היסטוריה של ארצות הברית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
לנושאים ומאמרים משוייכים, ראו גם פורטל ארצות הברית ופורטל היסטוריה. |
ההיסטוריה של ארצות הברית התחילה עם מלחמת העצמאות האמריקאית, אך שורשיה עמוקים בהרבה ונעוצים עמוק בתוך תולדותיה של אמריקה.
תוכן עניינים |
[עריכה] אמריקה הקדם קולוניאלית
על-פי עדויות אנתרופולוגיות וגנטיות, רובם של ילידי אמריקה הקדומים הם צאצאיהם של שבטים שהיגרו מסיביר דרך מיצר ברינג (שאז היה מוצק עקב עידן הקרח האחרון) לפני בין 11,000 ל-17,000 שנים.
ב-1500 לפנה"ס, השבטים כבר התיישבו במקומות קבע קטנים. תחילה הילידים היו ציידים־לקטים, אך במשך השנים מקומות הקבע הקטנים התפתחו לכפרים קטנים, בעיקר באזור הנהרות שסמוכים לעמקים, שהיה הכרחי לגידול נאות של ייבולים. ההתפתחות הטכנולוגית באה בהדרגה, וכך עם השנים השבטים החלו לבנות לעצמם בתים ברמה גבוהה והתמחו באומנות האבן.
[עריכה] אמריקה הקולוניאלית
תחילת הקולוניאליזציה האירופאית של יבשת אמריקה שינתה לעד את חייהם ותרבותם של הילידים האמריקנים. החל מהמאה ה-16 החלו האירופאים מהולנד צרפת ואנגליה ליישב את צפון אמריקה. ניסיון ההתיישבות הראשון של הבריטים היה קולוניית רואנוק, והוא נחל כשלון, אך התיישבויות מוצלחות אחרות היו עתידות לקום.
האנשים שהחליטו לעזוב את ביתם ולהגר ל"עולם החדש" לא היו קבוצה הומוגנית, אלא אנשים מרקע חברתי ודתי שונה. הקווייקרים במושבת פנסילבניה, הפוריטנים בניו אינגלנד, מחפשי־הזהב בג'יימסטאון והאסירים במושבת ג'ורג'יה כולם היגרו מסיבות שונות בתכליתן, וכך בהתאם גם יצרו מושבות שונות לחלוטין – מבחינה חברתית, פוליטית, דתית וכלכלית.
ב-1606 הוענקה הזכות להקמת מושבה בצפון אמריקה לחברת מניות לונדונית בשם "חברת וירג'יניה" שהוקמה לשם כך. החברה שלחה שלוש ספינות בהן 104 מתיישבים שייסדו ב-1607 באזור מפרץ צ'ספיק את מושבת וירג'יניה - המושבה בריטית הראשונה בצפון אמריקה שהצליחה לשרוד. ב-1620 העניקה "חברת וירג'יניה" זכות לקבוצת אנגלים פרוטסטנטים, שנרדפו על-ידי הכנסייה האנגליקנית, להגיע בספינה מייפלאואר לצפון המושבה. הם הגיעו לאזור מסצ'וסטס של היום וייסדו את המושבה פליימות.
[עריכה] מלחמת העצמאות ואישור החוקה
באמצע המאה ה-18 החלה תסיסה בקרב אוכלוסית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות, בניגוד לרעיונות תקופת ההשכלה שהתפתחו באירופה באותו זמן. בתגובה למיסים הכבדים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי עליהם. קבוצה בולטת הייתה בני החירות, שהטילה טרור על פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המיסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים.
המצב הגיע לרתיחה בשנות ה-70 של המאה, עם טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי והעמידו בראשותו את ג'ורג' וושינגטון. מלחמת העצמאות האמריקנית החלה רשמית עם "הירייה שנשמעה ברחבי העולם" בקרב לקסינגטון וקונקורד ב-19 באפריל 1775. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
המלחמה נמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות. נקודת המפנה במלחמה הייתה בקרב סרטוגה השני, באוקטובר 1777, בו נחלו האמריקנים ניצחון. בעקבות כך החלו לתמוך במדינה הצעירה צרפת ומדינות אירופיות נוספות שרצו בהחלשת בריטניה. המלחמה הוכרעה עם נצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781, והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב-1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783.
בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי והבסיס החוקתי הרופף ביניהם היה מסמך סעיפי הקונפדרציה. אולם מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הועידה החוקתית על מנת לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789 לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון.
[עריכה] כיבוש הספר
עם תום המלחמה החל "כיבוש הסְפָר" (frontier) - התפשטות ארצות הברית מערבה, במה שנחשב כייעוד אלוהי ("manifest destiny"). הם התחילו בתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות.
הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה האמריקאית החדשה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליון שאפה להחליש עוד יותר את בריטניה. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה נפוליון החליט להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה שבשליטת צרפת, כך שאמריקאים יתקרבו אליהם ונפוליון מצידו יקבל יותר כסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה כולה.
ב-30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומס ג'פרסון עם צרפת של נפוליון על הסכם רכישת לואיזיאנה בה נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך שטחה של ארצות הברית כמעט הוכפל. אולם ההתפשטות לא התקיימה רק בדרכי שלום. היא הביאה לעימותים נגד האינדיאנים, למלחמת 1812 נגד בריטניה ולבעיות חדשות נוספות.
כמו כן, הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו להיות מאויימים מהמדינה החדשה. האמריקאים שטענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים ב-1819 קנתה ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד בחתימת הסכם אדמס-הוניס במהלכו הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות.
בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז עצמו לדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו והקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר 1836 עד 1845, השנה בה סופחה הרפובליקה לארצות הברית.
הסיפוח לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראו בה חלק משטחם, והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית-מקסיקו (1846 - 1848) במהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות (לפי הגבולות של היום) קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו.
ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופ הידלגו שחתם את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו שמדרום לנהר הריו גראנדה.
כחמש שנים מאוחר יותר ב-1853 הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) - תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים ובכך יתאפשר לארצות הברית לבנות את הרכב הטרנס קונטיננטלית וכן תפצה את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים הרבה יותר נרחבים, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות.
[עריכה] שאלת העבדות
- ערך מורחב – עבדות בארצות הברית
מיקוד העניין באמריקה פנימה התבטא במדיניות החוץ של ארצות הברית בדוקטרינת מונרו (1823), שקבעה שארצות הברית לא תתערב בנעשה באירופה, אך לא תסבול התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי.
ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשיתיות בהן העבדות הייתה אסורה, למדינות הדרום החקלאיות שהתבססו על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר רוב מוצק נגדו. במשך המחצית השנייה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, והפשרה של 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. אבל בשנות ה-50 חלה הקצנה בשני המחנות. תומכי העבדות הצליחו לבטל את השגי הצפון עם קבלת חוק קנזס-נברסקה, ופעלו לאכיפת הסגרת עבדים שברחו צפונה. לעומתם בצפון התחזקה תנועת ההתנגדות לעבדות וקמה המפלגה הרפובליקנית.
כאשר אברהם לינקולן נבחר לנשיאות מטעמה פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, וניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, בה ניצח לבסוף הצפון.
[עריכה] ממלחמת האזרחים לשפל הגדול
[עריכה] תקופת השיקום
עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום, אולם הוא נרצח כמעט מייד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, ולסגנו אנדרו ג'ונסון שהחליפו לאחר הרצח לא היה כוח רב.
