פרושים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בכת יהודית בימי בית שני; לערך העוסק בחסידי הגר"א שהיגרו לירושלים במאה ה-19, ראו פרושים (היישוב הישן).
פרושים - אחת מהכתות היהודיות בימי בית שני, שממנה יצאה ההנהגה היהודית לאחר חורבן הבית. לכת זו הייתה השפעה רבה מאוד על עיצוב היהדות הרבנית המקובלת בימינו.
בדומה לשאר הכתות מתקופה זו מקור שמה לא ברור, אך חוקרים סבורים שהפרושים נקראו כך משום שפרשו מהזרם המקובל באותה תקופה, או משום שנתנו פירושים הלכתיים שונים. בתלמוד האמוראים מבארים את השם הזה בכך שהם 'פרושים מן העריות'. בראשם של הפרושים עמדו חכמי המשנה התנאים. ראשיה של כת זו נקראו בכינוי "רבי", שפירושו "גדול", מורם מעם".
ככל הנראה, הפרושים הופיעו על בימת ההיסטוריה בערך בשנת 150 לפני ספירת הנוצרים, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. בתקופה זו החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. חוקרים משערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות השמד וההתיוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מספר על שלוש כתות עיקריות במאה הראשונה לספירת הנוצרים: צדוקים, איסיים ופרושים (שמנו לדבריו כ-6000 חברים) אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כתות אלו.
מכיוון שכל טקסט כתוב זקוק לפירוש, האמינו הפרושים בכך שבהר סיני ניתנה, בנוסף לתורה שבכתב, גם תורה שבעל פה שמפרשת אותה ושנמסרה מדור לדור יחד עם התורה שבכתב. לפי השקפתם תורה שבעל פה זו כללה מנהגים עממיים והלכות שונות והם ויחסו לה חשיבות שאינה נופלת מזו של התורה שבכתב (ולפעמים אף עולה עליה). עקרון מסירה זה של התושב"ע בא לידי ביטוי במשנה המפורסמת: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." (מסכת אבות א' א').
בנוסף לכך, העמידו הפרושים את עקרונות הפירוש ההלכתי על כללים שיטתיים שבאמצעותם ניתן לדרוש את הטקסט המקראי ונקראות מידות שהתורה נדרשת בהן. על פיהן פירשו את התורה, וכך גם נתנו מקום להתחדשות ההלכה בהמשך הדורות.
הפרושים האמינו בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא. תפיסות אלה, שנעדרות מרוב ספרי התנ"ך[1], הושפעו ככל הנראה מהפילוסופיה היוונית. הם סברו שקיימת השגחה פרטית, כלומר שהאל יודע כל פרט ופרט במעשי האדם ומשגיח עליו. בנוסף האמינו הפרושים בתחיית המתים ובביאת המשיח. הפרושים שללו לחלוטין את התפיסה היוונית כי הגורל שולט בחיי בני האדם, ורובם האמינו כי מעשיו של האדם משפיעים על גורלו בעולם הזה ובעולם הבא.
הפרושים טענו שלחכמיהם, התנאים, יש סמכות מוחלטת בעינייני דת, אפילו מעל סמכות של נבואה או של התגלות אלוהית, באמרם שמאז שניתנה התורה - "לא בשמים היא" (בבלי בבא מציעא דף נ"ט ב'). יוסף בן מתתהו מספר על עירנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו ועל נכונותם להתאים את ההלכה לתנאי השעה. יכולתם זו עמדה להם בשעת מבחן, לאחר חורבן בית שני, כאשר פרושים בהנהגת רבי יוחנן בן זכאי נמלטו מירושלים הבוערת, והקימו מרכז יהודי ביבנה בתמיכת השלטון הרומאי. שם הם הקימו מחדש את הסנהדרין והתאימו את ההלכה שלהם לחיים ללא מקדש. על ידי כך הם הצליחו להפוך לרוב בעם היהודי כמה מאות שנים מאוחר יותר.
