השתלת איברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

השתלת איברים היא טכנולוגיה רפואית שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-20. בטכנולוגיה זו מוחלפים איברים, חלקי איברים או רקמות שהגיעו לאי-ספיקה סופנית באיברים, חלקי איברים או רקמות תקינים. האיבר המושתל יכול להיות מאותו אדם לעצמו (כמו בהשתלת רקמות), מאדם (חי או מת) לאדם אחר, או מזן אחד לזן אחר (קסנוטרנספלנטציה). איברים מושתלים יכולים להיות מלאכותיים או טבעיים, שלמים או חלקי איברים (כמו שסתומים, רקמות וכדומה).

[עריכה] סוגי השתלות

כיום קיימים סוגים רבים של השתלות איברים, חלקי איברים ורקמות, ובהם: השתלות לב, ריאה, כבד, כליה, לבלב, קרנית העין, עור, עצם, מח עצם, כלי דם ועוד. בעת האחרונה החלו לבצע השתלות ניסיוניות של גפיים, השתלות פנים, טיפול בשבץ מוחי על ידי תאי גזע עובריים, ועוד.

כמו כן ישנן השתלות איברים וחלקי איברים מלאכותים כגון: קוצבי לב, שסתומים ועוד.

[עריכה] היסטוריה

השתלת האיברים המוצלחת הראשונה באדם התרחשה בשנת 1954 בבוסטון שבארצות הברית כאשר כליה נלקחה מאדם והושתלה באחיו התאום. השתלה זו התאפשרה בשל העובדה שהייתה התאמה מלאה בין התורם והנתרם בשל היותם תאומים זהים; לולא כן, הייתה המערכת החיסונית של הנתרם דוחה את ההשתלה. הצלחה זו פתחה פתח לניסיונות השתלה באיברים אחרים שהשתלתם נחשבת למסובכת יותר.

ב-1963 הושתלה ריאה בגופו של אדם אשר סבל מסרטן בריאותיו. ההשתלה אמנם עברה בהצלחה, אך המושתל נפטר 18 יום לאחר מכן, בעקבות כשל בכליותיו.

ב-1967 בוצעה השתלת הכבד המוצלחת הראשונה באדם. באותה שנה, ב-3 בדצמבר, בבית החולים "חרוטה סכור" (Groote Schuur) בקייפטאון דרום אפריקה בוצעה השתלת הלב המוצלחת הראשונה. צוות של 30 רופאים שבראשם פרופסור כריסטיאן בארנארד השתיל לב בגופו של אדם (לואיס ושקנסקי). הניתוח עבר בהצלחה אך בשל מינון גבוה של תרופות המדכאות את המערכת החיסונית נותר המושתל חשוף לזיהומים, מה שהוביל למותו לאחר 18 יום.

השתלת הלב השנייה התרחשה ב-2 בינואר ב-1968 כאשר ד"ר ברנארד השתיל בגופו של אדם "לבן" לב מגופו של תורם מגזע "מעורב", דבר שהוביל לסערה ציבורית גדולה בדרום אפריקה הגזענית של אותה תקופה. הניתוח הצליח והמטופל שרד כ-19 חודשים וחצי לאחריו, דבר שנחשב להצלחה גדולה במושגים של אותם ימים.

בשנת 1983 הוצגה לעולם התרופה ציקלוספורין אשר מדכאת בהצלחה וללא סיכון משמעותי את המערכת החיסונית באדם, ומאפשרת בכך את קליטתו של האיבר המושתל. תרופה זו הובילה לפריצת דרך משמעותית, ובעקבותיה הליך השתלת איברים נעשה נפוץ בעולם, עד שבשנת 2001 בוצעו השתלות איברים בכ-2100 מטופלים ב-160 בתי חולים בארצות הברית לבדה. נתוני ההצלחה היו בין 80 ל-90 אחוזים.

