פרויקט מנהטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

איינשטיין וסילארד משחזרים את חתימתם על המכתב לנשיא רוזוולט

פרויקט מנהטן הוא שם הצופן שנתנו האמריקנים לפרויקט פיתוח הנשק הגרעיני שמרכזו היה במעבדות לוס אלאמוס. את הפרויקט ניהל הגנרל לסלי גרובס (Leslie Groves), והמנהל המדעי שלו היה רוברט אופנהיימר. בפרויקט השתתפו גדולי המדענים באותה עת, ובהם הפיזיקאים אנריקו פרמי, אדוארד טלר, וריצ'רד פיינמן, המתמטיקאים ג'ון פון נוימן וסטניסלב אולם והכימאי גלן סיבורג.

[עריכה] רקע

היכולת לביקוע האטום התגלתה בברלין, במעבדתם של אוטו האן ופריץ שטרסמן. בתהליך זה, גרעין האטום נבקע לשניים כאשר פוגע בו נייטרון, וחלק מן המסה של הגרעין הופכת לאנרגיה עצומה. בסוף שנות השלושים של המאה ה־20 החלה להתברר עוצמתו של התהליך. שלושה פיזיקאים שהגיעו לארצות הברית מהונגריה, לאו סילארד, אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר (שלושתם יהודים), הבינו כי כתוצאה מתהליך זה עלולה להיווצר "תגובת שרשרת" של ביקוע: הגרעין המתבקע פולט שני נייטרונים או יותר, אחד מהם עשוי לפגוע בגרעין נוסף ולבקעו, וכן הלאה. אם המסה של החומר הבקיע גדולה די הצורך ("מסה קריטית"), תשתחרר בתוך זמן קצר כמות אדירה של אנרגיה. הבנה כי ניתן לרתום את עוצמת האנרגיה המשתחררת בתגובת שרשרת ליצירת נשק אדיר הייתה קצרה.

פיזיקאים אלו ידעו מניסיונם כי המחקר בתחום זה בגרמניה מתקדם ביותר. רבים מהם הכירו מבשרם את אימי המשטר הנאצי, וידעו היטב כי אם תינתן הפצצה בידי היטלר, הוא לא יהסס להשתמש בה. הם שיכנעו את אלברט איינשטיין להתריע על סכנה זו בפני הנשיא רוזוולט. איינשטיין עשה זאת במכתב מה־2 באוגוסט 1939, שבעקבותיו הורה הנשיא להגביר את המחקר בתחום הפיזיקה הגרעינית.

[עריכה] יישום הפרויקט

רעיון הפצצה הגרעינית התגלגל ממשרד למשרד, וב־7 במרץ 1940 שלח איינשטיין לרוזוולט מכתב נוסף, כדי לנסות ולהאיץ את יישום הרעיון. הנשיא רווזוולט מינה ועדה מייעצת, שמימנה ניסוי ביקוע ראשון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. רק במאי 1942 נפלה ההחלטה בבית הלבן להוציא את התוכנית אל הפועל במלוא המרץ. ארגון הפרויקט נמסר לפיקודו של חיל ההנדסה, והחיל הקים במנהטן משרד לצורך זה, ומכאן השם "פרויקט מנהטן", למרות ששם הצופן של הפרויקט היה "פרויקט Y".

בספטמבר 1942 מונה גרובס לעמוד בראש הפרויקט, ובאוקטובר אותה שנה מונה אופנהיימר לתפקיד המנהל המדעי שלו. מרכז הפרויקט מוקם בלוס אלמוס שבניו מקסיקו, בשל ריחוקו מכל מקום יישוב. בנוסף, היו לפרויקט ארבעה מוקדים חשובים:

אוניברסיטת ברקלי, קליפורניה- בה נערך מחקר בהעשרת אורניום.
אוק רידג' (Oak Ridge), טנסי - בה בוצעה העשרת האורניום.
הנפורד (Hanford) , קליפורניה - בה היה אתר ייצור הפלוטוניום.
אוניברסיטת שיקגו - שבה נבנה הכור הגרעיני הראשון.

בתחילת 1942 נבנו מתקנים נוספים להכנת חומרי הגלם הנחוצים לייצור של פצצת ביקוע גרעיני ("פצצת אטום") - אורניום ופלוטוניום, עד כי ב־1945 הייתה ברשות פרויקט מנהטן כמות פלוטוניום מספקת לביצוע ניסוי גרעיני. למרות שגרמניה נכנעה, פרויקט מנהטן נמשך. הניסוי הראשון, ניסוי טריניטי (Trinity), התרחש ב־16 ביולי 1945 והוגדר כהצלחה. כמות האנרגיה שהשתחררה בניסוי הייתה שקולה כנגד פיצוץ 21,000 טונות של טנ"ט. למחרת, נפגש הנשיא טרומן עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסיף סטלין, בועידת פוטסדם, וסיפר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק חסר-תקדים.

[עריכה] בעקבות הפרויקט

ב־6 באוגוסט 1945, הוטלה פצצת אורניום 235 (תחת שם הקוד ילד קטן) על הירושימה והרסה שני שלישים משטחה. מספר ההרוגים נאמד ב-140,000. הפצצה השנייה (תחת שם הקוד איש שמן), פצצת פלוטוניום, הוטלה ב־9 באוגוסט 1945 על נגסקי וגרמה למותם של כ-70,000 איש. עוד רבים אחרים בשנים שלאחר ההפצצה עצמה עקב נזקי קרינה. ממשלת יפן נכנעה ללא תנאים לאחר הטלת הפצצה השניה.

לאחר שהוטלו שתי פצצות הגרעין החל להתפתח כוח נגדי אשר קרא לפירוק הנשק הגרעיני - זו הייתה ראשיתו של המאמץ הבינלאומי לפירוק הנשק. מנגד, קבוצה של מדענים קראה לפיתוח הפצצה התרמו-גרעינית ("פצצת מימן").