הלוח העברי הקראי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בלוח העברי לפי הגישה היהודית-קראית; לערך העוסק בעקרונותיה ומנהגיה, ראו יהדות קראית.
תוכן עניינים |
[עריכה] עקרונות לוח השנה
הלוח העברי הקראי הוא גרסה של לוח השנה העברי המקובלת בקהילות הקראים. בהתאם לכללי הלוח העברי הוא מבוסס על שילוב של מחזור ירח ומחזור שמש, להבדיל מהלוח הגרגוריאני, המבוסס על מחזור שמש בלבד, והלוח המוסלמי, המבוסס על מחזור ירח בלבד. ההבדל העיקרי בינו לבין הלוח העברי המקובל בקרב יהודים רבניים, הוא קביעת ראשי חודשים על-פי כללים הנובעים מעדויות ותצפיות אסטרונומיות. בתחילתו, הלוח הקראי שימר מסורת שהייתה מקובלת בקרב יהודים לפני המאה הרביעית לספירה לקבוע ראשי חודשים על פי "ראייה בפועל" בצירוף הקרבות ולא על-פי חשבון הקבוע מראש. במשך הזמן ובהדרגה התפתחה שיטה של "אפשרות ראייה" המבוססת על ידע אסטרונומי מהימן. בשל העובדה שהתאריכים בלוח הקראים נקבעים מתוך שאיפה שערב ראש החודש יהיה זמן ראיית הירח החדש, בעוד שהלוח העברי הרבני נקבע ללא קשר לנתונים אסטרונומיים נכונים אלא בקירוב, לא מן הנמנע שיווצר פער בתאריך בין הלוח העברי הקראי ללוח העברי הרבני.
[עריכה] קידוש החודש
בלוח העברי היחידה הבסיסית הראשונה היא היום. יום מתחיל משקיעת השמש ומסתיים בשקיעת השמש למחרת. הימים מצטרפים זה לזה ומרכיבים את היחידה הבסיסית השנייה שהיא החודש. חודש הוא הזמן שבין מולד אחד של הירח למולד שבא לאחריו. החודש מתחיל במולד הירח. מולד הירח הוא הרגע בו נראה הירח בפעם הראשונה, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם. יום זה נקבע כראש החודש. בראש החודש, היום הראשון של החודש, הירח אמור להיראות בצורת סהר דק ולשקוע דקות לאחר שקיעת השמש. עם התקדמות החודש הולך וגדל חלקו המואר של הירח, והוא הופך לירח מלא באמצע החודש העברי. מכאן ואילך הולך ופוחת אורו המוחזר של הירח הראה לעינינו, עד שהוא נעשה חשוך לחלוטין בסוף החודש. בימי המקרא קבע בית הדין שישב בירושלים את תאריך ראש החודש לפי עדויות ראיה שהובאו לפניו. לאחר שנקבע ראש החודש שליחים יצאו מבית הדין שבירושלים לכל חלקי הארץ כדי לפרסם את מועד ראש החודש. היחידה הבסיסית השלישית בלוח השנה היא השנה. שנה מורכבת משנים-עשר חודשי ירח בשנה פשוטה ומשלושה-עשר חודשים בשנה מעוברת. (ראה להלן)
אולם בשנת 359 לספירת הנוצרים, עקב המצב ששרר אז בארץ והקשיים בפרסום מועד ראש החודש, קבע רבי הלל בן רבי יהודה נשיאה (הנשיא) את חשבונות לוח השנה העברי הרבני כפי שהוא מקובל עד לימינו. ומאז לא נוהגים הפרושים - והרבניים ממשיכיהם (ובכללם האורתודוקסים) לקדש ראשי חדשים לפי ראיית הירח אלא לפי חשבונותיו של הלל. לפי שיטה זו מספר הימים בכל חודש (29 או 30) קבוע מראש, ואינו קשור למולד הירח, כך יוצא שראש החודש לא נופל באותו יום של המולד אלא יכול לפול לפניו או אחריו בכמה ימים.
בנוסף היהודים הרבניים קובעים את לוח השנה שלהם על פי ארבע דחיות. כלומר הם קבעו ארבעה כללים שלא מופיעים בתורה, ולפיהם הם אומרים מראש שישנם ראשי חודשים שלא יכולים לפול בימים מסוימים בשבוע. כך למשל ראש חודש תשרי אינו יכול לפול בימים א' ד' ו'. אם נופל ראש החודש ביום זה הוא נדחה ביום, לפי שיטת הרבניים.
