אל סיד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
אל סיד, או אל סיד קמפיאדור (1045? - יולי 1099) הוא כינויו של האביר והגיבור הקסטיליאני רודריגו דיאז דה ויוור (או רוי דיאז דה ויוור).
רודריגו נודע ברחבי ספרד כ"אל סיד קמפיאדור" ("אדונִי, האלוף"). המילים "אל סיד" מקורן בניב ספרדי של השפה הערבית, ופירושן "האדון" (אל סייד); התואר "קמפיאדור" ניתן לאל סיד בידי מעריצים ספרדים:
תוכן עניינים |
[עריכה] לידתו וחייו המוקדמים
תאריך לידתו המדויק של אל סיד אינו ידוע, והוא עדיין מהווה נושא למחלוקת בקרב היסטוריונים של ספרד בימי הביניים. בהתחשב בהשתתפותו בקרב גראוס (1063), סביר שנולד בין שנת 1043 ל-1045. ידוע כי שם אביו היה דיאגו לאינז. אביו נמנה על חיל הרגלים הזוטר של קסטיליה והשתתף בכמה קרבות. אימו הייתה בת למשפחה אריסטוקרטית; אולם קרוביו לא היו בעלי תפקידים רמים בחצר המלכות.
אגדה מפורסמת אודות אל סיד מספרת כיצד הגיע לידיו סוס המלחמה הנודע שלו, הרמך הלבן בביאקה. על-פי הסיפור, סנדקו של רודריגו, פדרו אל גרנדֶה, היה נזיר במנזר קרטוזיאני. בהגיע אל סיד לבגרות נתן לו פדרו כמתנה את האפשרות לבחור סוס מתוך עדר סוסים אנדלוסי. אל סיד בחר בסוס חלש שנראה לסנדקו בחירה גרועה ביותר, וזה קרא בזעף באוזני אל סיד: "בביאקה!" ("טיפש!"). כך קיבל הסוס בביאקה את שמו. כיום "מככב" בביאקה ביצירות רבות אודות אל סיד.
[עריכה] חינוך ותחילת עלילותיו
אל סיד הצעיר התחנך אצל משפחת המלוכה הקסטיליאנית מתוך הוקרה לאביו. הוא גדל בחצרו של המלך פרדיננד הראשון ("הגדול"), ושירת את בנו, הנסיך והמלך לעתיד סנצ'ו השני. כשמת פרדיננד ב-1065, המשיך הבן בצעדי אביו והגדיל את שטח שלטונו באופן משמעותי, כשכבש את הערים הנוצריות והמוריות סרגוסה, בדחוס, סבילייה וטולדו. בתקופה זו כבר היה אל סיד בוגר. בשנת 1067 לחם לצד סנצ'ו נגד המאחז המורי בסרגוסה, והביא את האֶמיר של סרגוסה, אל-מוקטדיר, תחת שלטונו של סנצ'ו. עוד לפני כן, באביב של 1063, לחם בקרב גראוס, שבמהלכו הטיל רמירו הראשון מארגון, אחיו-למחצה של פרדיננד, מצור על העיר המורית גראוס, שהייתה על אדמות סרגוסה. אל-מוקטדיר לחם בארגונזים לצד יחידה מקסטיליה, שכללה את אל סיד. רמירו הראשון נהרג, והארגונזים ברחו משדה הקרב. על-פי אחת האגדות, במהלך הקרב הרג אל סיד אביר ארגונזי בקרב אחד-על-אחד, ניצחון שהעניק לו את תואר הכבוד "קמפיאדור".
[עריכה] שירותו תחת סנצ'ו
[עריכה] חלוקת אדמותיו של פרדיננד
כמו אביו לפניו, במותו (28 בדצמבר 1065) חילק פרדיננד את אדמותיו בין ילדיו. בניו קיבלו את מרבית האדמות: סנצ'ו השני, "החזק", קיבל את קסטיליה ואת המסים שהועלו מסרגוסה; אלפונסו השישי, "האמיץ", קיבל את לאון ואת המסים שהועלו מטולדו; וגרסייה השני קיבל את גליסיה. בנותיו, אלווירה ואוּרָקָה, קיבלו את טוֹרָה ואת זָמוֹרָה, בהתאמה. למרות שפרדיננד חייב את ילדיו להבטיח שיחיו בשלום ביניהם, לא כך היה.
