פרנקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בשבטים גרמאנים; לערך העוסק בכינוי לצלבנים ולממלכות שהקימו בשטחי האימפריה הביזנטית וארץ ישראל, ראו פרנקים (מסעות הצלב).

הפרנקים, אחד השבטים הגרמאנים שנדדו באירופה, מוצאם באזור השפך של נהר הריין ובגדתו המזרחית, ישנן סברות כי מקורם בפרובינקיה הרומאית של פאנוניה (Pannonia) משם היגרו מאוחר יותר לגדות נהר הריין. בדומה לשמם של שבטים גרמאנים אחרים שמם של הפרנקים אף הוא נובע מכלי נשקם "frankon" שמשמעותו רוֹמַח (חנית או כידון).

הפרנקים עלו לגדולה תחת שלטונם של המלכים הפרנקים. המלך החשוב והנודע בהם שבמהלך ההיסטוריה הפך לאגדה הוא מי שזכה לכינוי "קארל הגדול" בפי הגרמנים ו"שרלמיין" בפי הצרפתים. תחום שלטונם נקרא ממלכת הפרנקים, ומשם נגזר מאוחר יותר השם France (צרפת). הוא כלל חלקים נרחבים מהשטחים המהוים כיום את גרמניה, הולנד, בלגיה צרפת וצפון איטליה. מבחינה לשונית ניתן לראות בהולנדים ובפלמים בבלגיה כיום את הצאצאים הישירים הקרובים ביותר של הפרנקים.

תחילה נוצר שבט הפרנקים עם מיזוגם של שבטים גרמאנים קדומים וקטנים יותר שחלקו סממנים תרבותיים משותפים. בשנים 355-358 לספירה, כאשר האימפריה הרומית הייתה כבר בתהליכי שקיעה, הקיסר יוליאנוס בנסיון לפייס את הפרנקים העניק להם את השטח "גאליה-בלגיקה", אזור התואם את פלנדריה (חלק מבלגיה) והולנד של היום. במהלך המאה ה-5 השתלטו הפרנקים בהדרגה על כל גאליה הרומאית שהייתה פרובינציה פוריה מאוד, מה שהפך אותם לשבט הגרמאני החזק ביותר.

בשנותיהם הראשונות הנאמנות לשבט גברה על הנאמנות לשלטון המרכזי ומשום כך היה האיחוד חלש. במיוחד היו חלוקים בינם לבין עצמם הפרנקים הסליאנים, שחיו בצפון והפרנקים הריפואריאנים שחיו בדרום. שתי הקבוצות התפתחו באופן עצמאי בנפרד והתאחדו לעיתים רחוקות כנגד אוייב משותף.

מציאות זאת השתנתה מאוחר יותר, במהלך המאה החמישית כאשר התבססה תפיסת הפרנקים כעם כתוצאה מהתגברות המאורעות הצבאיים באזור באותו הזמן וכתוצאה מעלייתה לשלטון של שושלת חזקה, השושלת המרובינגית. קלוביס הראשון (Clovis) שהיה פרנקי סליאני משל בשנים 481-511 לספירה והיה השליט הראשון לשושלת המרובינגית. קלוביס איחד סופית את הסליאנים והריפואריאנים. הוא היה לוחם אכזרי והוא וממשיכיו אחריו דיכאו כל סימן להתנגדות בתוך האימפריה.

כמו כל השבטים שפלשו לאימפריה הרומית, היו גם הפרנקים עובדי אלילים. כאשר התישבו בגאליה, התנצר קלוביס, מלך הפרנקים ואתו קיבלו את הנצרות גם לוחמיו. בעקבותיהם התנצרו גם יתר בני השבט. אקט זה של התנצרות הפך את קלוביס למלך הפרנקים, שליט לגיטימי בעיני האפיפיור. ואולם, גם לאחר שהתנצרו המשיכו הפרנקים לשמור על מנהגים אליליים, כמו טקסי פריון, שנועדו להגביר את פוריות האישה, או טקסים לגירוש רוחות רעות.

התנצרות הפרנקים וחייהם בגאליה לצד הרומאים הביאו להתקרבות בין הרומאים ובין הפרנקים. הם השתתפו באותם טקסים בכנסיות והיו ביניהם קשרי נישואים. כך החלה להתהות בגאליה חברה, ששילבה את מנהגי הפרנקים עם מנהגי הרומאים. לדוגמה, הרומאים לובשי הטוגות (גלימות רחבות בלי שרוולים) למדו מהפרנקים ללבוש מכנסיים, ואילו הפרנקים שותי הבירה למדו מהרומאים לשתות יין. לאחר קריסת האימפריה הרומית הקימו הפרנקים את האימפריה האירופאית היציבה והחזקה ביותר בימי הביניים וכתוצאה מכך ראו הפרנקים את עצמם כממשיכיה הטבעיים של התרבות הרומאית.

במהלך המאה השמינית לספירה נחלשה השושלת המרובינגית ואת השלטון תפסה השושלת הקרולינגית, עליה נמנה "קארל הגדול", מנהיגם החשוב ביותר של הפרנקים. "קארל הגדול" הקים מנגנון ביורוקרטי יעיל, מערכת משפט צודקת והחיה את האמנויות. בכל הארצות אותן כבש המיר את המנוצחים לנצרות מה שזיכה אותו בחג המולד של שנת 800 לספירה בתואר "קארל אוגוסטוס, מלך הרומאים" שניתן לו על-ידי האפיפיור לאו השלישי. כך הוא הפך לקיסר הראשון של הקיסרות הרומית הקדושה. מאז ולאורך ימי הביניים הפכה "פרנק" (Frank) למילה נרדפת למילה חופשי כתוצאה מהיות הפרנקים כובשים ולא נכבשים.

לאחר מותו של קארל הגדול בשנת 843 לספירה, ירש בנו לואי האדוק את האימפריה של אביו. יורשיו של לואי חילקו ביניהם את הקיסרות לשלושה חלקים, דבר שהאיץ את חלוקתה של אירופה למסגרות פוליטיות קטנות יותר.

1. לותאר, הבן הבכור, הוכתר כקיסר ושליט מרכז פרנקיה. לאחר מותו, חולקה ממלכתו בין בניו ללותארינגיה, בורגונדיה וצפון איטליה, שהפכו בשלב מאוחר יותר לממלכות נפרדות.
2. לודוויג הגרמאני, הבן השני, הוכתר כמלך מזרח פרנקיה. אזור זה נקרא לימים האימפריה הרומית הקדושה, שמאוחר יותר התפתחה להיות גרמניה.
3. שארל הקירח, הבן הצעיר, הוכתר כמלך מערב פרנקיה. אזור זה התפתח מאוחר יותר להיות צרפת.