הרפובליקה החמישית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של צרפת |
| המהפכה הצרפתית
הרפובליקה החמישית |
| צרפת |
הרפובליקה החמישית הינה התקופה החוקתית הרפובליקנית החמישית והנוכחית בהיסטוריה של המשטר בצרפת. תחילתה בשנת 1958 בעקבות התמוטטות המשטר של הרפובליקה הרביעית, שהייתה דמוקרטיה פרלמנטרית חלשה ופגיעה, ולא יכלה להתמודד עם המשבר באלג'יריה. הרפובליקה החמישית הינה משטר נשיאותי ריכוזי וחזק, ונראה, כי היא הצליחה להוביל את צרפת משנים של אי יציבות וממשלות מתחלפות, שאיפיינו את הרפובליקה השלישית ורביעית אל משטר יציב ודמוקרטי, התואם, כפי הנראה, את התנאים בצרפת המודרנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי - התמוטטות הרפובליקה הרביעית
מיום ייסודה סבלה הרפובליקה הרביעית הצרפתית מאי יציבות פוליטית. הכישלון הצבאי ב"הודו סין הצרפתית" (כיום וייטנאם), ואי היכולת לפתור את המשבר המחמיר באלג'יריה רק תרמו לאי יציבות זו.
ב-13 במאי 1958 תקפו מתיישבים צרפתים באלג'יריה את בניין הממשל בעיר אלג'יר במחאה כנגד מה, שראו כחולשת הממשלה הצרפתית אל מול דרישות הרוב הערבי באלג'יריה לעצמאות. "ועדה לביטחון הציבור" הוקמה בראשותו של הגנרל ז'אק מאסו, מתומכי הגנרל שארל דה גול. גנרל ראול סלן, מפקד הצבא באלג'יריה הכריז ברדיו כי: "הצבא לקח אחריות באופן זמני לגורלה של אלג'יריה הצרפתית". דה גול עצמו היה אז בפרישה מרצון מן החיים הפוליטיים, בכפרו "קולומביי של שתי הכנסיות". על אף פרישתו היה נוכח מאוד בפוליטיקה הצרפתית, והעם כולו חיכה למוצא פיו.
תחת לחצו של מאסו, הכריז סלן "יחי דה גול" מהמרפסת בבניין הממשל הכללי באלג'יר ב-15 במאי. דה גול השיב יומיים מאוחר יותר כי הוא מוכן "לקבל את שלטון הרפובליקה" (assumer les pouvoirs de la République). רבים ראו זאת כתמיכה בצבא המתמרד באלג'יריה.
המשבר העמיק כאשר כבשו צנחנים צרפתים מאלג'יריה את האי קורסיקה, ומנהיגיהם שקלו נחיתה בפריז. מנהיגים פוליטיים מכל הצדדים הסכימו לתמוך בהחזרתו של דה גול לעמדת כוח, מלבד פרנסואה מיטראן (לימים נשיא צרפת), והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית שגינתה את דה גול כסוכן של הפיכה פשיסטית. ב-29 במאי פנה הנשיא הצרפתי רנה קוטי אל "המהולל שבצרפתים" כי יקבל על עצמו להיות הנשיא האחרון של המועצה (ראש הממשלה) של הרפובליקה הרביעית.
דה גול נותר נחוש בכוונתו לשנות את החוקה, אותה האשים בחולשתה הפוליטית של צרפת. הוא התנה את שובו בכך, שיינתנו לו כוחות חוקיים לצוות צווים לשעת חירום למשך שישה חודשים, ובמהלך תקופה זו תנוסח חוקה חדשה ותובא בפני העם הצרפתי. ב-1 ביוני 1958 קיבל דה גול את מבוקשו. הוא מונה לראש הממשלה וניתנו לו סמכויות נרחבות למשך שישה חודשים על ידי מועצת העם.
ב-28 בספטמבר 1958, משאל עם העניק רוב של 79.2% לחוקה החדשה, וכך נוצרה הרפובליקה הצרפתית החמישית. למושבות (אלג'יריה נחשבה מבחינה חוקית לחלק מצרפת ולא למושבה) ניתנה בחירה: לקבל עצמאות מיידית או להיות כפופים להוראות החוקה החדשה. פרט לגיניאה הצרפתית בחרו כל המושבות בחוקה, וכך הייתה גיניאה למושבה הראשונה, שקיבלה את עצמאותה מצרפת. המחיר, ששילמו על כך תושבי גיניאה היה הפסקתו לאלתר של כל הסיוע הצרפתי.
[עריכה] שנות הביסוס של הרפובליקה החמישית
בבחירות, שהתקיימו בנובמבר 1958 זכו דה גול ותומכיו ברוב נוח, ובדצמבר נבחר דה גול לנשיא ברוב של 78%. הוא הושבע לנשיא בינואר 1959.