היהודים הקראים אינם מקבלים החלטות רבניות אלו, משום שאז החגים והמועדים לא נופלים בתאריכים בהם הם צריכים להיות. לפי שיטתם יש לדבוק בעקרון ראיית הירח ולקדש ראשי חודשים לפי אפשרות ראיית הירח, כלומר ראש החודש חייב לפול בתאריך בו אמור להראות הירח, גם אם לא נראה במקום כלשהו עקב תנאים מקומיים כמו עננות יתר או אובך. כל חודש בשנה יכול להיות חסר (בן 29 ימים) או מלא (בן 30 ימים), לפי מולד הירח הבא. כיום, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית וההתקדמות העצומה בידע האסטרונומי שבידינו, מתאפשר לחזות מראש מתי יהיה מולד הירח ומתי הוא יראה לראשונה. אם כך הלוח העברי הקראי הוא לוח עברי שבו אמורים ראשי החודשים לפול בדיוק בתאריך של מולד הירח, ולכן התאריכים בלוח העברי הרבני ובלוח העברי הקראי לא תמיד חופפים.
לוח השנה הקראי מוכן כיום בידי בית הדין של הקראים בישראל בסיוע אנשי מדע. בשל הצורך של הקראים להזדקק לתצפיות מדעיות עדכניות עלולות ליפול שגיאות בלוחות שלהם שתוכננו מראש. כך אירע ב-1990 (תשנ"א), אז נתברר לבית הדין הקראי שעליו להכריז מחדש על לוח השנה. בעקבות אירוע זה גובשו עקרונות חדשים להכנת הלוח באופן שיבטיח שיחזה נכון את המולד.
לחודשים בלוח העברי הקראי יש שמות מספריים כמו 'החודש הראשון' ו'החודש השביעי', החל מהחודש הראשון הוא חודש ניסן "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב ב'). כיום נוהגים הקראים להשתמש גם בשמות החודשים של לוח השנה הרבני שמקורם בבלי.
[עריכה] עיבור השנה
בניגוד ללוח המוסלמי, הלוח העברי אינו מבוסס רק על 'החודש הירחי', אלא גם על שנת השמש. בצאתם מארץ מצרים ציווה אלוהים על בני ישראל לשמור על חודש האביב, כלומר לדאוג לכך שהחודש הראשון (חודש ניסן) יפול תמיד באביב: "שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם -- לָיְלָה." (דברים ט"ז א'). הבעיה היא ש12 חודשי ירח עבריים קצרים בכ11 יום מאורכה של שנת השמש (משך סיבוב כדור הארץ סביב השמש). כדי למנוע פיגור הולך ומתמשך של השנה העברית ביחס למחזור השמש, שיגרום לכך שחג הפסח ינדוד לכיוון החורף ולא יפול באביב - מעברים את השנה. עיבור השנה הוא הוספת חודש נוסף לשנה כך שבמקום שיהיו בה 12 חודשים כמו בשנה רגילה יהיו בשנה מעוברת 13 חודשים
בזמן המקרא עיברו את השנים לפי עקרון 'מציאת האביב בארץ ישראל'. פרוש המילה אביב הוא מצב מסוים של הבשלת השעורה "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל." (שמות ט' ל"א). הגעת האביב נקבעה לפי מידת הבשלת השעורה בארץ ישראל. אם לא הגיע האביב בחודש השנים עשר הוא חודש אדר, אז היו מעברים את השנה כלומר מוספים חודש נוסף בסופה - אדר ב'. כך נדחה למעשה חג הפסח בחודש ונפל באביב.
היהודים הרבניים (ובכללם האורתודוקסים) נהגו לפי עקרון זה עד שבסביבות המאה ה-9 לספירת הנוצרים הם קבעו את חשבון 19 השנים, שאמור לחזות את האביב אך בפועל הוא לא תמיד מדוייק. לפי שיטה זו בכל 19 שנים יש שתים-עשרה שנים פשוטות ושבע שנים מעוברות (ה-3, 6, 8, 11, 14, 17, 19 למחזור).
היהודים הקראים לעומתם המשיכו לדבוק בכתוב בתורה ובעיבור השנה לפי תצפיות וחיפוש אחרי האביב. גם לאחר שנתרחקו הקראים מהחקלאות הם שמרו על זיקתם לארץ ישראל ולאדמתה. מידי שנה הקראים שלחו שליחים לבקש את האביב בארץ ישראל ואם לא נמצא האביב בסוף השנה, עוברה השנה. עקרון זה של לוח השנה העברי היה כה חשוב עבור הקראים עד שבכתובה הקראית קיים תנאי בו מתחייבים בני הזוג לשמור את הלוח לפי עקרון האביב ולפי עקרון ראיית הירח. יש הטוענים שתנאי זה הוסף לכתובה כדי שיקוימו החגים לפי ההלכה הקראית גם בנישואין בין קראים לרבניים.
