קנג'י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קנג'י (ביפנית: 漢字, "אותיות משושלת האן הסינית") הן אותיות סיניות אשר נעשה בהן שימוש בשפה היפנית. קנג'י הוא אחד מארבעה מערכי אותיות הנמצאים בשימוש בכתב היפני המודרני (שלושת האחרים הם: היראגאנה, קאטאקאנה ורומאג'י).

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 סוגי קנג'י 3 קריאה 3.1 אונ-יומי 3.2 קונ-יומי 3.3 סוגי קריאה נוספים

[עריכה] היסטוריה

אין הסכמה לגבי תחילת השימוש באותיות סיניות ביפן, אך מקובל להניח כי נזירים בודהיסטים הביאו עמם טקסטים סיניים ליפן במאה ה-5. במשך הזמן, התפתחה השיטה הנודעת כקנבון (漢文), שיטה המשתמשת באותיות הסיניות הבסיסיות ביותר עם סימני הגייה (תנועות) המאפשרים לקורא היפני לקרוא את הטקסט לפי ההגייה וחוקי הדקדוק היפניים.

באותו הזמן, לשפה היפנית לא הייתה צורת כתיבה. לאחר זמן התפתחה צורת כתיבה שנקראה "מניוגאנה", אשר השתמשה במספר מוגבל של סימני קנג'י תוך שימוש בצורת ההגייה שלהם בלבד וללא התייחסות למשמעות הלשוני שלהם. מניוגאנה, אשר נכתבה בסגנון מעוגל מאוד, הפכה במרוצת השנים להיראגאנה, צורת כתיבה שהייתה נגישה לנשים (מהן נשללה הזכות להשכלה גבוהה). רבות מעבודות הספרות בתקופת היאן שנכתבו על ידי נשים - נכתבו בהיראגאנה. צורת הכתיבה קאטאקאנה הגיעה לעולם בדרך מקבילה לזו של היראגאנה אחותה, כאשר פרחי כמורה במנזרים פישטו את צורת המניוגאנה לצורת כתיבה פשוטה. אל הקאטאקאנה וההיראגאנה מתייחסים עדיין ביפנית בתור קאנה.

ככל שצורות הכתיבה היפניות התפתחו והתרחבו, החלה צורת הקנג'י להיכנס לשימוש על מנת לציין צורות דיבור מסוימות, כגון עצמים, שמות תואר ופעלים, בעוד הקאנה שימשה לכתיבת סיומות פעלים, מילים יפניות מיוחדות ומילים זרות (אם כי השימוש בהן לצורך זה התפתח מאוחר יותר; במקור כל המילים הזרות נכתבו בצורה פונטית בעזרת קנג'י).

[עריכה] סוגי קנג'י

בעוד חלק מסימני הקנג'י היפניים והסינים הינם סימנים זהים, רבים יותר חסרי כל קשר למקור הסיני. בנוסף לסימנים בעלי משמעות זהה אשר נכתבים בצורה שונה וסימנים זהים גרפית אשר מקבלים משמעות שונה ביפנית, ישנם גם סימנים יחודיים ליפנית הנקראים "קוקוג'י" (Kokuji). ישנם מאות סימני קוקוג'י, ולמרות שחלקם נדירים בשימוש יומיומי, רובם נעשו תוספת חשובה לשפה היפנית הכתובה. סימני קוקוג'י לדוגמה:

• 峠 - טוגה (מעבר הררי)
• 榊 - סאקאי (עץ סאקאי, סוג של קמליה)
• 畑 - האטאקה (שדה יבול)
• 辻 - צוג'י (רחוב, הצטלבות דרכים)
• 働 - האטארה (עבודה)

בנוסף לקוקוג'י, ישנם קנג'י אשר קיבלו ביפנית משמעויות שונות מהמקור הסיני. סימנים אלו אינם נחשבים כקוקוג'י אלא נקראים קוקון (国訓 kokkun)וכוללים סימנים כגון:

• 沖 - אוקי (ליד החוף)
• 森 - מורי (יער)
• 椿 - טסובאקי (קמליה יפנית)

לעתים ניתן לכתוב את אותו סימן קנג'י בשתי דרכים שונות, לדוגמה: 旧字体 (קיו-ג'יטאי, הסימן ה"ישן" למילה "להדליק") לעומת 新字体 (שין-ג'יטאי, הסימן ה"חדש"). קיו-ג'יטאי היה בשימוש לפני סוף מלחמת העולם השניה, אך לאחר המלחמה הציגה הממשלה היפנית את הסימן המפושט והחדש שין-ג'יטאי. הסימנים החדשים דומים במקצת לסימנים המפושטים בסין אך למעשה אין בינם קשר.

ישנם גם סימנים סינים אשר היפנית עושה שימוש רק בתעתיק הפונטי שלהם (נקראים 当て字 אטג'י), בסינית ישנם עוד סימנים רבים אחרים אשר לא נכללים גם ביפנית.

[עריכה] קריאה

לסימן קנג'י עשויות להיות מספר (במקרים נדירים אף יותר מעשר או יותר) צורות הגייה אפשריות, כתלות בהקשר, כוונה, שימוש במורכבות ומיקום הסימן במשפט. צורות הגייה או "קריאה" אלו, מסווגות בדרך כלל לשתי קטגוריות: אוניומי (onyomi) או קוניומי (kunyomi) (לרוב מופיע בקיצור כאון וקון).

