אנטיוכיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטיוכיה עיר עתיקה באסיה הקטנה, על נהר האורונטס כיום אנטקיה בתורכיה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מיקום
ערים רבות במזרח התיכון נקראו אנטיוכיה. רובן נבנו על ידי השושלת הסלאוקית. אף ירושלים נקראה "אנטיוכיה" לפני מרד החשמונאים.
אנטיוכיה שאנו עוסקים בה, "אנטיוכיה שעל האורונטס" נמצאת בעמק נהר האורונטס במחוז התאי (הוא מחוז אלכסנדרטה) בתורכיה. חשיבותה של אנטיוכיה מבחינה היסטורית נובעת מן העובדה כי היא מצויה על עורק מסחר ראשי המוביל מנמלי הים התיכון אל אזור נהרות הפרת והחידקל. מיקומה של העיר הינו במקום בו הרי הלבנון הפונים צפונה נפגשים עם הרי הטאורוס הפונים מזרחה. בין שני רכסי ההרים עובר נהר האורונטס, ואנטיוכיה ממוקמת ב"ברך הנהר", כעשרים ושישה קילומטרים מן הים התיכון.
העיר הקדומה השתרעה על שני עברי הנהר, אשר חוברו באמצעות חמישה גשרים, וכן על האי שבמרכזו.
כיום איבדה אנטיוכיה את מעמד הבכורה שהיה לה באזור והפכה לעיירה במחוז התאי בתורכיה, בשם אנטקיה.
[עריכה] היסטוריה של העיר
[עריכה] בתקופה ההלניסטית
העיר נבנתה בסוף המאה הרביעית לפני הספירה על ידי סלאוקוס הראשון ניקטור, אשר הפך אותה לבירת האימפריה הסלאוקית שהקים בסוריה. סלאוקוס היה אחד ממפקדי צבאו של אלכסנדר הגדול והשם "אנטיוכוס" נפוץ במשפחתו.
אל העיר הובאו מתיישבים (ביניהם יהודים) מהעיירה אנטיגוניה הסמוכה. העיר נכבשה מספר פעמים במהלך השנים הראשונות לקיומה, עד שהשיגה את עצמאותה, באמצע המאה השנייה לספירה, ואף החלה טובעת מטבעות. על עצמאות זו שמרה אנטיוכיה עד לסוף ימי האימפריה הרומית. אנטיוכוס אפיפנס בנה באנטיוכיה את הרחוב הראשי, המקושט בשדרת עמודים, העובר מדרום מערב העיר לצפון מזרחה.
העיר שימשה כבירת מלכי סוריה מן השושלת הסלאוקית החל בימי אנטיוכוס השלישי. יש האומרים כי אוצרות המקדש שבזז אנטיוכוס אפיפנס הועברו לאנטיוכיה. במהלך מלחמות היוונים עם המכבים, שימשה אנטיוכיה בסיס לכוחות היוונים שנשלחו אל יהודה, כגון כוחותיו של דמיטריוס אשר נלחם עם יונתן החשמונאי. תפקיד זה בדיכוי מרידה ביהודה ישוב על עצמו בימי המרד הגדול.
[עריכה] התקופה הרומית
פומפיוס צירף את העיר לאימפריה הרומית בימי מסעו במזרח הקרוב בשנת 64 לפנה"ס. העיר קיבלה מעמד של "עיר חופשית" (Civitas Libra), והפכה למקום מושבו של הנציב הרומי בסוריה. תחת השלטון הרומי הייתה אנטיוכיה לאחת משתי הערים הגדולות והחשובות במזרח התיכון, כאשר השנייה הינה אלכסנדריה. יש אומרים כי בתקופות מסוימות הייתה אנטיוכיה שנייה במעמדה ובחשיבותה אך לרומא. אוכלוסייתה עמדה על מספר מאות אלפים, ולעיתים עברה את חצי המליון נפשות, בשיא פריחתה במאה הרביעית לספירה.
קיסרי רומא בנו את אנטיוכיה, והפכו אותה למטרופולין. קיסרים רבים בנו בה מבני ציבור מרהיבים ארמונות וכנסיות. יוליוס קיסר, טיבריוס, קליגולה, אנטונינוס פיוס, טריאנוס, אדריאנוס, קומודוס,אורליאנוס וקונסטנטינוס היו בין הקיסרים אשר שהו באנטיוכיה תקופות ארוכות, והשקיעו בבנייתה. הרומאים בנו באנטיוכיה אמות מים, תיאטרון, מרחצאות, וארמונות. אף הורדוס נמנה על הבונים באנטיוכיה, בשל האוכלוסייה היהודית המשגשגת בעיר זו.
כנתיב מסחר ראשי הייתה העיר מקום מפגש לאנשים מתרבויות שונות, כמו גם מקום נופש מועדף על הקיסרים, ובסיס ליציאה למלחמה כנגד הפרתים, או אף כנגד היהודים במהלך המרד הגדול. הקיסר יוליאנוס (הכופר) שהה באנטיוכיה במהלך שנת 362 לספירה. אנטיוכיה הייתה כבר אז למרכז משגשג של הנצרות, אשר יוליאנוס עשה ככל יכולתו להכריתה. הקיסר שהה באנטיוכיה על מנת להכין את מלחמתו כנגד הפרתים, ובה בעת כתב בה את כתביו הידועים בהם ביקר את הנצרות. יוליאנוס ציווה לסגור את הכנסיות באנטיוכיה, אך לא היה ביד פקודה זו מלמנוע את הפיכתה לעיר נוצרית, כאשר רוב אוכלוסייתה בתקופה זו כבר הייתה שייכת לדת הנוצרית.