אולם במרוצת הימים בעקבות ההתפשטות הקראית הנרחבת ברחבי העולם - מפרס במזרח ועד מערב-אפריקה, ממצרים בדרום ועד ליטא בצפון, לא יכלה עוד עדות ה'אביב' להגיע אל כל קהילות הקראים, וקהילות קראיות החלו לאמץ אט-אט את מחזור 19 השנים הרבני. בתחילה רק הקהילות הקראיות המרוחקות מארץ ישראל נאלצו לוותר על עיבור השנה לפי עקרון 'מציאת האביב' מחמת קשיי הריחוק ואי יכולתן לקבל דיווחים על מצב הבשלת השעורה בארץ ישראל. עם זאת אותן קהילות לא כפרו בעקרון שצריך לעבר את השנה לפי תצפיות על מצב השעורה בארץ אלא טענו שבמצבן הן אינן מסוגלות לעשות כן. חכמים קראיים מהמאה ה15 מדווחים שהיו שנים בהן קהילות בארץ ישראל, שפעלו לפי עקרון מציאת האביב, וקהילות בגולה, שפעלו לפי מחזור 19 השנים, לא עיברו את אותן שנים. בסביבות המאה ה-19 נטשו גם קראי ארץ ישראל את שיטת עיבור השנה לפי מציאת האביב ועברו למחזור 19 השנים הרבני, וזאת כדי למנוע פער במועדי החגים בין הקהילות הקראיות השונות.
כיום, עם שיבתם של הקראים לארץ ישראל, ישנה מגמה של חזרה לשיטה המקורית של עיבור השנה לפי מציאת האביב בארץ ישראל.
[עריכה] חגים ומועדים
הקראים הם יהודים המקבלים אך ורק את התנ"ך, ולכן הם מציינים רק את החגים והמועדים שמופיעים בתנ"ך:
[עריכה] מועדים שמוזכרים בתורה
- חג הפסח ושבעת ימי חג המצות
- הפסח הוא הערב של ה14 בחודש הראשון, חודש ניסן, בו התקיים בעבר קורבן הפסח. כל שבעת הימים שאחריו החל מ15 בניסן נקראים חג המצות. היום הראשון והיום השביעי של חג המצוות הם מקראי קודש האסורים במלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ -- בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה: שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם, הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם ... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא כ"ג ה'-ח').
- חג השבועות
- לחג השבועות אין תאריך עברי קבוע, אבל הוא מתקיים תמיד ביום ראשון שלאחר ספירת העומר שמתחילה ממחרת השבת שבתוך חג המצות. (ראה להלן).
- יום תרועה
- הוא החג שנקרא בפי היהודים הרבניים ראש השנה. הוא מתקיים בא' בתשרי וכפי שבתורה משכו יום אחד ולא יומיים, כך גם אצל היהודים הקראים. "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם -- כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כ"ט א').
- יום הכיפורים
- מתקיים ב10 בתשרי. "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם..." (ויקרא כ"ג כ"ז).
- חג הסוכות
- נמשך שבעה ימים, כאשר היום הראשון הוא מקרא קודש, כלומר יום האסור במלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. מתקיים ב15 בתשרי. "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא כ"ג ל"ד ל"ה)
- שמיני עצרת
- היום שלאחר שבעת ימי חג הסוכות. מתקיים ב22 בתשרי. "שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא -- כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא כ"ג ל"ו)
[עריכה] ספירת העומר
- מקור הספירה הוא בספר ויקרא פרק כ"ג כפי שכתוב:
- (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
- (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':
- וכמו כן בספר דברים פרק ט"ז כפי שכתוב:
- (ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
- (י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַה' אֱלֹהֶיךָ -- מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן: כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ.
- לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, ישנה מחלוקת בין היהודים הרבניים לבין היהודים הקראים.
- היהודים הרבניים פירשו בפסוקים מספר ויקרא את המילה 'שבת' בשני אופנים שונים: בתחילת הפסוק הם טוענים שמשמעות המילה שבת היא יום-טוב, כלומר חג הפסח - ה15 בניסן, שממחרת החג כלומר ב16 בניסן צריך להתחיל לספור. ובסוף הפסוק משמעות המילה שבת היא של שבעה ימים, שלאחר שבעת הימים האחרונים מתוך השבע בספירה יש לקיים לטענתם את חג השבועות. כך יוצא שחג השבועות לא נופל ביום קבוע בשבוע.