[עריכה] אונ-יומי

תעתיק האונ-יומי (音読み)של הקנג'י (נקרא גם קריאת "און" או קריאה "סינית") מבוסס על הערכה יפנית לגבי ההגייה הסינית של הסימן בזמן שבו אומץ הסימן לשפה היפנית. חלק מהסימנים "יובאו" ליפן מספר פעמים ממחוזות שונים בסין בזמנים שונים ולכן יש להם מספר הגיות אונ-יומי (ולפעמים גם מספר משמעויות). ישנם גם סימני "וואסאי קנג'י" שלהם אין כלל הגיית "און".

לדוגמה, סימן הקנג'י ל"אור" או "הבא" (明) יכול להגות כמיו, בהשאלה מוקדמת יחסית (המאה ה-5) מאזור דרום סין. את אותו סימן ניתן להגות מיי, השאלה מאוחרת יותר (מהמאות ה7-9) מצפון סין. לעומת זאת הסימן 込 לא הושאל בשום שלב מהשפה הסינית ולכן אין לו הגיית "און".

הגיית אונ-יומי מאופיינת פונטית בנטייתה לקריאה חד הברתית מאחר וכל סימן מייצג הברה סינית בודדה. לעומת זאת, רוב ההברות הסיניות (בעיקר בצורת ההגייה הסינית מימי הביניים, בה עיצורים סופיים היו שכיחים יותר מאשר בדיאלקטים של ימינו) לא התאימו בצורת הגייתן לצורת התנועה (בלשנות)-עיצור של היפנית הקלאסית. עקב כך, רוב הגיות האונ-יומי מורכבות משתי הברות כאשר ההברה השנייה באה להאריך את ההברה הראשונה (בדרך כלל להברה שנגמרת בצליל e יתוסף הצליל i, ולהברה הנגמרת בצליל u יתוסף הצליל o) או שההברה השנייה היא אחת מהצורות הבאות: קו, קי, טסו, צ'י או ן, אשר נבחרו בשל הקרבה המשוערת שלהן לצורה הסופית של הסינית העתיקה.

[עריכה] קונ-יומי

קריאת קונ-יומי (訓読み) של קנג'י (נקראת גם קריאת "קון" או קריאה "יפנית") היא קריאה המבוססת על ההגיה של מילים יפניות מקוריות אשר תאמו במשמעותן את משמעות המילים הסיניות כאשר האחרונות "יובאו" ליפן. גם כאן, ישנה האפשרות שלקנג'י מסוים תהיה יותר ממשמעות "קון" אחת, וישנה גם האפשרות שלא תהיה לו משמעות כזו כלל.

למשל, לקנג'י למילה מזרח 東, קיימת הגיית "און": טו. אולם בשפה היפנית הייתה קיימת כבר מילה לציון המילה מזרח (היגאשי או לעיתים אזומה) ולכן הקנג'י 東 קיבל את ההגייה המאוחרת יותר כהגיית קונ-יומי. לעומתו, לקנג'י 寸, המציין יחידת מידה סינית, לא הייתה מקבילה יפנית מוקדמת ולכן הוא נהגה רק בצורת האונ-יומי שלו: סון.

[עריכה] סוגי קריאה נוספים

לחלק מסימני הקנג'י ישנה קריאה נוספת, ידועה פחות, הנקראת נאנורי. הנאנורי נמצאת בשימוש בעיקר לציון שמות אנשים, והיא קרובה יחסית להגיית הקונ-יומי. שמות מקומות מצוינים גם הם לעיתים בקריאת נאנורי (או לעיתים בסוגי קריאה נדירים שלא מופיעים במקומות אחרים).

גיקון (義訓) היא דרך לקריאת צירופי קנג'י אשר אין להם זיקה למשמעות הכתובה או המדוברת של צורת האונ-יומי או הקונ-יומי של כל סימן, אלא הם משמשים כביטוי עצמאי המורכב משתי מילים. לדוגמה, הצירוף 一寸 (אי-סאן) יכול להיות מתורגם כ"שמש אחת", אך הוא שכיח יותר בקריאת הגיקון שלו: "צ'וטו" שמשמעותה: "קטן". בקריאת גיקון משתמשים ביפן גם לציון שמות משפחה יפניים.

לרבים מסימני האטג'י (קנג'י הנמצאים בשימוש בשל ערכם הפונטי בלבד) נוצרה משמעות הנובעת מהשימוש שנעשה בהם. לדוגמה: מהמילה המקובלת 亜細亜 - אה-ג'י-אה אסיה, הושאל הסימן 亜 ועכשיו משמעותו המילולית היא "אסיה" (למרות שבעבר הוא שימש רק ליצירת הצליל אה) כאשר הוא בא בצירופים כגון 東亜 (טו-אה): מזרח אסיה. מהמילה הפונטית 亜米利加 אמריקה (אה-מה-רי-קה, כאשר מה היא קריאה לא מקובלת של הסימן 米) נלקח הסימן השני ליצירת מטבע הלשון החצי-רשמי 米国 (ביי-קוקו, עם הקריאה היותר מקובלת של הסימן 米) שמשמעותו המילולית היא ארץ האורז אך למעשה הכוונה בו היא לארצות הברית של אמריקה.