אנה פרנק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנליס מריה ("אנה") פרנק (12 ביוני 1929 - מרץ 1945), נערה יהודייה, שהיומן שחיברה, בו תיעדה בין השאר את התקופה בה הסתתרה יחד עם משפחתה במחבוא בבית ידידיהם מאימת רדיפות הנאצים, היה לאחד התיעודים המעמיקים ביותר של חיי היהודים בתקופת השואה, והודפס כספר שזכה לפופולריות רבה. לאחר שהוסגרה על ידי אחד משכניה ההולנדים ונתפסה על-ידי הנאצים, נשלחה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם מתה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות
אנה פרנק נולדה בפרנקפורט, גרמניה כבתם השנייה של אוטו היינריך פרנק ואשתו אדית. מכיוון שהוריה היו יהודים נאלצה כל המשפחה להגר לאמסטרדם שבהולנד, בשנת 1933, מאימת הנאצים. אביה של אנה נתמנה למנהל של חברת מניות. משפחת פרנק נכנסה לגור בבית במרוודהפליין בדרום העיר. אנה ואחותה הבכורה מרגוט הלכו לבית הספר מונטסורי בקרבת הבית, בשנת 1941 העבירו אותן לביה"ס התיכון היהודי.
[עריכה] היומן
ביומנה פונה אנה לידידה מדומה בשם קיטי. עוד בדפים הראשונים אנה מרבה לספר על בדידותה: "איש לא יוכל להבין שילדה בת 13 מרגישה את עצמה בודדה בעולם" לכאורה אין בסיס לתחושתה. יש לה הורים אהובים, אחות בת 16, כשלושים מכרות וידידות ומעריצים הכרוכים אחריה למרות גילה. אך חסרה לה ידידות אמת.
אנה מספרת כי הרגשתה בביה"ס טובה למדי. היא קיבלה תעודת מעבר לא רעה. ברוב המקצועות ציוניה הם שבע או שמונה. במקצועות המתמטיים הישגיה פחותים. הם אינם אהובים עליה. מרגוט, אחותה, קיבלה תעודה עם ציונים מזהירים. היא מציינת ביומנה שהיא אוהבת מאוד את אביה, וצר לה שבזמן האחרון הורחק מהנהלת שתי החברות אליהן היה קשור, ולכן הוא מרבה לשבת בבית. באחד הימים לחש לה אביה שעוד מעט הם יאלצו לעבור לאיזה "מחבוא":
"החלטנו ללכת ולא לחכות שיבואו לקחת אותנו".
[עריכה] הכניסה למחבוא
ב-5 ביולי 1942 קיבלה מרגוט זימון מעורר חרדה להתייצב ל"מחנה עבודה". מיד מחליטה המשפחה שיש לעבור ל"מחבוא" למחרת אנה ומרגוט ארזו בילקוטי בית הספר את החפצים הדרושים להן ביותר. ביניהם נמצא גם יומנה של אנה. בשעה מוקדמת מאוד יוצאה משפחת פרנק למקום מגוריה החדש. כל ארבעת בני המשפחה השתכנו בחדר אחד. האם ומרגוט שכבו ביום הראשון להסתתרותם עייפות ואומללות, ואילו אנה ואביה עמלו על סידור הדברים בחדר. על ידי הדבקת תמונות של כוכבי קולנוע ניסתה אנה להפוך את החדר לעליז יותר. אך בליבה עצב: "אינני יכולה לתאר לך מה מדכאת המחשבה כי לעולם לא נוכל לצאת מכאן. אני גם פוחדת שיגלו אותנו ויירו בנו כדור", כתבה ביומנה.
[עריכה] המחבוא
בחודשים הראשונים של שנת 1942 הפך הבית האחורי שלא היה עד אז בשימוש למקום מסתור למשפחת פרנק. הכניסה למחבוא הוסתרה מאחורי ארון ספרים מסתובב על ציר. החלונות נצבעו והואפלו וכך נעלם הבית האחורי מען זר. חלונות הצד האחורי של הבית הואפלו כמו כל חלונות אמסטרדם באמצעות לוחות שחורים. הדבר נעשה בפקודת הגרמנים כדי להכביד על מטוסי צבאות בעלות הברית למצוא דרכם בלילות, והקטין כמובן את סיכויי ההתגלות של המסתתרים בבית האחורי.