- היהודים הקראים מפרשים את המילה 'שבת' בכל הפסוקים האלו כשבת ממש, כלומר היום השביעי בשבוע, ואת המילה שבוע כשבוע ממש - מיום ראשון עד יום שבת. המילה 'שבת' כמו בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום-טוב, אלא רק שבת. ושבשום מקור קדום המילה שבת לא מציינת שבוע. הקראים אומרים שלא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום-טוב ופעם שבוע. ולכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת שבת בראשית, ואז יש גם משמעות לכך שחג השבועות צריך להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, כלומר ביום ראשון.
- הקראים אומרים שצריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". ושאת הספירה צריך לסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" של הספירה.
- אחד הנימוקים שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, אלא הדרך לחישוב מועד החג היא באמצעות ספירה. לפי שיטת הרבניים יש לחג תאריך קבוע, ולכן אין כל טעם לספירה.
- חיזוק נוסף לעמדת הקראים, הוא יום הנפת העומר (שממנו צריכים להתחיל לספור את העומר) היחיד שמוזכר בתנ"ך בספר יהושע והראשון שקיימו בני ישראל בארץ ישראל. אך לפני כן יש להזכיר מצווה מויקרא כ"ג י'-י"ד:
- בני ישראל הצטוו לא לאכול מתבואת הארץ עד שהם לא מניפים את העומר: "...כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ -- וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. ... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה -- עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם" כלומר רק לאחר הנפת העומר מותר לאכול מתבואת הארץ. כמו כן נאמר כאן שצריך להניף את העומר ממחרת השבת.
- בספר יהושע פרק ה' פסוקים י'-י"א מוזכרת הנפת העומר הראשונה בארץ ושם נאמר: "וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב -- בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח -- מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה." הנקודה היא שהפסח הוא ליל ה14 בניסן. ומחרת הפסח הוא היום שלאחר קרבן הפסח (זו משמעותה של המילה פסח במקרא), כלומר ה15 בניסן. ביום זה נאמר שבני ישראל אכלו מתבואת הארץ. אם הפרוש הרבני נכון, אז בני ישראל אכלו מתבואת הארץ יום קודם ליום בו היה מותר להם, כי יום הנפת העומר לפי השיטה הרבנית הוא ה16 בניסן, ולכן הקראים אומרים שברור שפרוש המילה שבת לא יכול להיות במשמעות של היום-טוב הראשון של חג הפסח.
- הקראים עצמם אומרים שבמקרה זה האפשרות ההיגיונית היחידה היא שערב הפסח היה ביום שבת ולכן הנפת העומר הייתה גם ממחרת השבת וגם ממחרת הפסח, כך זה אפשרי שבני ישראל אכלו מתבואת הארץ ממחרת הפסח שהיא מחרת השבת, היום השביעי בשבוע.
[עריכה] מועדים שמוזכרים בנביאים ובכתובים
- צום הרביעי
- צום זה מתקיים ב9 בחודש הרביעי, תמוז, היום בו נבקעו חומות ירושלים בתקופת בית ראשון "בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר..." (מלכים ב' כ"ה ג'-ד').
- צום החמישי
- בחודש החמישי, הקראים נוהגים לקיים שני צומות: ב7 באב וב10 באב. צומות אלה הם הימים המוזכרים בתנ"ך ביניהם ארע חורבן בית המקדש הראשון. בנוסף כל ארבעת הימים בין שני הצומות נחשבים כימי אבל. "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ ... וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם ..." (מלכים ב' כ"ה ח'). "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ ... וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם ..." (ירמיה נ"ב י"ב-י"ג).
- צום השביעי
- מתקיים בכ"ד בתשרי - החודש השביעי. "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה [תשרי], נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם." (נחמיה ט' א').
- צום העשירי
- צום זה מתקיים ב10 בחודש העשירי, חודש טבת, לזכר תחילת המצור על ירושלים בימי בית ראשון. "וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ" (ירמיה נ"ב ד'-ה').
- פורים
- ימי הפורים, מתקיימים תמיד ב14 וב15 בחודש השנים-עשר הוא חודש אדר. גם בשנה מעוברת הקראים מקיימים את ימי הפורים באדר א' - החודש השנים-עשר ולא באדר ב - החודש השלושה-עשר, מכיוון שבחודש זה אירע נס פורים, והיהודים קיבלו על עצמם לקיים את פורים בחודש השניים-עשר (אדר) ולא בחודש אחר. "לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים." (אסתר ט' כ"א). כמו כן בעיקרון לא ניתן לדעת מראש אם השנה תהיה מעוברת ויהיה בה חודש אדר ב', ולכן יש לחגוג את פורים באדר א'.
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- Magdi Shamuel, The Karaite Calendar:Sanctification of the New Moon by Sighting in Karaite Judaism, Meira Pollicak (Ed.), Brill, 2003