[עריכה] רקע רפואי

לאחר שהרופאים מאבחנים כי אדם נזקק להשתלת איברים מתחילים בחיפוש אחר איבר מתאים. לצורך השתלה מוצלחת יש לקבוע התאמה בין התורם והמקבל במספר מישורים: סוג הדם, נוגדנים תגובתיים והתאמה מירבית בחלבוני ה- MHC (באדם החלבונים נקראים גם HLA). לאחר שנמצא איבר מתאים מתבצע הניתוח שאורכו בדרך כלל מספר שעות (2-5). כדי למנוע דחייה של האיבר המושתל המנותח מקבל טיפול תרופתי (כגון: ציקלוספורין) המדכא את המערכת החיסונית ומצמצם בכך באופן משמעותי את סיכוי דחיית האיבר. תהליך ההחלמה נמשך כמה חודשים ובמהלך תקופה זו ואחריה צריך לסגל לעצמו האדם אורח חיים של תזונה נכונה, הימנעות מחשיפה לזיהומים, פעילות גופנית מתונה והדרגתית והימנעות מעישון ומצריכת אלכוהול, על המושתל להיות מודע למחלות אופורטוניסטיות אליהן הוא חשוף ולקבל עבורן טיפול מיידי לפני שיגיעו להתפרצות מסכנות חיים. בין המחלות נמצאות רוב המחלות הזיהומיות כולל מחלות הנגרמות מנגיפים, חיידקים ופטריות וכן חלק ממחלות הסרטן, ביחוד קפוסי סרקומה, ונון הוצ'קינס לימפומה.

[עריכה] השתלות בישראל

בשנת 1967 בוצעו בישראל השתלות הלב הראשונות. כיוון שטכנולוגיה זו הייתה עדיין בחיתוליה הן בארץ והן בעולם השתלות אלו נכשלו. התעורר ויכוח ציבורי שאף הגיע לדיונים בכנסת, שם תבעו חברי כנסת דתיים להעמיד לדין את הרופאים המבצעים באשמת הריגה.

עקב ריבוי הכשלונות בתקופה זו חלה נסיגה משמעותית בביצוע השתלות איברים בארץ ובעולם. בשל היעדר מרכז רפואי מאושר בארץ עד ראשית שנות השמונים הוטסו חולים מישראל לחו"ל על מנת לבצע השתלות לב וכבד.

בשנת 1987, לאחר לחץ ציבורי ופנייה רשמית מטעם משרד הבריאות, אושר לבית החולים הדסה בירושלים לבצע השתלות לב (ולא כבד). באותה שנה בחודש אוגוסט בוצעה השתלת הלב המוצלחת הראשונה בישראל.

נושא תרומות האיברים בארץ מוסדר בחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, ובתקנותיו משנת התשמ"א-1981. משרד הבריאות נתון בשלבי הכנת חוק השתלות שמטרתו להסדיר את נושא תרומות האברים וההשתלות בישראל. בשל מחסור חמור בתורמי איברים בארץ (כ-4 אחוזים מכלל האוכלוסייה לעומת כ 15 עד 35 אחוזים במדינות מערביות אחרות) הוגשו מספר הצעות חוק המעודדות תרומת איברים ומציעות הטבות למשפחות תורמי האיברים. בישראל מתבצעות בממוצע כ-250 השתלות איברים וכ-300 אנשים מצטרפים לרשימת המתנה להשתלה.

בישראל ממתינים להשתלת איברים למעלה מ - 1000 ילדים ובוגרים. כ- 750 חולים ממתינים להשתלת כליות ולבלב. כ- 110 ממתינים להשתלת כבד. כ- 150 ממתינים להשתלת לב וריאות. לפי הערכה, כ- 100 אנשים ימצאו את מותם בהמתנה.

[עריכה] השתלות איברים ביהדות

הדיון ההלכתי בנושא השתלת איברים כרוך בעיקר בשאלה מהו רגע המוות על פי ההלכה היהודית, שהרי בכדי לבצע השתלת לב, השתלת כבד או ריאה יש צורך ליטול אבר חי מגופו של התורם, ובפעולה זו מקצרים את חייו. על כן דעות הפוסקים בנושא חלוקות. בתרומת כליה מאדם חי אין מחלוקת שמותר הדבר ואף מצווה לעשות כן. לגבי תרומת איברים מהמת ישנה גם מחלוקת סביב איסור ניוול המת ואיסור הנאה מגופת המת, כשלעומתה הכלל הידוע של "פיקוח נפש".