[עריכה] היחסים בין המסתתרים
שררה ציפיה לבואה של משפחת ואן-דאן, אולם אחרי ימים אחדים אנה הייתה מאוכזבת - פטר שטרם מלאו לו 16 שנים הוא ביישן ומשעמם למדי, שוכב כל היום באפס מעשה על מיטתו, עוסק קצת בנגרות ומשחק עם חתולתו.
הגברת ואן-דאן מתחמקת מן העבודה המוטלת לפי התור על כל המסתתרים, ופותחת מדי פעם במריבות איומות עם בעלה. גם היחסים בין אמה של אנה לבין גברת ואן-דאן אינם טובים. האם העירה לגברת שהתנהגותה אינה הולמת, וזו פרצה בצעקות וטוענת שאנה אינה מחונכת. אנה תיארה ביומן: "כאשר אני לוקחת רק קצת ירק שאיני אוהבת ואוכלת במקומו תפוח-אדמה אין הגברת ואן-דאן יכולה לעבור בשתיקה על התפנקות זו: ירקות טובים לבריאות. גם אימא שלך אומרת זאת. קחי עוד קצת! היא מפצירה בי, עד שאבא מתערב ותומך בסירובי, ואז מתערבת הגברת שוב "היית צריכה להיות אצלנו בבית, שם לפחות מחנכים את הילדים. זה אינו חינוך. אנה מפונקת מאד, אני לא הייתי מרשה דבר כזה אילו הייתה אנה בתי!" תמיד, כותבת אנה, נגמרים המשפטים ב"אילו אנה הייתה בתי".
אולם, אנה יודעת להשיב מלחמה שערה, אם כי הוריה הזהירו אותה שעליה לרסן את לשונה. לפי דברי הגברת ואן-דאן אנה היא: "גסה במנהגיה, יהירה, עקשנית ,חצופה ומפונקת". ואף שהוריה מגינים עליה תמיד, אמה של אנה מושפעת מדברי הקטרוג ונוזפת פעם בפעם באנה, ומערכת היחסים ביניהן נפגמת. אנה מצאה חסרון נוסף בגברת ואן-דאן: היא מנסה לפלרטט עם אביה של אנה ומלטפת את לחייו ושערו. אביה הסתייג ממנה, לעג להתנהגותה והטעים את כיעורה החיצוני.
אורח חדש מצטרף - דיסל, רופא שיניים שאישתו בחו"ל הפך לשותפה של אנה בחדר. איש זה התברר כטרדן ואנוכי, וקשה לאנה למצוא שפה משותפת איתו.
היחסים בין המסתתרים לאנה מתדרדרים מיום ליום. אנה כתבה ביומנה: "כולם אומרים שאני מאוסה כשאני מדברת, מגוחכת כשאני שותקת, חצופה כשאני משיבה, ערמומית כשיש לי רעיון טוב, עצלה כשאני עייפה, אנוכית כשאני אוכלת יותר מדי, כל היום אני שומעת שאני תינוק - ואני נפגעת מאד"
לפעמים אנה מאשימה את עצמה:
"והייתי מתפללת לאלוהים שייתן לי אופי אחר... אופי אשר לא מקומם נגדי את כל האנשים." בין אנה לפטר מתעוררים אט אט רגשות, אך לא במהרה מודים בהם שני הצעירים.
[עריכה] הקשיים
חייהם של המסתתרים קשים לא רק בשל המזון הדל, אלא גם בהיעדר אמבטיה ותנאי היגיינה בסיסיים. כאשר מגיע השרברב, לא היו יכולים המסתתרים לצאת לבית השימוש. הם נאלצו לעשות את צורכיהם בצנצנות שנשארו בחדר והריח הרע העיק על כולם. "הריח המבחיל לא היה כה נורא מבחינתי, אך בכל שעות היום הייתי צריכה לשבת בשקט, אסור היה לדבר, אין לך מושג מה קשה היה הדבר. גם בימים רגילים עלינו לדבר בלחש, אך לא לדבר בכלל ולא לנוע - זה גרוע פי עשרה."