הקונגרס, בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה ונקמני כלפי הדרום. במדינות הקונפדרציה לשעבר הוטל ממשל צבאי, והמדינות נוהלו בעיקר על ידי אנשים מהצפון. התקבלו התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה שנועדו להבטיח אזרחות וזכות הצבעה לשחורים, וקבלתן הוצבה כתנאי למדינות המורדות על מנת להתקבל חזרה לאיחוד. גם אחרי קבלת המדינות המורדות חזרה לאיחוד נשמרה נוכחות צבאית פדרלית בהן. על רבים מחיילי הקונפדרציה לשעבר נאסרה ההצבעה, וכך שחורים רבים תפסו עמדות מפתח בממשלים המקומיים.
תקופת השיקום הסתימה ב-1877, אחרי שהנשיא החדש ראתרפורד הייז הוציא את הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. כתגובת נגד למאמצי הרפובליקנים להבטיח את זכויות העבדים השחורים, הציבור הלבן בדרום הקים את הקו קלוקס קלן, ועם תום השיקום התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה רוקנו במידה רבה מתוכנם – לדוגמה, מדינות דרומיות רבות מנעו מאפרו-אמריקנים להצביע בבחירות בכך שחוקקו חוקים שונים שהגבילו את ההצבעה ליודעי קרוא וכתוב בלבד או לחילופין, בכך שגבו מס על כל הצבעה. מבחן ידע כללי אופייני שנעשה לאפרו-אמריקנים דרש לשנן ולאחר מכן להקריא מזיכרון את חוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות האמריקנית. את שאר האוכלוסייה החוק פטר בתואנה של "זכויות אבות". לעבדים לשעבר, ששוחררו לא מכבר ממאות שנות עבדות מצטברות, לא ניתן היה להדביק את הפער שנוצר ביניהם לבין שאר האוכלוסייה. החוקים פגעו גם בילידים האמריקנים ובלבנים ממוצא לא בריטי. אך האפלייה לא הייתה קיימת רק בדרגת המדינה, אלא הגיעה גם לממשל הפדרלי ולמוסדותיו. בית המשפט העליון אישר את מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "שווה אך נפרד", וכך מצב האפרו-אמריקנים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20.
[עריכה] עליית התעשיה
התקופה שלאחר המלחמה הייתה תקופה של צמיחה אדירה של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, ששיאה מסילת הברזל הטרנס-יבשתית שהושלמה ב-1869. מהפכה זו הייתה תוצאה הן של המלחמה עצמה שעודדה מעבר לייצור המוני, והן של תוצאותיה - ניצחון הצפון המתועש, ואיתו השתלטות על הפוליטיקה האמריקנית של המפלגה הרפובליקנית שייצגה את האינטרסים של התעשיינים, ודחיקת מעמדם של האינטרסים החקלאיים ששלטו בפוליטיקה האמריקנית מאז ימי ג'פרסון. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים.
אולם לתקופה זו היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים (שכונו בביקורת "הברונים השודדים"), בהם אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר ולילנד סטנפורד, צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידיאולוגיה של "הדרוויניזם החברתי" שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים, רבים מהם מהגרים שהגיעו לארצות הברית בגל אדיר מאירופה ומסין. גם הממשל הושחת והידרדר - הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל שהעילית הפסיקה לפנות לפעילות פוליטית ופנתה לעסקים. לתקופה זו קרא מרק טווין בלעג (בספר שהוציא עם צ'ארלס דדלי וורנר) "העידן המוזהב" (The gilded age).
אל מול עליית כוח התעשיינים קמו מספר גורמים:
הפועלים התחילו את הקמת האיגודים המקצועיים. אולם בניגוד לאירופה, בגלל האמונה שבאמריקה כל אחד יכול להתעשר, תנועת הפועלים האמריקנית ברובה מעולם לא עירערה באופן עקרוני על הקפיטליזם, ולא ניסתה לתרגם את כוחה למפלגה סוציאליסטית.
