היסטוריה עולמית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היסטוריה עולמית הינה תת-דיסציפלינה אקדמית צעירה יחסית, אשר החלה להתפתח בשנות ה-80 של המאה ה-20. מטרת המחקר בתחום הינה להבליט תהליכים משותפים, להצביע על השפעות והשפעות שכנגד ולצייר תמונה גלובלית של ההתפתחות האנושית. היסטוריה עולמית שואפת להיות יותר מאשר אסופה של היסטוריות נבדלות של מדינות, עמים וציוויליזציות.
תוכן עניינים |
[עריכה] נסיונות ראשונים לכתיבת היסטוריה עולמית
הדחף לכתיבת היסטוריה עולמית הינו תולדה של תהליכי הגלובליזציה. שני גלים של גלובליזציה היכו במאה וחמישים השנים האחרונות. הראשון התרחש בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עת גבר מאוד הסחר העולמי. בעקבות גל זה נעשו הנסיונות הראשונים לכתיבת היסטוריה עולמית, כגון ספריהם של שפנגלר (Oswald Spengler), ארנולד טוינבי (A.J. Toynbee) וויליאם מק'ניל (William H. McNeill). הגישה בה נקטו הייתה שונה מאוד מהמקובל כיום. בייחוד כשלו באירוצנטריות. משום שהמודרניות התפתחה לראשונה באירופה, נטו כותבים אלה לייחס משמעות מיוחדת להיסטוריה האירופאית.
לאחר מלחמת העולם השנייה גבר תהליך של התמקצעות באקדמיה ויותר ויותר נטו שלא לראות בעין יפה את העיסוק ב'שאלות הגדולות'. היסטוריונים מקצועיים התרכזו בתחומים גיאוגרפיים מצומצמים ובתקופות זמן מוגדרות. ה'שאלות הגדולות' הוזנחו לכתיבה נאראטיבית פופולרית.
[עריכה] רוויזיה בהיסטוריוגרפיה העולמית
ההיסטוריה העולמית החדשה קמה בעקבות גל הגלובליזציה הנוכחי שהחל בשנות ה-80. בניגוד להיסטוריה העולמית הישנה, זו החדשה אינה נוגדת את תהליך ההתמקצעות משום שהיא מתמקדת בתהליכים משותפים ובנושאים מאחדים.
בד בבד עם עלייתה של ההיסטוריה העולמית החדשה חלה תזוזה בהשקפתם של רבים מהעוסקים בנושא באשר למקומה של אירופה בהיסטוריה העולמית. מבשרן של רבות מהשקפות אלה היה מרשל הודג'סון (Marshall G.S. Hodgson). הודג'סון היה עמיתו של מק'ניל באוניברסיטת שיקגו בשנות ה-50. הוא לא רווה נחת מההיסטוריוגרפיה העולמית השלטת בזמנו, זו של מק'ניל. בייחוד שלל את האירוצנטריות שלה. הודג'סון הניח בכתביו יסודות להשקפה היסטורית מאוזנת.
[עריכה] מקומה של אירופה בהיסטוריה העולמית
נקודת מפתח בכל דיון בהיסטוריה עולמית היא שאלת מקומה של אירופה בה. העולם המודרני כפי שהוא מוכר לנו כיום, הינו במידה רבה תולדה של התפתחויות שחלו באירופה - של הדומיננטיות הטכנולוגית שהשיגה בעקבות המהפכה התעשייתית ושל התפשטותה של התרבות המערבית האירופאית, תחילה על-ידי שליטה ישירה בתקופת הקולוניאליזם ומאוחר יותר באמצעות תהליכים של גלובליזציה. השאלה היא היכן למקם את נקודת המפנה במעבר של אירופה ובעקבותיה שאר העולם למודרניות ומדוע נולדה המודרניות דווקא באירופה. האם הייתה יכולה, למשל, מהפכה תעשייתית לפרוץ במקום אחר?
