ארנולד טוינבי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנולד ג'וזף טוינבי (14 באפריל 1889 – 22 באוקטובר 1975) היה היסטוריון בריטי שספרו בן שניים עשר הכרכים, המנתח את עלייתן ונפילתן של תרבויות, "מחקר של ההיסטוריה", 1934-1961, היה סינטזה של היסטוריה עולמית, מטא-היסטוריה המבוססת של מקצבים אוניברסליים של עלייה, פריחה והדרדרות. טוינבי ניסח תאוריה כללית של היסטוריה ותרבות, לה רוב ההיסטוריונים המקצועיים התנגדו. למחקריו של טוינבי לא היה המשך משמעותי בתחום ההיסטוריה ההשוואתית שעניין אותו ביותר.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
סופר פורה ביותר, טוינבי היה האחיין של היסטוריון כלכלי חשוב, שאף שמו היה ארנולד טוינבי. הוא נולד בלונדון, ולמד בוינצ'סטר קולג' ובבליול קולג', אוקספורד. הוא החל את קריירת ההוראה שלו בבליול ב־1912, ולאחר מכן לימד גם באוניברסיטה של לונדון, בית הספר הלונדוני לכלכלה, והמוסד המלכותי לעניינים בינלאומיים (RIIA) בבית צ'אנתאם.
טוינבי עבד עבור מחלקת המודיעין במשרד החוץ הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה, והיה ציר לוועידת השלום בפריז ב־1919. עם עוזרת המחקר שלו, ורוניקה בולטר, שתהיה לאשתו השניה, הוא היה אחד מעורכי השנתון של RIIA, "סקר של עניינים בינלאומיים". בזמן מלחמת העולם השניה, הוא שוב עבד עבור משרד החוץ והיה נוכח בשיחות השלום לאחר המלחמה.
נישואיו הראשונים היו לרוזלינד מארי, בתו של גילברט מארי; היו להם שלושה בנים. הם התגרשו, וארנולד נישא לוורוניקה בולטר ב־1946.
[עריכה] גישתו של טוינבי להיסטוריה
את גישתו של טוינבי ניתן להשוות עם זו אסוולד ספנגלר בספרו "נפילת המערב" (The Decline of the West). טוינבי הציג את ההיסטוריה כעלייתן ונפילתן של תרבויות, בניגוד להיסטוריה של מדינות-לאום או של קבוצות אתניות אחרות. הוא זיהה את התרבויות על פי קריטריונים תרבותיים, ולא לאומיים. כך, ה"תרבות המערבית", שכללה את כל האומות שהתקיימו באירופה המערבית מאז נפילתה של האימפריה הרומית, נדונה כישות אחת, והובדלה מהתרבות ה"אורתודוקסית" ברוסיה ובבלקן, ומהתרבות היוונית-רומית שקדמה לה.
טוינבי דחה את הגישה הדטרמניסטית של ספנגלר שתרבויות עולות ונופלות על פי מחזור טבעי ובלתי נמנע. טוינבי הביע את הערצתו הגדולה לאבן חלדון, ובייחוד ל"מוקדימה", ההקדמה להיסטוריה האוניברסלית של חלדון עצמו, שמציין הטיות שיטתיות רבות שקיימות בניתוח ההיסטורי.
טוינבי הציג את ההיסטוריה של כל תרבות במושגים של אתגר ותגובה. תרבויות קמו כתגובה למערכת של אתגרים קשים, כש"מיעוטים יצירתיים" יצרו פתרונות לאתגרים אלה, שנתנו כיוון חדש לכל החברה שלהם. כמה מהאתגרים והתגובות היו פיזיות, לדוגמה כאשר השומרים ניצלו את הביצות העצומות בדרום עירק על ידי ארגון מחדש של התושבים הנאוליתיים בחברה שתוכל ליצור מפעלי השקיה רחבי היקף; או חברתית, כמו כאשר הכנסייה הקתולית הגיבה לכאוס של אירופה הפוסט-רומית על ידי הכללה של הממלכות הגרמאניות החדשות בקהילה דתית אחת. כשתרבות עונה על האתגרים שלה, היא גדלה. כשהיא לא מגיבה להם, היא נכנסת לתקופה של הדרדרות. טוינבי טען ש"תרבויות מתות מהתאבדות, לא מרצח".
מבקריו של טוינבי טענו כי הוא מדגיש את הדת יותר מדי בניתוח הכללי שלו של תרבויות. מבחינה זו, הויכוח דומה לזה הקיים כיום כל התאוריה של סמואל הנטינגטון של "התנגשות הציביליזציות". כמו כן, נטען כי החלוקה לתרבויות של טוינבי שרירות למדי, וכי ניתן היה לחלק את העולם ליותר או פחות מ21 התרבויות בהן בחר, וכן כי ישנן תרבויות להן לא התייחס כלל. לבסוף, נטען כי הוא בחר את העובדות בצורה סלקטיבית על מנת להצדיק את התאוריה הכללית שלו, ולא הסביר עובדות המתנגדות לתאוריה זו.
הגישה האידאולוגית של טוינבי – "ספוקלציות מטפיזיות בצורת היסטוריה" הוא הערכה מודרנית שכיחה – בוקרה באופן אפקטיבי על ידי פייטר גייל, וטוינבי לא ברח מהדיאלוג הציבורי עימו, שהופיע בספר (1949) "דפוסי העבר: האם אנו יכולים לקבוע אותם?" הספר קישר בין מאמרים של טוינבי וגייל לניתוח של פילוסופיית ההיסטוריה של טוינבי, שנכתבה בידי פיטירים א. סורוקין. מאמר שנכתב בידי יו טרוור-רופר, "המילניום של ארנולד טוינבי" – המתאר את מחקריו של טוינבי כ"פילוסופיה של מיש-מש" – פגעה רבות במוניטין של טוינבי.
[עריכה] השפעה
לרעיונותיו של טוינבי לא הייתה השפעה רבה מאוד על היסטוריונים אחרים; התאוריה הכללית שלו נחשבת על ידי כמה, כמו לדוגמה רוברט קורטיוס כסוג של פרדיגמה לתקופה שלאחר המלחמה. הרעיונות של טוינבי נהנו מעדנה מסוימת בזמנו (הוא הופיע על השער של "טיים" ב1947). טוינבי היה כנראה משפיע ביותר בקרב הוגים אסיאתיים. כמה מהמונחים שלו, כמו "מדינה יורשת", וכן "פרולטריון חיצוני", מצויים בכתביהם של מחברים אחרים.
רבים רואים בו אנטישמי, בעקבות התבטאויות מלפני מלחמת העולם השניה בזכות הנאציזם, וכן מכיוון שבספריו הוא הגדיר את העם היהודי כ"שריד מאובן" וביטויים דומים נוספים. ב-1961 ניהל טוינבי ויכוח פומבי מול שגריר ישראל בקנדה, יעקב הרצוג. הגורם המרכזי לפתיחת הויכוח היתה טענתו של טוינבי כי מעשי היהודים ב-1947 וב-1948 אל מול ערביי ארץ ישראל דומים במהותם למעשי הנאצים. הויכוחים זכו לפרסום ויש שהישוו אותם לויכוחים הקלאסיים של ימי הביניים בין חכמי הדת היהודים, הנוצרים והמוסלמים