החקלאים - שסבלו מבעית עודף ייצור, ממחירים גבוהים של מוצרים תעשיתיים (בגלל מכסי המגן) ושל מחירי התעבורה (בגלל הקרטליזציה של הענף), וכתוצאה מכך מחובות שתרמו שוב לבעית עודף הייצור - הקימו את התנועה הפופוליסטית. דרישה מרכזית של התנועה הייתה נטישת בסיס הזהב והטבעת מטבעות כסף, בתקווה שהאינפלציה תעלה את מחירי התוצרת החקלאית ותשחוק את חובות החקלאים. המפלגה רצה באופן עצמאי בבחירות של 1892 וזכתה להישגים. ב-1896 אימצה המפלגה הדמוקרטית רבים מרעיונות הפופוליסטים, כשבחרה את ויליאם ג'נינגס בראיין כמועמדה לנשיאות, אולם הוא הפסיד לויליאם מקינלי הרפובליקני.
המעמד הבינוני הישן, שחרד מהתדרדרות איכות הממשל ומהשחיתות שפשטה בו, ומהכוח העצום שצברו "הברונים השודדים", הוביל את התנועה הפרוגרסיבית, שלמעשה שלטה בארצות הברית, ובשתי המפלגות הגדולות, בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 (מתחילת ממשל תיאודור רוזוולט ועד תום ממשלו של וודרו וילסון). במסגרת הרפורמות שהובילו הפרוגרסיבים היו חקיקת חוקים נגד הקרטלים והקמת מוסדות לפיקוח על המסחר, הנהגת מס הכנסה פדרלי, תחילת מיסוד ההגנה על הסביבה, הנהגת בחירה ישירה של חברי הסנאט (בניגוד לבחירתם על ידי הקונגרסים המדינתיים), וגם האיסור על האלכוהול ("תקופת היובש").
[עריכה] האימפריאליזם החדש האמריקני
לקראת סוף המאה ה-19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. ההתפתחות המואצת של התעשיה הביאו לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשיה האמריקנית (בעידן בו רוב המדינות קיימו מכסי מגן גבוהים). באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני בעקבות ספריו של אלפרד מאהאן על "השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה" (1890 ו-1892). גורמים אלה, יחד עם ההשפעות האידיאולוגיות והתרבותיות של "האיפריאליזם החדש" האירופי בכלל והבריטי בפרט, הביאו לצמיחת "האימפריאליזם החדש האמריקני".
האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי (שהתחילה בהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה-19, המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב-1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב-1893, והסתימה בסיפוח הוואי ב-1898), ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867). אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית-ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד בקריבים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיאנוס השקט (הפיליפינים, גואם). ממשל תיאודור רוזוולט (שנבחר על ידי מקינלי לשמש כסגן הנשיא בקדנציה השנייה שלו בעקבות פרסומו במלחמת ארצות הברית-ספרד) היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית.
האימפריליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט. ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בעינייני אירופה, המנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
בחירתו של וודרו וילסון לנשיאות ב-1913 בישרה הרחבה של האידאליזם הפרוגרסיבי גם למדיניות החוץ. כך למשל הכריז וילסון על תוכנית למתן עצמאות לפיליפינים, שהפכה את המדיניות שרצתה לבסס את השליט האמריקנית באיים והובילה ללוחמת גרילה מאז 1898, ושלח את כוחות הצבא האמריקני למקסיקו למען הדחת הרודן המקסיקני ויטוריו הוארטה.
השילוב של אידאליזם במדיניות החוץ של וילסון נמשך גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הקפידה ארצות הברית בהנהגתו של וודרו וילסון על הנייטרליות, עליה הכריזה רשמית באוגוסט 1914. אולם הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית ובריטניה, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי בהאימפריה הרוסית) כמלחמה בין דמוקרטיות לאוטוקרטיות גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה יותר לצד מדינות ההסכמה.