[עריכה] נצחונות צבאיים מוקדמים
כתושב קסטיליה, אל סיד היה כעת נתינו של סנצ'ו. סנצ'ו האמין שהוא, בתור בנו הבכור של המלך, צריך היה לרשת את כל אדמותיו. לאחר שכבש את לאון ואת גרסייה, החל להילחם בכל אחיו ואחיותיו.
יש אומרים כי בשלב זה, לאחר שהוכיח את עצמו כאביר נאמן ואמיץ בקרב נגד הארגונזים, מונה ל"נושא הדגל", משרה שנתנה בידיו את הפיקוד על צבאות קסטיליה.
[עריכה] נצחונות נגד אלפונסו ומותו של סנצ'ו
לאחר שאלפונסו הובס בלנטדה בגבול לאון-קסטיליה בשנת 1068, ושוב בגולפחארה שעל גדות הנהר קריאון ב-1072, אילץ סנצ'ו את אחיו להמלט לעיר הוסאלים המורית טולדו, שם שלט מאמוּן. טורה, עירה של אחותו אלווירה, נפלה במהרה, ונדמה היה כי דבר לא יעצור את סנצ'ו. אולם במהלך המצור על זמורה, עירה של אורקה, הוא נרצח, ב-7 באוקטובר 1072.
[עריכה] שירותו תחת אלפונסו
רב הנסתר על הנגלה באשר למותו של סנצ'ו. יש אומרים שהרצח היה תוצאה של ברית בין אלפונסו ואורקה; יש אף שאומרים שהיו ביניהם יחסים של גילוי עריות. היות שסנצ'ו נהרג לא נשוי וחסר ילדים, עבר כל רכושו לאלפונסו -- אותו אדם שבו נלחם.
אלפונסו חזר כמעט לאלתר מהגלות בטולדו ותפס את מקום אחיו כמלך לאון וקסטיליה. בקסטיליה נחשד בידי רבים, כנראה בצדק, במעורבות ברצח סנצ'ו. האגדה מספרת כי האצילים הקסטיליאנים, בראשות אל סיד ותריסר "עוזרים לשבועה", הכריחו את אלפונסו להישבע בפומבי, מול כנסיית גליאה הקדוש בבורגוס, שלא היה מעורב בקנוניה לרצח אחיו. יש באגדה זו להצביע על אומץ ליבו של אל סיד, שהרי מעטים היו מעזים לדרוש שבועה כזו ממלך חדש. השבועה לא השקיטה כליל את חשדותיהם של הקסטיליאנים, ונותרה עוינות רבה בין קסטיליה (ואל סיד) לבין לאון (ואלפונסו). תפקידו של אל סיד כנושא הדגל נלקח ממנו וניתן ליריבו, הרוזן גרסייה אורדונייז.
[עריכה] טקטיקות קרב
במהלך מסעות הקרב שלו ציווה אל סיד פעמים רבות כי יוקראו בפניו ובפני חייליו, בקול רם, ספרים מהקלאסיקה היוונית והרומית על נושאים צבאיים - הן למטרות בידור והן כדי לספק השראה בעת קרב. לצבאו של אל סיד הייתה גישה ייחודית ומקורית לתכנון אסטרטגי, ומפקדיו קיימו מה שניתן לכנות ישיבות "סיעור מוחות" לפני כל קרב כדי לדון בטקטיקות אפשריות. הם עשו שימוש רב באסטרטגיות בלתי-צפויות, ונקטו במה שניתן לכנות כיום "לוחמה פסיכולוגית"; צבאם המתין ליריביו עד שקפאו מפחד, ואז תקף אותם לפתע, או שעשה שימוש בקבוצות קטנות של חיילים למטרות הטעייה והסחה. אל סיד היה אדם צנוע ולא היסס לקבל הצעות שבאו מקרב חייליו, אם חשבן לראויות. הוא הכיר בכך שאין הוא חסין מטעות. האיש ששירת כיועצו הקרוב ביותר היה קרוב משפחה בשם מיניה אלוור פנז.
