פוג'יין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פֿוּ-גְ'יֵן (福建/Fújiàn) (מוכר גם כפֿוּקְּיֵן או הוֹקְּיֵן) הוא מחוז בדרום מזרח סין. שטחו 121,400 קמ"ר, אוכלוסייתו מונה כ-35 מיליון נפש ובירתו פֿוּ-ג'וֹאוּ (福州/Fúzhōu). המחוז שוכן לחופי מצר טאיוואן, מול האי טאיוואן. רשמית הוא כולל גם מספר איים, ביניהם הארכיפלגים קִינְמֵן ומַאצוּ, אך אלו נשלטים בפועל על ידי הרפובליקה הסינית.
התפתחות סחר ימי הפכה את פוג'יין מאזור ספר מבודד למרכז חשוב של דרך המשי הימית החל במאה העשירית, תחת שושלות סונְג ויוֵּ'אן. העיר צְ'וֵ'אן-ג'וֹאוּ (泉州/Quánzhōu) הייתה באותה עת אחת מערי הנמל הגדולות בעולם ועסקה במסחר במשי, טקסטיל, אבני חן, חרסינה ועוד. באותה עת הייתה העיר ביתם של למעלה ממאה אלף סוחרים ערבים והוקם בה המסגד העתיק בסין, הפעיל גם היום. היא גם הייתה בסיס למסעותיו הימיים המפוארים של צ'אנג חֶה. זוהרה של העיר הועם באחת כאשר שושלת מינג החרימה את הסחר הימי במאה ה-15 בנסיון לצמצם את תופעת שודדי הים היפניים באותה עת. העיר לא התאוששה גם לאחר הסרת החרם ב-1550 ומרכז הכובד של הסחר הימי עבר ממנה לערים נינְג-בּוֹ, הַאנג-ג'וֹאוּ (במחוז גְ'א-ג'אינג של ימינו), שאנגחאי, וגואנגג'ואו (בירת מחוז גואנגדונג).
סיום עידן הסחר הימי במחוז סימן את תחילתו של עידן ההגירה. החל במאה ה־16 החלו תושבים מפוג'יין להגר למדינות שכנות כגון סינגפור, הפיליפינים, מלזיה ואינדונזיה. כאשר שושלת צ'ינג הכלילה את האי טאיוואן תחת מחוז פוג'יין החלה הגירה מסיבית גם לאי זה, ומרבית תושבי האי כיום הם למעשה צאצאי מהגרים פוג'יינים. להגירה זו חלק חשוב באופי הנוכחי של המחוז, כיוון שרבים מהמהגרים בתפוצות אכן התייחסו לפוג'יין כאל מולדתם והדבר מתבטא בקשר רציף של המחוז עם הפזורות השונות. הקשר עם טאיוואן תרם רבות למחוז החל בשנות ה-70, וכיום הוא אחד העשירים בסין. העיר שׂיָה-מֶן בפרט מדורגת אחת הראשונות בסין בתמ"ג לנפש (לפני בייג'ינג ושאנגחאי).
נוסף על כל אלה הייתה פוג'יין, החל במאה ה־17 מוקד של מגע, לא תמיד מבורך, העולם המערבי, ובפרט בריטניה, שהייתה להוטה לסחור עם סין ולהפעיל עליה את השפעתה (ראו גם ההיסטוריה הסינית ומלחמות האופיום בפרט). עם זאת פוג'יין תמיד היוותה כינור שני לגואנגדונג ולשאנגחאי.
המחוז הוא הררי ברובו, וחופו משונן ורצוף איים ומפרצים. האקלים מוגדר כסובטרופי. הקייצים חמים מאוד וגשומים, ואף נתונים לסכנת סופות טייפון מהאוקיינוס השקט. בינואר הטמפרטורה הממוצעת היא 7-10°c לאורך החוף או 6-8°c בהרים. המשקעים השנתיים הם 1400-2000 מ"מ בממוצע.
כבשאר מזרח ומרכז סין, הרוב המוחץ של תושבי המחוז הם בני חאן. בדרום מזרח המחוז מתגוררים בני האקה. באזורים הררים בצפון המחוז פזורים בני שְא, ואלו מהווים את המיעוט המשמעותי ביותר במחוז (בני האקה אינם נחשבים מיעוט כיוון שהם נחשבים כחאן על-ידי הממשל).
השפה המדוברת במחוז מגוונת מאוד ומשתנה בין ערים וכפרים סמוכים. ככלל, מרבית הניבים מוגדרים של משפחת הלשונות הסיניות מין, כשהמוכרים שבהם הם הוֹקְּיֵן, טֶאוֹצְ'יוּ וניב פֿוּ-ג'וֹאוּ. שפת בני ההַאקָּה שבדרום שונה מאלה והיא מהווה ניב סיני משל עצמה. הגיוון התרבותי במחוז תרם גם להתפתחותם של סוגים שונים של אופרה סינית. מאפיין תרבותי נוסף של המחוז הוא מסורת ארוכה של השכלה. כך למשל, באקדמיה הסינית למדעים יש יותר בני פו-ג'ואו מכל עיר אחרת בסין.
המטבח המקומי מתבסס על פירות ים שונים, בין האקזוטיים שבהם ניתן למנות סנפירי כרישים, מלפפוני ים ואבאלון. המחוז הוא גם מקור לסוגים רבים של תה, שהידוע שבהם הוא תה אוּלוֹנְג והגייה המקומית של המלה תה היא המקור לשם בעברית.
 |
|
|
| מחוזות: אן-חְוֶי · גַאן-סוּ · גְ'א-גְ'יַאנְג · גואנְג-דונְג (קאנטון) · גװֵי-ג'וֹאוּ · ג'יאנג-סו · ג'יאנְג-שׂי · גִ'י-לִין · חָאי-נַאן · חֶה-בּיי · חְה-נַאן · חוּ-בּײ · חוּ-נַאן · חֶי-לוֹנְג-גְ'יַאנְג · יוּ'ן-נַאן · לְיַאװ-נִינְג · סְה-צְ'וַאן · פֿוּ-גְ'יֵן · צִ'ינְג-חָאי · שָאַן-שׂי · שַאן-דונְג · שַאן-שׂי
אזורים אוטונומיים: גְװַאנְג-שִי · טיבט · מונגוליה הפנימית · נינְגְ-שׂיָה · שׂין-ג'יאנג עיריות: בּיְגִ'ינְג · צ'וּנְג-צִ'ינְג · שַאנְג-חָאי · טײֶן-גִ'ין אזורים מנהליים מיוחדים: הונג קונג · מקאו ראו גם: הסטטוס הפוליטי של טאיוואן |
 |
