודאות. אך אין זה מן הנמנע ששרידי הקברים החצובים בסלע שנתגלו בדרום גבעת העופל יש להם שייכות לקברי בית דוד. הללו הצטיינו בייחודם ובהידורם וזכו ליחס כבוד רב מצד תושבי ירושלים. לעומת זאת יחזקאל הנביא התריע על כך שקבורות אלו מטמאות את עיר הקודש, ותבע להרחיק את "פגרי מלכיהם" מן המקום אשר אלוהי ישראל ישכון בו בתוך עמו לעולם:

לאור תביעה זו של יחזקאל יש ענין רב בציון-קבר מתקופת בית שני שנמצא בשעתו (אך מקום המימצא לא נודע) והשתמר עד לאחרונה במוזיאון בתורכיה. ציון זה כתוב בארמית:

"לכה התית טמי עוזיהו מלך יהודה ולא למפתח" = לכאן הועברו עצמות עוזיהו מלך יהודה ואין לפתוח.

כלומר, עצמותיו של עוזיהו הוצאו מקברו והועברו למקום קבורה אחר, מטעם שאינו ידוע.

[עריכה] קישורים חיצוניים

הסופר ראובן קריץ פירסם רומן היסטורי על המלך עוזיהו וקודמיו בשם "עוזאי " . סקירה מפורטת על רומאן זה יש כאן : בימי יהואש ועוזיהו ובאתר במה החדשה