[עריכה] נישואין וחיי משפחה
אל סיד נישא ביולי 1074 לקרובתו של אלפונסו, חימנה, בתו של הרוזן מאוביידו. הנישואין באו כנראה בעקבות הצעתו של אלפונסו, כמהלך שקיווה כי ישפר את היחסים בינו לבין אל סיד. לחימנה ולאל סיד היו שלושה ילדים. בנותיהם, כריסטינה ומריה, נישאו שתיהן לבני אצולה; כריסטינה לרמירו, הנסיך ממחוז ארגון; מריה לרמון ברנגואר השלישי, הרוזן מברצלונה. בנו של אל סיד, דיאגו רודריגז, נהרג כשלחם בפולשים המוסלמים מצפון אפריקה, המוראביטון, בקרב קונסואגרה (1097). נישואיו שלו ושל בנותיו העלו את קרנו של אל סיד משום שקישרו אותו בקשרי משפחה עם משפחת המלוכה; עד היום ישנם מלכים המתפארים בשושלת יוחסין המגיעה עד משפחת אל סיד.
[עריכה] שירות בתפקידים פקידותיים
בנוסף לתפקידיו הצבאיים שירת אל סיד תחת אלפונסו גם כשופט. הוא ניהל במהלך חייו ארכיון פרטי, ובו היו מצויים עותקים של מכתבים ששלח ושל תעודות חשובות שחתם עליהן כחלק מפעילותו בשירות המלך.
[עריכה] גלות
בקרב קברה (1079) ליכד אל סיד את כוחותיו והביס את האמיר עבד-אללה מגרנדה ובן-בריתו גרסייה אורדונייז. אולם מסעו הבלתי-מאושר של אל סיד לגרנדה הרתיח את אלפונסו, שגירשו. זוהי הסיבה הרשמית לגלותו של אל סיד, למרות שישנן אולי סיבות אחרות שתרמו להחלטה לגרשו: אצילים קנאים שהסיתו את אלפונסו כנגד אל סיד, טינתו של אלפונסו עצמו לאל סיד, האשמות בדבר גזילת חלק מהמסים שהגיעו מסביליה, ומה שמקור אחד מתאר כ"חיבתו" של אל סיד להעלבת בעלי משרות בכירות.
אולם הגלות לא הייתה סופו של אל סיד, לא פיזית ולא מבחינת חשיבותו. ב-1081 הציע אל סיד, שפעל כעת כשכיר-חרב, את שירותיו למלך המורי של סרגוסה, אל מותאמין; הוא שירת אותו ואת יורשו, אל מותאמין השני:
- ראשית פנה לברצלונה, שם האחים רמון ברנגואר השני (1076-1082) וברנגואר רמון השני (1076-1097) סרבו לקבלו לשירותם. אז נסע לסרגוסה ובה זכה לקבלת פנים חמה יותר. הממלכה הייתה מחולקת בין אל מותאמין (1081-1085) ששלט בסרגוסה גופה, לבין אחיו אל מונדהיר, ששלט בלרידה ובטורטוסה. אל סיד עמד לשירותו של אל מותאמין והגן בהצלחה על סרגוסה בפני התקפותיהם של אל מונדהיר, סנצ'ו הראשון מארגון, ורמון ברנגואר השני, שאף נפל בשביו לזמן קצר ב-1082. (מתוך O'Callaghan).
ב-1086 החלה הפלישה הגדולה של המוראביטון לספרד דרך ומסביב לגיברלטר. המוראביטון, תושבים ברבריים של מרוקו ואלג'יריה של ימינו, הובלו בידי יוסוף הראשון, שנודע גם כיוסוף אִבן תָשוּפין. הם נתבקשו לעזור להגן על המורים מפני אלפונסו. הקרב גדול, קרב א-זלאקה, התרחש ביום שישי, 23 באוקטובר 1086, בסגראחאס. האנדלוסים המורים, ובכלל זה הצבאות של בנדחוס, מאלגה, גרנדה, וסביליה, הביסו את הצבאות המאוחדים של לאון, אראגון, וקסטיליה. מפוחד לאחר תבוסתו המוחצת, החזיר אלפונסו לשירותו את הגנרל הנוצרי הטוב ביותר -- אל סיד הגולה.