כמדינה נייטרלית ארצות הברית רצתה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. אולם בריטניה וגרמניה ניסו לשבש את המסחר הימי זו של יריבתה. הבריטים הצליחו במצור הימי שלהם הרבה יותר, והסחר הימי של גרמניה בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, פסק למעשה. כך, ככל שהמלחמה התקדמה הייתה לארצות הברית אינטרס כלכלי הולך וגובר לתמוך במדינות ההסכמה. המצור הגרמני התבצע בעיקר על ידי הטבעת צוללות שהטביעו ספינות שעשו את דרכן לבריטניה, גם כאשר הן נשאו נוסעים, כשהמקרה הבולט ביותר הוא זה של הלוזיטניה (מאי 1915) בו נספו 1,201 נוסעים, מהם 123 אמריקאים. לוחמת הצוללות הגרמנית הסעירה את דעת הקהל, והגבירה את הדימוי הברברי של הגרמנים למרות שגם בריטניה הפרה את חופש השייט של ארצות הברית כמדינה נייטרלית, האמריקנים התייחסו להפרות הגרמניות בחומרה רבה יותר הן במישור הרשמי, והן מבחינת דעת הקהל. ארצות הברית אף איימה על גרמניה בהצטרפות למלחמה, דבר שאכן הביא להפוגה במלחמת הצוללות ב-1916.
במהלך שנת 1916 הנשיא וילסון ניסה לתווך בין הצדדים ולהוביל יוזמת שלום, ובסוף השנה הוא נבחר מחדש לנשיאות בין השאר בתור מי ש"שמר אותנו מחוץ למלחמה". הבחירות עיכבו את מאמצי התיווך ואחריהן הוא ביקש מהצדדים לנסח את מטרות המלחמה ותנאי השלום שלהם. כשלא קיבל תשובות מספקות פרש הוא, בנאום בפני הסנאט ב-22 בינואר 1917, את תפישותיו בקשר לשלום העתידי ודיבר על "שלום ללא ניצחון". אולם עוד באותו החודש הכריזה גרמניה על חידוש מלחמת צוללות בלתי מוגבלת, שתופנה כלפי כל כלי השייט מסביב לבריטניה, כולל כלי שייט נייטראליים, הכרזה שגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתה. מכיוון שהיה ברור להנהגה הגרמנית שדבר זה יוביל לכניסת ארצות הברית למלחמה, היא החלה לפעול כנגד ארצות הברית. כשפעולה כזו, של ניסיון לכריתת ברית עם מקסיקו נחשף במברק צימרמן, דעת הקהל בארצות הברית דרשה מלחמה. באמצע מרץ החלו הגרמנים להטביע ספינות אמריקניות, ובתחילת אפריל, אחרי שקיבל את אישור הקונגרס, הכריז וילסון על מלחמה נגד גרמניה.
מלבד הצי, ארצות הברית לא הייתה מוכנה מיידית למלחמה. נערך גיוס חובה סלקטיבי שהגדיל את הצבא ל-4 מיליון חיילים, והוכרז על קיצוב במצרכים והלאמת אמצעי יצור שדרושים למאמץ המלחמתי. כוח המשלוח האמריקני של אירופה, בפיקודו של ג'ון פרשינג, שכלל כ-1.2 מיליון חיילים החל לפעול בצורה משמעותית רק באפריל 1918. אולם כוח טרי זה הכריע את הכף בין שני המחנות התשושים מארבע שנות מלחמה, והביא לנצחון צבאות הברית בנובמבר 1918. במלחמה מתו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים, כמחציתם בקרב, וכמחצית ממחלות.
גם בימי המלחמה לא חדל וילסון מקידום תפישתו של השלום העתידי. ב-8 בינואר 1918 הציג בנאום לפני הקונגרס את ארבע עשרה הנקודות, שעסקו במניעת הגורמים שלדעתו גרמו למלחמה, הבטחת זכות ההגדרה העצמית לעמים שהיו נתונים תחת שלטון האימפריות הגדולות, ובהקמת חבר הלאומים, שווילסון קיווה שימנע להבא מלחמות. האידאליזם שלו שיכנע את העם האמריקני שארצות הברית יוצאת ל"מסע צלב למען הדמוקרטיה", ושהמלחמה הזו תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". וילסון עודד את המורל גם בשאר מדינות ההסכמה, והפך לדובר הראשי שלהן. עם התמוטטות גרמניה הפכה תוכנית ארבעה עשרה הנקודות לבסיס לכניעתה, אם כי כבר התחיל תהליך של ריקונם מתוכן כאשר בריטניה התנגדה לסעיף החופש הימי.