בין המקורות העיקריים לדיונים ההלכתיים בנושא זה אפשר למנות את הברייתא במסכת יומא, העוסקת באדם שנפלה עליו מפולת ("גל") בשבת. הברייתא קובעת ש"מפקחים עליו את הגל" עד שהגיעו למקום החוטם; משהתברר שהאדם איננו נושם, אין להמשיך לחלל עליו את השבת - כלומר הנשימה מגדירה את רגע המוות. מקור נוסף הוא בדיני הטיפול בגוסס: מבחינת ההלכה אין שום חשיבות לכך שמדובר בחיי שעה, ואסור לעשות אף מעשה שיקרב את המוות.

בעניין ניוול המת פסקו הרב איסר יהודה אונטרמן ואחרים שההשתלה מפקיעה מן האיבר את התואר 'מת', ולכן אין בה חשש כזה. בשנת 1986 החליטה מועצת הרבנות הראשית כי "מותו של אדם נקבע על-פי ההלכה לאחר שהוכח שהנשימה העצמונית פסקה לחלוטין ובאופן בלתי הפיך", והוסיפה לכך הוראה מעשית, לפיה מותר לבצע בישראל השתלות, ובלבד שבוועדה הקובעת את רגע המוות ישתתף רב או רופא דתי. משרד הבריאות מתנגד להגבלה, ובפועל אין התחייבות לעמוד בתנאי זה. מכיוון שכך, נמנעת הרבנות הראשית מלקרוא לאנשים להסכים לתרומת איברים לאחר מותם.

מן הפוסקים החשובים בדורנו ובדור הקודם שהתייחסו לשאלה: הרב שמואל הלוי וואזנר קבע כי "אין מיתת המוח קובע אלא מיתת הלב, ולא מיתת האדם" ועל-כן אדם שליבו פועם (ואפילו באמצעות מכונת לב-ריאה) נחשב כחי, ואסור לנתקו מן המכשירים לצורך תרומת איבריו. לדעה זו מצטרף הרב אליעזר ולדינברג, בעל שו"ת 'ציץ אליעזר', הקובע בעקבות הרמב"ם ש'החיות תלויה בלב'. הרב משה פיינשטיין קבע להיפך, "אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מכל מקום כל זמן שאין לחולה כוח נשימה עצמאית, נחשב כמת". בהחלטתה משנת 1987 קבעה וועדה של הרבנות הראשית לישראל כי כדי להתיר השתלת אברים יש לעמוד על כמה תנאים:

א. הוכחות קליניות מפורטות שגזע המוח נהרס לחלוטין.

ב. הוכחות אובייקטיביות על הרס גזע המוח, כגון בדיקת BEAR.

ג. הוכחה שנשימה העצמונית נפסקה לגמרי ולא חל כל שינוי במשך 12 שעות.

ד. לרופאים הקובעים את המוות אין שום קשר ישיר או עקיף לרופאים המשתילים את האברים בחולה.

ה. שיתוף נציג הרבנות הראשית בצוות הקובע את המוות (נציג זה יכול להיות רופא המכיר את ההלכה, שיקוליה ודרך חשיבתה).

(החלטות הרה"ר, א' דמרחשון תשמ"ז, פורסמו ב"ברקאי" ד' עמ' 11).

נכון לשנת 2005 התנאים הללו טרם מולאו במלואם וכתוצאה מכך נמנעות השתלות רבות של תורמים הסרים למשמעתה של הרבנות הראשית. יחד עם זאת לאחרונה (שנת 2002) התווסף בכרטיס אד"י סעיף המתנה את התרומה בהסכמת סמכות דתית המקובלת על התורם. חשוב לציין כי הסעיף וכן הכרטיס כולו אינם בעלי תוקף חוקי כלשהו ורק אמורים לשמש כגילוי דעת על רצון הנפטר עבור משפחתו, לה יש את הזכות המשפטית הבלעדית על איבריו.