[עריכה] כיבוש ולנסיה
בערך בתקופה זו החל אל סיד לפעול כדי לבנות לעצמו אחוזה פאודלית משלו בעיר ולנסיה שעל חוף הים התיכון. כמה מכשולים עמדו בדרכו. הראשון היה רמון ברנגואר השני, ששלט בברצלונה הקרובה. במאי 1090 הביס אל סיד את ברנגואר בקרב תבר ושבה אותו. ברנגואר נפדה תמורת כופר לאחר מכן, ובנו, רמון ברנגואר השלישי, נישא למריה, בתו הצעירה של אל סיד, כדי למנוע סכסוכים עתידיים. אל סיד צבר אט-אט השפעה בוולנסיה, שנשלטה בידי אל קאדיר. באוקטובר 1092 התחולל מרד בוולנסיה, בהנהגתו של אִבן ג'אהאף, השופט הראשי בעיר, ואל סיד החל במצור על העיר. המצור נמשך מספר שנים; ניסיון שנעשה לשבור אותו בדצמבר 1093 נכשל. במאי 1094 הסתיים המצור, ואל סיד קיבל ממלכה משלו על חוף הים התיכון. רשמית שלט אל סיד במקום בשמו של אלפונסו; בפועל, אל סיד היה עצמאי לחלוטין. חיו בעיר מוסלמים (מורים) ונוצרים, ואלו גם אלו שרתו בצבא. ב-1096 "התנצרו" תשעת המסגדים של ולנסיה, ומונה בעיר הגמון צרפתי.
ב-10 ביולי 1099 מת אל סיד. למרות שאשתו חימנה שלטה בעיר במשך שנתיים נוספות, מצור מוראביטי הכריח אותה לפנות לאלפונסו בבקשת עזרה. אלפונסו הורה לה לשרוף את העיר, כדי שלא תיפול בידי המורים. ולנסיה נפלה בידי המורים ב-5 במאי 1109, ולא שבה להיות עיר נוצרית למשך יותר מ-225 שנים. חימנה עצמה הצליחה להמלט לבורגוס, עיר הולדתו של בעלה, עם גופתו של אל סיד. הוא קבור כיום בקסטיליה, במנזר סן פדרו דה קרדניה.
[עריכה] טיזונה
חרבו של אל סיד, "טִיזוֹנָה", עדיין מוצגת במוזיאון הצבאי שבמדריד. זמן קצר לאחר מותו היא הפכה לאחד מהיקרים בחפצי הערך שברשות משפחת המלוכה הקסטיליאנית. ב-1999 נבדקה דוגמית קטנה מהחרב בבדיקה מטלורגית, שאישרה חלקית את מוצאה בקורדובה המורית במאה ה-11, למרות שדו"ח הבדיקה לא מציין אם הרכב הלהב ניתן לזיהוי כפלדת דמשק.
[עריכה] אל סיד בספרות ובאמנות
עשרות ספרים, מחזות ויצירות תרבות אחרות מספרים על חייו של אל סיד. בסרט "אל סיד" משנת 1961 כיכבו צ'רלטון הסטון וסופיה לורן. בשנת 2003 הופק גם סרט מצויר בשם זה.
[עריכה] ביבליוגרפיה
- "אל סיד" מתוך האנציקלופדיה הקתולית.
- "Cid Campeador" מתוך אנציקלופדיית קולומביה, מהדורה 6.
- Cantar de mío Cid - Spanish (PDF)
- Joseph F. O'Callaghan. A History of Medieval Spain. Ithaca: Cornell University Press, 1975
- Steven Thomas. 711-1492: Al-Andalus and the Reconquista.
- Henry Edwards Watts. “The Story of the Cid (1026-1099).” in The Christian Recovery of Spain: The Story of Spain from the Moorish Conquest to the Fall of Grenada (711-1492 AD). New York: Putnam, 1894. 71-91. Questia Online Library
- "אל סיד נגד האיום האיסלאמי" - כתבה על הסרט המצויר על חיי אל סיד.