וילסון עצמו עמד בראש המשלחת האמריקנית לועידת השלום בפריז, ושהה שם חצי שנה עד לאחר החתימה, ביוני 1919, על חוזה ורסאי שכלל את אמנת חבר הלאומים והסכם שלום בין מדינות ההסכמה לגרמניה. אולם בניגוד לחזונו לא היה זה "שלום ללא מנצחים". מדינות ההסכמה היו אלה שניסחו את ההסכם לבדן והכתיבו אותו לגרמניה, ולדרישת צרפת ובריטניה הוא כלל פיצויים כספיים עצומים מצד גרמניה. אך את המכה הקשה ביותר ספג וילסון מבית כאשר ניסה לקבל את אישרור הסנאט לחוזה כנדרש בחוקה. בבחירות של 1918 עברה השליטה בסנאט לידי הרפובליקנים שדגלו במדיניות בדלנית יותר ותוקפנית יותר. כאשר וילסון הגיש את החוזה לאישור הסנאט, מיעוט מתוכם דחה אותו לחלוטין. אולם רובם, בראשות מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט, הנרי קבוט לודג', תמכו באופן כללי בחוזה אך ניסו להכניס בהחלטה תיקונים והסתייגויות לחוזה, שבגיבושו לא היו שותפים, שיחלישו את מחוייבות ארצות הברית לחבר הלאומים. וילסון ולודג' לא הצליחו להגיע לפשרה. וילסון יצא למסע נאומים מחוף לחוף על מנת לשכנע את העם האמריקני לתמוך בעמדתו וללחוץ על חברי הסנאט לקבל את החוזה ללא ההסתייגות. במהלך מסע זה, באוקטובר 1919, סבל וילסון מהתקף שבץ. עד תום הקדנציה שלו נשאר וילסון מבודד בבית הלבן, כאשר את כל המגעים של הנשיא עם הממשל והקונגרס ניהלה אשתו, כל זאת מבלי שהציבור ידע על המצב. כשהגיעה החוזה להצבעות בסנאט הוא לא זכה לרוב הדרוש של שני שליש. בגרסה המקורית התנגדו לו הרפובליקנים, ובגרסה המתוקנת התנגדו לו נאמני וילסון. ארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, ונכנסה לעידן חדש של בדלנות, בהתאם לרוח דוקטרינת מונרו. הנצחון הרפובליקני בבחירות של 1920 סתם את הגולל סופית על אישרור חוזה ורסאי, וארצות הברית חתמה במקומו על הסכם שלום נפרד עם גרמניה.
[עריכה] ארצות הברית בין מלחמות העולם
[עריכה] מחזרת הרפובליקנים לשלטון ועד השפל הגדול
רובן של שנות העשרים היו שוב תקופת פריחה של התעשיה. חלקה נבע מפיתוחים טכנולוגיים כמו הקמת תעשיית הרכב בשיטת קו היצור על ידי הנרי פורד, שסיפקה מקומות תעסוקה רבים ואיפשרה לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר. חלקה נבע ממדיניות הממשלים הרפובליקנים של וורן הארדינג קלווין קולידג' והרברט הובר, שהביאו איתם בבמידה רבה שוב את רוח המפלגה הרפובליקנית של לפני התקופה הפרוגרסיבית. ממשלים אלה שמו במקום הראשון את טובת התעשיה, העסקים ובעלי ההון, תחת סיסמאות כמו "פחות ממשלה בעסקים ויותר אנשי עסקים בממשלה", או "The business of American business is business", הם חזרו להנהיג מכסי מגן גבוהים, וזנחו בנידה רבה את הפעילויות נגד הקרטלים, ולעיתים אך עודדו אותם. למרות שהשגשוג שוב התרכז בתעשיה, בעוד המגזר החקלאי סבל ממיתון, הוא גרר אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני, ואמונה שהשגשוג הכלכלי יכול להמשך לנצח.