[עריכה] השתלת איברים בדתות אחרות

נצרות - הקתולים רואים בהסכמה לתרום איברים כמעשה של חסד, צדקה והקרבה עצמית. הפרוטסטנטים והבפטיסטים משאירים את ההחלטה לתרום איברים באופן אישי לכל אדם ואדם, אך הם רואים בעין יפה מעשה זה. עדי יהוה אינם מעודדים תרומת איברים אך משאירים זאת לשיקולו של האדם.

איסלאם - על פי האיסלאם גופת הנפטר צריכה להישאר ללא פגע. תפיסה זו הובילה לאיסור תרומת איברים בעבר. כיום הגישה לנושא השתנתה והותרה לציבור המאמינים.

הבודהיסטים וההינדים משאירים את ההחלטה לתרום איברים לשיקולו של האדם אך רואים בעין יפה מעשה זה.

הצוענים מאמינים שגופת הנפטר צריכה להישאר ללא פגע לאחר מותו ולכן אינה רואה בעין יפה מעשה זה. אולם אין בעניין זה החלטה רשמית.

[עריכה] מחקר וראייה לעתיד

כיום, בעקבות דרישה גדולה לניתוחי השתלת איברים, ישנו מחסור חמור בתורמי איברים. את החלל הזה מנסים למלא החוקרים במספר מישורים ובהם איברים מלאכותיים, קסנוטרנספלנטציה, שיבוט אדם על מנת ליטול את איבריו, שימוש בתאי גזע ועוד. עם כל זאת בנוסף לבעיות האתיות שכבר קיימות בתחום הזה כגון סחר באיברים, עולות ומתעוררות שאלות אתיות קשות חדשות שהחברה והרשויות המחוקקות בארץ ובעולם עדיין לא גיבשו דעה מוצקה לגביהן.

[עריכה] שיאים ופריצות דרך

השתלת הלב הראשונה בוצעה בלואיס ושקנסקי, אשר נפטר לאחר 18 ימים בשל זיהום. את ההשתלה ביצעו 30 רופאים מוסמכים, ביניהם פרופסור כריסטיאן ברנארד.
מושתל הלב שהאריך ביותר לחיות הוא סמי קיטי קינג מארצות הברית. סמי חי 24 שנים ו142 ימים לאחר שהושתל בגופו בשנת 1974 לב מתורם בן 24.
מושתל הלב המלאכותי הראשון הוא דוקטור ברני קלארק מארצות הברית.דוקטור ברני בן ה61 חי 112 ימים לאחר ההשתלה ונפטר ב-23 במרץ 1983.
מושתל הלב המלאכותי שהאריך ביותר לחיות הוא ויליאם שרדר. ויליאם חי 620 ימים לאחר ההשתלה שבוצעה בשנת 1984.
השתלת היד הראשונה בוצעה בליון צרפת בשנת 1998, כאשר בהליך שנמשך 14 שעות צוות בינלאומי של כירורגים חיבר את ידו של אדם מת לזרועו של קלינט האלם בן ה48 מאוסטרליה.
השתלת העין המלאכותית הראשונה והיחידה שהצליחה (נכון ל-2005) בוצעה ב-17 בינואר בארצות הברית,כאשר ג'רמיה טיהאן שאיבד את מאור עיניו לתקופה של 36 שנים שב לראות בזכות עין מלאכותית שפיתח ויליאם דובאל.
האדם שהאריך ביותר לאחר השתלת מסתם אב-עורקים שנלקח מחזיר (בהליך שנקרא קסנוטרנספלנטציה) הוא הארי דרייבר כאשר נותח ב-12 באפריל 1978. המסתם פעל במשך 25 שנים ו-238 ימים עד שהוחלף באחר ב-16 במרץ 2004.