פרשת עיזאת נאפסו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרשת עיזאת נאפסו היא שרשרת המאורעות שסבבו סביב מעצרו של קצין המודיעין הצ'רקסי עיזאת נאפסו, האשמתו בריגול על ידי שירות הביטחון הכללי על סמך מידע כוזב, עינויו, הרשעתו בבגידה, ריגול חמור וסיוע לאויב ולבסוף זיכויו מאשמות אלו לאחר שבע וחצי שנים במאסר.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע וראשית הפרשה
נאפסו שירת בסוף שנות השבעים כקצין מודיעין ביחידת הקישור ללבנון, תפקיד שבמהלכו ניהל מגע מתמיד עם אזרחים לבנונים. בשנת 1979 פרש נאפסו מצה"ל. ב-4 בינואר 1980 הוזעק נאפסו על ידי אחד מחבריו ביחידתו הצבאית לשעבר לבוא איתו על מנת לסייע במקרה חירום בגבול הצפון. נאפסו נענה לקריאה והשניים יצאו לכיוון טבריה. ההזעקה נעשתה ביוזמת השב"כ, שחשד בנאפסו בריגול. במהלך מסעם לטבריה נלקח נאפסו על ידי אנשי השב"כ שדרשו ממנו להתלוות אליהם. נאפסו הובל על ידי סוכנים אלו למלון בחיפה שם הובהר לו כי הוא חשוד בפעולות ריגול וסיוע לאויב.
מעצרו של נאפסו נעשה ללא יידוע משפחתו או חבריו. הוא נחקר ללא הפסקה במשך 14 ימים, כשבראש צוות החוקרים עמד יוסי גינוסר. ביום ה-14 של חקירתו מסר נאפסו הודאה, לאחר שעבר עינויים. נאפסו נשאר במעצר עד העמדתו לדין שנה מאוחר יותר.
[עריכה] ההרשעה
בשנת 1981 הועמד נאפסו לדין בבית דין צבאי בעבירות של בגידה, ריגול חמור וסיוע לאויב. עורך דינו של נאפסו היה צבי הדר, הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר. התביעה ביססה את טענותיה על עדויות של אנשי שב"כ ועל ההודאות באשמה של נאפסו, שנגבו ממנו תוך כדי שימוש בעינויים. נאפסו נמצא אשם, בפסק דין של 300 עמודים, ונשלח ל-18 שנות מאסר בכלא. מהלך המשפט ופרטי הפרשה נאסרו לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית. הערעור שהגיש נאפסו נדחה.
[עריכה] ערעור וזיכוי חלקי
באפריל 1987, הגיש נאפסו ערעור לבית המשפט העליון. פרסומם של חלק מפרטי הפרשה באמצעי התקשורת יצר הד תקשורתי אוהד לנאפסו, הד שלובה על ידי הדי פרשת קו 300. בערעורו טען נאפסו כי הודאתו נגבתה באמצעים פסולים, וכי איש השב"כ יוסי גינוסר בדה ראיות במהלך המשפט.
הדיון בערעורו של נאפסו בבג"ץ החל ב-24 במאי 1987. במהלך המשפט הודיעה התביעה כי עלו ממצאים התומכים במרבית גרסתו של נאפסו. הודעה זו הובילה לגיבושה של עסקת טיעון שעל פיה פסק הדין המקורי בוטל ונאפסו הודה בעבירת "חריגה מסמכות עד סיכון ביטחון המדינה". כתוצאה מכך, שוחרר נאפסו מידית.
כמו כן, פסק הדין של בית המשפט העליון העביר ביקורת חריפה על השב"כ וחוקריו, הטיל בהם אחריות לעדות שקר, ותלה בהם האשמה של נקיטה באמצעים לא סבירים בחקירתו של נאפסו.
[עריכה] הדי הפרשה
פסק הדין החמור הביא את היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, להכריז על חקירת אנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשה. הממשלה החליטה על הקמת ועדת לנדוי כדי לחקור את שיטות החקירה של השב"כ בנושא פעילות חבלנית עוינת. ממצאי הוועדה גילו לציבור הרחב את השימוש בעינויים שנעשה בחקירות השב"כ, ועדויות השקר שאנשיו נתנו בבתי המשפט. לדו"ח הוועדה הסופי היה גם חלק שני סודי שלא פורסם לציבור, שכלל, בין השאר, קווים מנחים לשיטות חקירה מותרות.
נאפסו המשיך במאבק משפטי לטיהור שמו ולפיצוי מהמדינה. בפברואר 1988 הוא עתר לבג"ץ במטרה לאלץ את המשטרה להמשיך בחקירת אנשי השב"כ, עתירה שנדחתה. בינואר 1989 הגיש נאפסו תביעת פיצויים נגד המדינה, שהסתיימה בהסכם פשרה בין שני הצדדים. על פי ההסכם התחייב נאפסו לא לחשוף את פרטי הפרשה, ובתמורה נמסרו לידיו פיצויים המוערכים בכמיליון שקלים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- כתבה בפורטל נענע