בשנת 1943 המזון של המסתתרים היה באיכות גרועה. בארוחת הבוקר מוגש לחם יבש ותחליף קפה. בארוחת הצהריים - תרד או חיטה ותפוחי אדמה קטנים ורקובים למחצה. אנה סובלת במיוחד מהעדר הניקיון. "הגענו לשפל המדרגה מבחינת ניקיון. מפת השעוונית שעל שולחננו אינה נקיה ביותר. אני שבה ומשפשפת והשולחן מלוכלך כשהיה..."
בחודש מאי 1944 חלה הדרדרות נוספת. כפית דייסה ותרד מבושל למחצה הם כל מזונם של דרי המסתור. כדי להסיח דעתה מהרעב השתדלה אנה להעסיק את עצמה. היא קראה ספרים והקפידה על כתיבה קבועה ביומן.
[עריכה] הפלישה הצפויה
השיממון גובר והולך. השיחות, אם אינן נסבות על פוליטיקה או על ארוחה דשנה, מהוות חזרה על דברים שסופרו כבר פעמים רבות.
השנה היא 1944. בחודש פברואר כל העיתונים מלאים ניחושים על הפלישה הצפויה של הבריטים להולנד, אולם הועלתה השערה כי אם לא יצליחו הגרמנים להגן על שליטתם בארץ, הם יציפו אותה במים. המסתתרים נרעשו מהשמועה ותכננו בריחה מהולנד בסירה. אנה הייתה שותפה לבהלה, אך באותה עת כותבת גם על השינויים שחווה גופה: "אני חושבת שאני מרגישה את האביב בקרבי. אני מרגישה את התעוררות הטבע. אני מרגישה אותה בכל גופי ובכל נפשי... אני מבולבלת לגמרי איני יודעת מה לקרוא מה לכתוב מה לעשות אני רק יודעת שאני משתוקקת..."
תקווה העלה שידור מרדיו אנגלי שהגיע לאוזני המסתתרים:"עתה יהיו קרבות קשים, אך שנת 1944 תהיה שנת הניצחון". הבשורה על השחרור המתקרב נראית אגדה, טובה מכדי להיות אמת.
[עריכה] שאיפותיה ותקוותיה של אנה
[עריכה] כעיתונאית וכסופרת
באפריל 1944 איכות המזון שהוגש למסתתרים ירדה, אך לאנה הדבר לא מאוד הפריע . היא הרהרה על עתידה כעיתונאית - זהו חלומה. גם במחבוא הכתיבה נתנה לה סיפוק רב, הקלה על הכאב והסבל היום יומי והחזירה לה את אומץ ליבה . היא תיכננה להוציא ספר בשם "הבית האחורי" בעתיד, ספר שיתבסס על הכתוב ביומנה.
אנה התאמצה לא לאבד את התקווה לעתיד טוב יותר. גם במקום המחבוא לא נשארה אדישה לטבע ולקסמיו, אותם היא ציינה ביומנה מפעם לפעם, ויותר מכל היא השתוקקה לחופש , על כך היא מספרת ביומנה : "האמיני לי שאם היית סגורה כשנה וחצי, היה זה די נמאס עלייך. לרכב על אופניים , לרקוד , לשרוק , לראות את העולם , להרגיש צעירה , לדעת את תחושת החופש - לכל אלה אני מתגעגעת אך עליי להסתיר זאת" (24 בנובמבר 1943).
[עריכה] הסוף
ב-4 באוגוסט 1944, כתוצאה מהלשנה של אחד משכניה ההולנדים, נודע לגרמנים על הסתתרותה של המשפחה. המשטרה הגרמנית, מלווה במשתפי פעולה הולנדים, פרצה לדירה ולמקום המחבוא. השוטרים בזזו את דברי הערך, ניערו תיקים ואז נפלו כתבי אנה על הרצפה. כך נשארו רשימותיה של אנה בבית האחורי. המסתתרים נשלחו תחילה למחנה וסטרבורק ומשם במשלוח האחרון לאושוויץ.