אל הפריחה הכלכלית הצטרפה הפריחה של תרבות ההמונים. הקולנוע התבסס וכוכבים כצ'רלי צ'פלין ורודולף ולנטינו הריצו את ההמונים לבתי הקולנוע. גם הרדיו החל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי, והביא איתו התפתחות של המוזיקה הפופולרית והג'אז, של הפרסום, ושל הספורט שתחרויותיו הועברו בשידורים ישירים. גם הייצור ההמוני של המכוניות כפי שהנהיג הנרי פורד, שאיפשר לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר, השפיע על אורח החיים. תקופה זו של עליזות ונהנתנות, בשילוב חזרת החיילים ממלחמת העולם הראשונה, זכתה לכינוי "The roaring twenties". התקופה הייתה גם תקופה של פריחה למאפיה (שהמפורסם מראשיה בשנים אלה היה אל קפונה) שניצלה את האיסור על השתיה בשביל להרחיב ולבסס את עסקיה.
במקביל, עלתה קרנו גם של הפונדמנטליזם הנוצרי, בעיקר באזורים החקלאיים והפחות מפותחים, בדרום ובמרכז המדינה. הפונדמנטליזם עלה במידה רבה כתגובת נגד לאוירת הנהנתנות והמודרניות, שהייתה מקובלת בעיקר בחלקים העירוניים שהלכו וגדלו. ההתנגשות בין שתי המגמות הגיעה לשיא ב"משפט הקופים" בו נשפט בקיץ 1925 מורה שלימד על תורת האבולוציה בבית ספר בטנסי בניגוד לחוק שהתקבל שם באותה שנה.
[עריכה] ראקציה דתית, אכיפת היובש, התנגשות במשפט הקופים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
הנרי פורד הקים את תעשיית המכוניות שסיפקה מקומות תעסוקה רבים ואיפשרה לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר. צ'ארלס לינדנברג טס בטיסה ישירה מלונג איילנד לפריז, וקווי הטיסות הפרטיות והמסחריות התרחבו. צ'רלי צ'פלין ורודולוף ולנטינו הריצו את ההמונים לבתי הראינוע, ובסוף שנות העשרים גם לקולנוע. בתחום המוזיקה דיוק אלינגטון ולואי ארמסטרונג הובילו את עולם הג'אז וכבשו את ארצות הברית ושאר העולם. משחקי ספורט מועברים בשידורים חיים ברדיו, שנמצא בכל בית, ומתחילות להשמע פרסומות. מכונית, דיינרים, בחורות בשמלות מנוקדות ומוזיקת צ'רלטון - מסמלים את שנות העשרים העליזות והנהנתניות. בצד הפחות הזוהר הקו קלוקס קלן שוב מרים ראש ומתנהל קרב בין כנפיות גנגסטרים על השליטה בעולם הברחות האלכוהול כשבראש אחת הכנופיות עומד אל קפונה.
אזרחים רבים השקיעו את כספם בבורסה כדרך קלה להתעשרות. והתעשייה התרכזה בידיים מועטות של בעלי הון.
ב-1928 נבחר הרברט קלרק הובר לנשיאות ארצות הברית. כמו קודמיו הוא האמין ביצירת שוק חופשי, יוזמה פרטית ואף ביזר את סמכויות הממשלה.
השנים 1939-1929 היו שנות "השפל הגדול", והמאמץ לצאת ממנו - ה"ניו דיל".
[עריכה] מלחמת העולם השניה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] לאחר המלחמה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] המאה ה-21
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
