דואליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יש לשכתב ערך זה
ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

דואליזם, מלשון Dual, כלומר "דו ערכי". המילה משמשת לתאור מערכת אמונה או שיטה פילוסופית, מדעית או תאולוגית, הרואה את הישויות בעולם, ואת העולם כולו, כמורכבים משתי קטגוריות או יסודות, או גוזרת את הכול מתוך שני עקרונות בסיסיים, לעיתים הפוכים.

[עריכה] הדואליזם והדת

דתות המבוססות על דואליזם נחלקות לשניים:

דתות שמאמינות שהטוב בעולם הוא פרי בריאתה של ישות עליונה טובה, בעוד הרע נברא על-ידי ישות עליונה רעה. דת המציגה תפיסה ממין זו היא הדת הפרסית הזורואסטרית מיסודו של זרתוסתרא. בדת הזורואסטרית האל הטוב נקרא אהורה-מזדה, והוא נמצא במלחמה מתמדת עם האל הרע הנקרא אהרימן.
דתות שבהן יש הבחנה חדה בין רוח או נשמה לבין חומר או גוף. בדתות אלה העולם נתפס כמורכב מרוח ומחומר, כשהאל נתפס כרוחני בלבד, בעוד העולם נתפס כחומרי. בדרך-כלל האדם נתפס כישות המכילה רוח וחומר יחדיו, כשהוא מצווה לחזק את ההיבט הרוחני שבו על חשבון ההיבט הגופני.

[עריכה] דואליזם ביהדות

היהדות של ימי הנביאים האחרונים, בתקופה שבה היו קשרים הדוקים בין יהודים לפרסים, התנגדה לתפיסה הדואליסטית הזורואסטרית מתוך האמונה שישנו אל אחד בלבד הממונה גם על הטוב וגם על הרע. אחד הפולמוסים האלה מופיע בספר ישעיהו: "כֹה אָמַר ה' לִמְשִיחוֹ לְכוֹרֶשׁ (...) כִי-אֶפֶס בִלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶה." ^[1] בספר איוב מתואר השטן ככפוף לאל, וכמי שחייב בקבלת רשות ממנו לפעולותיו^[2], ואילו בספר מלכים רוח השקר הגורמת לאחאב מלך ישראל לצאת למלחמה שבה הוא מפסיד מקבלת רשות לעשות זאת מידי האל^[3].

בתלמוד הבבלי מצוינים ויכוחים רבים של רבנים יהודים עם אנשי דת פרסיים בנושא זה. אחד הפירושים המקובלים לסיפור התפקרותו של אלישע בן אבויה ("אחר") בסיפור ארבעה שנכנסו לפרדס הוא שבן-אבויה התחיל להאמין ב"שתי רשויות" כלומר בדואליזם הדתי.

תפיסות דואליסטיות המפרידות רוח לחומר חדרו ליהדות החל מתקופת חז"ל, ככל הנראה עקב השפעות אפלטוניות. התפיסה הדואליסטית העיקרית המצויה כיום ביהדות, ואשר ראשיתה בימי חז"ל היא האמונה בהישארות הנפש. לדוגמה, במסכת אבות: "רבי יעקוב אומר העולם הזה דומה לפרוזדוד בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדוד כדי שתיכנס לטרקלין"^[4]. האמונה בהישארות הנפש נובעת מן ההבחנה בין גוף לנפש או בין חומר לרוח. לשיטה זו האדם מורכב מנפש ומגוף: הגוף מתכלה בעוד הנפש נפרדת מן הגוף בעת המוות וממשיכה להתקיים לנצח. יש פרשנות הגורסת שקיימת תקווה להיגאל מהדואליזם הקיומי. המצוות, שנעשות על ידי ה"גוף" בהנחיית ה"נפש", אמורות להתגבר על הדואליזם וליצור אחדות המכונה "קידוש החומר", וכך מתפרש הציווי לעבודת האל "בכל לבבך"- "בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע".

התנ"ך כמעט שאינו עוסק בהבחנה בין גוף לנפש או בהישארות הנפש. זאת, למעט עיסוק עקיף בעניין בסיפור שאול ובעלת האוב בספר שמואל^[5] ואזכור מעורפל בספר קוהלת^[6]. אמנם הניסוח המגובש של תורת הגוף והנפש המוכרת בעולם המערבי נמצא בפילוסופיה של אפלטון (שפעל בתקופה המקבילה לתקופת עזרא ונחמיה בהיסטוריה היהודית), אולם אמונה בהישארות הנפש הייתה קיימת גם במצרים העתיקה ובבבל. לפיכך ההתעלמות מההשקפה הזאת בתנ"ך נראית כאנטיתזה לדתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום.

הנצרות הושפעה מתפיסות דואליסטיות שמקורן בין היתר בכת מדבר יהודה, כתות גנוסטיות שונות, ובתפיסות אפלטוניות. התאולוגיה הנוצרית מדברת על החלוקה הבסיסית בין ה"גוף" המייצג את הרע לבין ה"רוח", המייצגת את הטוב. דבר זה נקשר בין היתר לחטא הקדמון. אחד מעיקרי הדת הנוצרית הוא האמונה בהישארות הנפש.

[עריכה] הדואליזם והפילוסופיה

בפילוסופיה יש המיישמים את המונח דואליזם בהקשר לשיטות פילוסופיות שבמרכזן מצוי ניגוד, כגון הניגוד אצל אפלטון בין העולם הנתפס על ידי חושים לבין עולם המחשבה - האידיאה. או אצל קאנט - ההבחנה בין העולם התופעתי (הפנומנאלי) ועולם "הדבר כשהוא לעצמו" (הנואומנלי).

בנוסף יש לציין את רנה דקארט שבהקשר לבעיה הפסיכופיזית טען שפעילות הנפש ופעילות הגוף, הן שתי איכויות נפרדות ומובחנות. אולם, קיימת ביניהן אינטראקציה.