במאה ה-19, כאשר אירופאים רבים ניסו להסביר לעצמם את הצלחת תרבותם, הם יצרו השלכה לאחור של הדומיננטיות העולמית של אירופה בזמנם ופיתחו נראטיב היסטורי שבו אירופה תמיד הייתה המרכז ושאר העולם שימש לה תפאורה. כך, חילקו את ההיסטוריה האנושית לשלוש תקופות עיקריות: התקופה הקלאסית של יוון ורומא, אליהן התיחסו כ"אירופאיות", ימי הביניים שבאו בעקבות שקיעתה של הציוויליזציה הקלאסית, והפריחה המחודשת שהחלה בתקופת הרנסנס. כיום אין חולקים כי הסתכלות כזו נגועה באירוצנטריות קיצונית, הינה בלתי מאוזנת ומתעלמת מקיומן ומהשפעתן של תרבויות אחרות.
הדיון בימינו נסוב על מידת ייחודיותה של אירופה ועל הנקודה בזמן שבה יש למקם את המעבר למודרניות. בקצה האחד יש הטוענים שהמהפכה התעשיתית פרצה באירופה במאה ה-18 בשל מאפיניה הייחודיים של התרבות האירופית, מאפינים שהחלו להתפתח לכל הפחות החל מהרנסנס במאה ה-14 (ראו למשל השקפותיו של אנגוס מדיסון כאן). בקצה האחר ישנם ה'היסטוריונים החדשים', הכופרים בייחודה של אירופה וטוענים שהמהפכה התעשייתית פרצה בה בשל צירוף מקרי של מספר גורמים (במיוחד קנת פומרנץ [1]).
[עריכה] קווי מיתאר להיסטוריה עולמית
מה היא אם כן התמונה העולה מהשיקולים שהוזכרו לעיל? להלן נתאר קווי מיתאר להיסטוריה עולמית, אפשרות אחת מני רבות, אך אפשרות שבפרטיה העיקריים נהפכת למקובלת. התיאור מבוסס בעיקרו על הסינטיזה שיצר קלייב פונטינג בספרו "היסטוריה עולמית - פרספקטיבה חדשה".
לאחר שבתקופה הפריהיסטורית התפצלה האנושות למרכזים נבדלים, מהן התפתחו הציוויליזציה השונות של יבשת איראסיה: סין, הודו, האימפריה הפרסית, האימפריה המוסלמית, האימפריה הרומית/אירופה, הרי שהמוטיב המרכזי במאות הראשונות של האלף השני לאחר הספירה הינו של הרחבה והעמקה של תחום הציוויליזציה, עד אשר המרכזים השונים התחברו מחדש. שטח הפנים של היבשת שנשלט בידי חברות מאורגנות הלך והתרחב. הדבר אינו שונה משני צוותי כורים שלבסוף נפגשים באמצע המנהרה. בנוסף חלה העמקה, בין השאר על-ידי התפתחות טכנולוגית תמידית. אם להשתמש באנלוגיה של המנהרה, הרי שתוך כדי העבודות השתפרו כל הזמן כלי העבודה.
ההתפתחות הטכנולוגית שלפני המהפכה התעשייתית נעשתה טיפין טיפין, כאשר כל פיתוח נבנה על קודמו. אמנם הקצב היה אטי, אך הוא לא פסק לעולם. למשל, החקלאות של ימי הביניים המאוחרים באירופה הייתה יעילה פי כמה מזו שבתקופת האימפריה הרומית. וזאת בשל פיתוחים כגון ריתמת חזה לסוסים, אשר גרמה לסוס למשוך את המשא אופקית, ובכך איפשרה סחיבת משאות כבדים בהרבה. במיוחד ניתן כעת היה לרתום לסוס מחרשה. אמנם הריתמה הייתה מוכרת בסין החל מהמאה ה-3 לפנה"ס, אך היא הגיעה לאירופה רק בסביבות שנת 600 לספירה. דוגמה אחרת היא בנית טחנות רוח וטחנות מים, פיתוח שלא היה מוכר בתקופה העתיקה והגיע לאירופה מארצות האיסלאם. במלים אחרות, החלוקה לתקופה קלאסית מתקדמת, ימי ביניים של שקיעה ולאחריהם התקדמות מחודשת היא מוטעית ומטעה. התמונה האמיתית היא של התפתחות טכנולוגית תמידית, כאשר בית היוצר לרוב הפיתוחים הייתה סין, ובמידה פחותה גם ארצות האיסלאם. לאורך זמן אומצו הפיתוחים בכל רחבי איראסיה, כאשר הם מגיעים לכל מקום בזכות הסחר ההולך וגובר בין המרכזים השונים ובאמצעות התרחבות שטח הפנים של המרכזים עצמם.