דה גול האמין כי ניתן לפתור באמצעים צבאיים את המשבר באלג'יריה, אך לא ניתן יהיה להגן על אמצעים אלו במישור הבינלאומי, דבר שיסכן את עצמאותה של צרפת. עמדה זו גרמה לכעס גדול בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, ותומכיהם בצרפת גופא, ודה גול נאלץ לדכא שתי מרידות באלג'יריה בקרב המתיישבים ובקרב אנשי הצבא, כאשר בשנייה (שהתרחשה באפריל 1961) איימו צנחנים מורדים בפלישה לצרפת. כן אויים דה גול על ידי הארגון הטרוריסטי של המתיישבים באלג'יריה - הOAS. במרץ 1962 דה גול הכריז על הפסקת אש באלג'יריה ומשאל עם הוביל להכרזה על עצמאות אלג'יריה ב-3 ביולי.
בספטמבר 1962 הוביל דה גול לשינוי חוקתי, שהביא לבחירה ישירה של הנשיא על ידי העם. עד לתיקון זה נבחר הנשיא על ידי חבר אלקטורים, בדומה לנשיא ארצות הברית. לאחר התיקון, נבחר הנשיא באופן ישיר על ידי העם, בשיטת בחירה בת שני סיבובים.
[עריכה] הרפובליקה החמישית לאחר דה גול
בשנת 1968 לאחר כעשר שנים בשלטון התעייפה החברה הצרפתית מן הגישה הפטריארכלית של דה גול. במאי 1968 התמרדו סטודנטים בדרישה לחירויות רבות יותר, ולסיום מלחמת וייטנאם (שצרפת לא הייתה מעורבת בה, אך ההתנגדות לה הייתה חלק מ"תרבות הנגד" הכלל עולמית בצרפת, אירופה וארצות הברית). המרידה לוותה בשביתות כלליות. דה גול הצליח לשלוט במצב, והבחירות ביוני 1968, השאירו רוב גוליסטי בפרלמנט, אך היה ברור אף לדה גול, כי משטרו הינו נחלת העבר. באפריל 1969 התפטר דה גול במפתיע, בעקבות כישלון במשאל, שנגע לסמכויות המחוזות בצרפת אל מול הממשלה המרכזית.
בעוד שצרפת ממשיכה להוקיר את ההיסטוריה העשירה שלה ואת עצמאותה, קושרים המנהיגים הצרפתים את עתידה של צרפת לקידומו והתפתחותו של האיחוד האירופי. במהלך נשיאותו של מיטראן הוא הדגיש את הצורך בשילוב אירופי ובאישרורה של אמנת מאסטריכט בדבר האיחוד הכלכלי והפוליטי של יבשת אירופה. העם הצרפתי אישר את האמנה ברוב דחוק בספטמבר 1992.
הנשיא הנוכחי ז'אק שיראק נכנס לתפקידו ב-17 במאי 1995 לאחר מערכת בחירות, שהתמקדה בצורך להלחם באבטלה. במהרה הוסבה תשומת הלב לצעדי הקיצוץ וההתייעלות, שהיה על צרפת לנקוט על מנת לעמוד בתנאים הנוקשים לאיחוד הכלכלי האירופי, אשר הותנו באמנת מאסטריכט.
במישור מדיניות החוץ נוקט שיראק בקו תקיף ועצמאי, ועל אף שצרפת נטלה חלק פעיל בפעולות נאט"ו בבלקן בשנות התשעים, התנגד שיראק למלחמת המפרץ השניה ולמדיניותו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש.
[עריכה] נשיאי צרפת בתקופת הרפובליקה החמישית
- שארל דה גול (גוליסט) (1958 - 1969).
- ז'ורז' פומפידו (גוליסט) (1969 - 1974).
- ואלרי ז'יסקר ד'אסטן (רפובליקאי עצמאי) (1974 - 1981).
- פרנסואה מיטראן (סוציאליסט) (1981 - 1995).
- ז'אק שיראק (נאו גוליסט) (נבחר 1995).
[עריכה] ראשי הממשלה ברפובליקה החמישית
- מישל דברה - (1958 - 1962).
- ז'ורז' פומפידו - (1962 - 1968).
- מוריס קוב דה מורוויל - (1968 - 1969).
- ז'אק שאבאן דלמא - 1969 - 1972).
- ריימון באר - (1976 - 1981).
- פייר מורוא - (1981 - 1984).
- לורן פביוס - (1984 - 1986).
- ז'אק שיראק - (1986 - 1988).
- מישל רוקאר - (1988 - 1991).
- אדית קרסון - (1991 - 1992).
- פייר ברגובוי - (1992 - 1993).
- אדואר באלאדור - (1993 - 1995).
- ליונל ז'וספן - (1997 - 2002).
- ז'אן-פייר ראפארן - (מונה 2002).
- דומיניק דה וילפן - (מונה 2005)