- אדית פרנק, אמה של אנה, נפטרה באושוויץ מתשישות ורעב.
- מר ואן דאן מצא את סופו במשרפות.
- כאשר הכוחות הסובייטיים התקרבו אל אושוויץ, היה פטר ואן דאן בין אלו שנלקחו בידי הגרמנים הנסוגים. עקבותיו אבדו.
- מר דיסל נפטר בנויגאמה.
- בסוף אוקטובר נשלחו אנה ומרגוט למחנה ברגן-בלזן, מחנה שנתמלא עד אפס מקום בעצורים שפונו ממחנות אחרים. אנה ומרגוט חלו בטיפוס ומתו זו אחר זו במרץ 1945.
- מרת ואן דאן נפטרה בברגן-בלזן.
- אוטו פרנק, אביה של אנה, שוחרר באושוויץ על ידי הכוחות הרוסים. הוא נפטר ב-19 באוגוסט 1980.
וכך התברר לאוטו פרנק שהוא נשאר השריד האחרון. מיפ, עוזרת הבית בעת התחבאותם, מסרה לו את היומן, שאותו מצאה אחרי שאנה נלקחה בידי הגרמנים. לאחר שנועץ בידידים החליט אוטו פרנק להוציא לאור את יומנה של בתו. הוא פורסם בשנת 1947 בשם "הבית האחורי", שם שבחרה לו אנה פרנק עצמה. הספר תורגם ליותר מחמישים שפות, הומחז, הוסרט לקולנוע ולטלוויזיה, והועלה בתיאטראות ברחבי העולם. הבית שבו הסתתרה משפחת פרנק הפך למוזיאון שהמוני תיירים מבקרים בו. יומנה של אנה פרנק הוא צוהר לנפשה של נערה בגיל העלומים שאתרע מזלה לחיות בימיה האפלים ביותר של ההיסטוריה האנושית.
[עריכה] הביקורת על שלטונות הולנד
לדעת רבים בעולם, משמש מוזיאון אנה פרנק שבאמסטרדם אשר אותו מנהלת עיריית אמסטרדם באמצעות תקציב מיוחד מטעם השלטונות ההולנדיים, כמכבסת מוסר לתפקודה של הולנד במלחמת העולם השנייה. הביקורת העזה ביותר נשמעת מפי יהודים אשר ביקרו במוזיאון אך גם מקרב היסטוריונים הולנדיים כמו Bert Verhagen ואחרים. המבקרים טוענים שאת התדמית המוסרית שהודבקה להולנד בזמן המלחמה, בנו השלטונות ההולנדיים דרך סיפורה של אנה פרנק. במוזאון, מוצנע מאוד עד לא מוזכר דבר הסגרתה של אנה פרנק על ידי הולנדים רגילים. לראייה, טוענים המבקרים, מעטים הם האנשים הזוכרים שאנה פרנק בעצם הוסגרה ונרצחה בברגן בלזן.
[עריכה] ראו גם
- השואה
- ילדים בשואה
- השואה - מונחים
- הלגה דין
- השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אנה פרנק - יומנה של נערה, הוצאת דביר.
- מליסה מילר, הנערה אנה פרנק, ביוגרפיה, הוצאת דביר.
- קרול אן לי, ורדים מן האדמה - ביוגרפיה של אנה פרנק, הוצאת מחברות לספרות.
- יוסף שה-לבן, יומנה של אנה פרנק - הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- בית אנה פרנק - פרטים נוספים על האתר, ב"קפטן אינטרנט"
- דנה פולס, אנה פרנק, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
- יומנה של אנה פרנק ומכחישי השואה מאמר של פרופ' דינה פורת באתר "יד ושם".
- פרשת האחראי על ההלשנה באתר דעת.
| ערך מומלץ |