יש לציין כי אין הדבר אומר כי לא היו שקיעות מקומיות, כגון באירופה שלאחר התמוטטות האימפריה הרומית. אך הדבר אינו סותר את המגמה הרחבה שהתחוללה ברחבי איראסיה. בנוסף יש לזכור, כי אירופה של אותה תקופה הייתה ציוויליזציה פריפריאלית באיראסיה.
ההתפתחות הטכנולוגית הביאה בעקבותיה לגידול בפריון העבודה, דבר שאיפשר גידול באוכלוסייה הלא חקלאית שבערים, התמקצעות רבה יותר של פקידים ובעלי מלאכה ומורכבות הולכת וגדלה של הציוויליזציה. הצטבר הון מספיק, אשר לראשונה, בסין, רמז לאפשרות של פריצת מהפכה תעשיתית. במאה ה-12, סין של שושלת סונג הייתה ללא כל ספק הציוויליזציה המתקדמת ברחבי יבשת איראסיה. די אם נזכיר את הדפוס, את הנייר, את אבק השריפה והמצפן - כולן פותחו לראשונה בסין והתפשטו ממנה לשאר איראסיה. בנוסף, לסין של שושלת סונג הייתה מערכת פיננסית מתקדמת של שטרות במחזור. ולכן, חוקרים רבים העלו השערה שסין של שושלת סונג, בייחוד בתחילת המאה ה-13, עמדה בפיתחה של מהפכה תעשיתית. אלא שאז נכבשה בידי המונגולים אשר טרפו את הקלפים. השערה זו אינה מקובלת באופן כללי (ראו למשל Angus Maddison).
במציאות כפי שהתרחשה, המהפכה התעשיתית פרצה במאה ה-18 באירופה. איך קרה שאירופה, אשר במשך רוב האלף השני הייתה ציוויליזציה פריפריאלית באיראסיה, מפגרת מבחינה טכנולוגית, עקפה את שאר המרכזים עד כי העולם בו אנו חיים כיום הינו תוצר של תהליכים שהתרחשו בה? זאת שאלה ענקית ונושא לוויכוח ער בקידמת המחקר. לא כאן המקום להרחיב על כך, רק נציין בקצרה כי באופן כללי קיימות שלוש דעות בנושא: א. יש הגורסים כי אירופה כלל לא פיגרה ושהחל מהרנסנס במאה ה-14 התפתחו מאפינים ייחודיים בתרבות האירופית אשר איפשרו מאוחר יותר את הפריצה הגדולה של המהפכה התעשיתית. ב. הודג'סון גרס כי התמורה חלה במאה ה-17 בד בבד עם המהפכה המדעית ושעד אז אירופה אכן הייתה פחות מתקדמת משאר המרכזים, על אף המסעות בימים. ג. יש הגורסים כי עד למהפכה התעשיתית ממש אירופה הייתה בפיגור ביחס לשאר המרכזים ורק הצטברות של צירופי מקרים, אותם הם מפרטים, הביאה לידי כך שהמהפכה התעשיתית פרצה דווקא באירופה (ראו Kenneth Pomeranz וראו גם Wolfgang Keller and Carol Shiue).
ההתפרצות הטכנולוגית שחלה באירופה בעקבות המהפכה התעשיתית הייתה אקספוננציאלית ולא איפשרה שום סיכוי להתמודדות מולה של המרכזים האחרים. אך הדבר החשוב להדגיש הוא כי לא ניתן להסביר את המהפכה התעשיתית במנותק מההתפתחויות של האלף השני בכל רחבי איראסיה. הייתה זו ההצטברות האטית אך מתמדת של פיתוחים טכנולוגיים שקדמו למהפכה התעשיתית, אשר איפשרו את קיומה. ורוב פיתוחים אלה מקורם בסין.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- World History Association
- Journal of World History
- China and Europe אתר לימודי הסוקר את השקפותיו של פומרנץ לגבי מקומה של סין בהיסטוריה העולמית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- Toynbee,A., A Study of History 12 vols.; Oxford 1934-61
- McNeill, W., The Rise of the West: A History of the Human Community Chicago, 1963
- Hodgson M.,Rethinking World History: Essays on Europe, Islam, and World History Cambridge, 1993
- Ponting, C. World History: A New Perspective London, 2000
- Pomeranz, K., The Great Divergence:China, Europe and the Making of the Modern World Economy Princeton, 2000