[עריכה] התקופה הביזנטית, ולאחריה
הקיסר קונסטנטיוס השני הקים בעיר קתדרלה מתומנת, אשר נהרסה ברעידת אדמה בשנת 526. רעידת אדמה נוספת החריבה חלקים ניכרים מהעיר בשנת 528. השושלת הססנידית הפרסית כבשה את העיר בשנת 540. הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון כבש אותה מחדש, ובנה אותה מחדש בהיקף קטן יותר, תוך שהוא קורא לה "תיאופוליס". אך איבדה אותה למוסלמים בשנת 636.
העיר, אשר נקראה עתה אנטקיה (انتاكيّة) נותרה בידים ערביות עד 969 כאשר נכבשה מחדש על ידי הקיסר הביזנטי ניקפורוס השני פוקס. העיר אבדה שוב לתורכים הסלג'וקים בשנת 1085, אך שלוש עשרה שנה לאחר מכן נכבשה על ידי הנוצרים, במהלך מסע הצלב הראשון, ונעשתה לעיר הבירה של "נסיכות אנטיוכיה" בה שלטו הנוצרים במשך 170 שנה, עד שנכבשה על ידי הסולטן הממלוכי בייברס בשנת 1268. בייברס הרס את העיר באופן כה יסודי, עד שהיא איבדה את מעמד הבכורה שלה באזור לטובת עיר הנמל אלכסנדרטה.
בהסכם סוור שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הועבר כל חבל אלכסנדרטה לשליטת מנדט צרפתי, ובשנת 1939 נמסר חבל אלכסנדרטה לתורכיה, והוא נקרא כיום "חבל התאי".
[עריכה] אנטיוכיה והנצרות
אנטיוכיה הייתה במה לאירועים חשובים בראשית ההיסטוריה של הנצרות. בעיר זו השליח שאול התרסי הטיף לראשונה בבית כנסת, וכאן נקראו המאמינים בישו "נוצרים":
- "25 וַיֵּלֶךְ בַּר־נַבָּא מִשָּׁם אֶל־טַרְסוֹס לְבַקֵּשׁ אֶת־שָׁאוּל וַיִּמְצָא אֹתוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אַנְטְיוֹכְיָא׃ 26 וַיִּהְיוּ ישְׁבִים יַחַד בַּקְּהִילָּה שָׁנָה תְמִימָה וּמְלַמְּדִים עַם רָב אָז הוּחַל בְּאַנְטְיוֹכְיָא לִקְרֹא אֶת־הַתַּלְמִידִים בְּשֵׁם מְשִׁיחִיִּים׃" (מעשי השליחים, פרק יא, פסוק 25-26).
באנטיוכיה הוחלט על ידי פאולוס ופטרוס, ובר-נבא כי ניתן להמיר לנצרות גם עובדי אלילים, וכך הפכה הנצרות מכת יהודית לדת אוניברסלית הפתוחה לכל, ללא הבדל של מוצא ואמונה דתית קודמת.
כאשר התפשטה הנצרות הפכה אנטיוכיה למושב אחד מארבעת הפטריארכים המקוריים, ביחד עם הפטריארכים של ירושלים, אלכסנדריה ורומא. סינודים (כינוסי כנסייה) רבים נערכו בעיר, (כעשרה מהם במאה השלישית) ובהם הוחלט על עקרונות הבסיס של הנצרות, אל מול רעיונות כהמינות האריאנית והמינות המונופיזיסטית. כיום מהווה העיר את מקום המושב של הפטריארך מאנטיוכיה הן של הדת הקתולית והן של הדת האורתודוכסית.
[עריכה] אנטיוכיה והיהודים
היהודים היוו חלק נכבד מאוכלוסיית אנטיוכיה מתחילת יישובה. מכיוון שהיהודים היו בין מייסדי העיר הרי שניתנו להם זכויות אזרח (להבדיל מערים אחרות בהן לא היו זכויות האזרח של היהודים מובנות מאליהן, והויכוח על רקע זה גרם לסכסוך דמים, כגון אלכסנדריה וקיסריה).
משערים כי באנטיוכיה אירע המעשה הידוע בחנה ושבעת בניה.
לאחר דיכוי המרד הגדול ביקשו תושבי אנטיוכיה שאינם יהודים מטיטוס אשר עבר בעירם לחגוג את נצחונו, כי יתיר להם לגרש את היהודים ולהרוס את הלוחות עליהם היו כתובות זכויות היהודים. טיטוס סירב לכך. האגדה מספרת כי הכרובים שנגנבו על ידי טיטוס מבית המקדש הושמו בשערי אנטיוכיה.
בשנת 1175 ביקר בנימין מטודלה בעיר (כשש מאות שנים לאחר כיבושה על ידי באיברס וירידתה מגדולתה), ומצא בה כעשרה יהודים העוסקים בזגגות.
