המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (Коммунистическая Партия Советского Союза או בר"ת КПСС), הידועה גם בתור מפלגת הבולשביקים ("אנשי הרוב") - המפלגה שעלתה לשלטון ברוסיה בהפיכת אוקטובר ב־1917 ושלטה בה עד 1991.

תוכן עניינים 1 ראשית המפלגה 2 מבנה המפלגה 3 המפלגה אחרי המהפכה 3.1 עידן סטלין 3.2 עידן חרושצ'וב 3.3 ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רניינקו 4 נפילת המפלגה 5 יורשים 6 הקונגרסים של המפלגה לדורותיהם 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] ראשית המפלגה

מנהיגו הראשון של הסוציאליזם הרוסי היה יוצא ארגון ה"נרודנאיה ווליה" גאורגי פלכנוב, שהביא את התאוריה המרקסיסטית לרוסיה וייסד בז'נבה את קבוצת המהפכנים "שחרור העבודה". בעקבות עבודותיו של פלכנוב ואנשיו, שכללו תרגום של המניפסט הקומוניסטי לרוסית, החלו הרוסים להתוודע אל רעיונות הסוציאליזם והקומוניזם של מרקס. לקראת סוף המאה ה-19 נוצרו ברוסיה מועדוני סוציאליסטים רבים, אשר החליטו להתמזג למפלגה אחת לשם תיאום טוב יותר של פעולותיהם. הכנס הראשון של המפלגה המאוחדת, אשר הוחלט שתיקרא "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית", התקיים במינסק ב-13 במרץ 1898, אך לא השיג דבר, כיוון שחבריו היו מעטים, הוועד המרכזי שנבחר נעצר מייד בתום הכנס, וכי הוא לא קיבל שום החלטה חשובה בדמות מצע או חוקה.

בשנת 1903 התקיים הכנס השני, שבו נפלה מחלוקת בין לנין, שרצה שהמפלגה תהיה קטנה, מאורגנת ושתהליך קבלת ההחלטות יהיה שמור לקבוצה קטנה של "מהפכנים מקצועיים", לבין מרטוב, שרצה שהמפלגה תהיה פתוחה יותר לחברים כדוגמת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה. בהצבעה על מחלוקת זו זכו לנין וסיעתו לרוב, ולכן נקראו מאז "בולשביקים" (סיעת הרוב). סיעתו של מרטוב נקראה, בהתאמה, סיעת ה"מנשביקים" (אנשי המיעוט).

מטרתה של סיעת הבולשביקים הייתה לתפוס את השלטון ברוסיה בכוח וליישם את משנתם "מלמעלה". בנובמבר 1917 תפסו הבולשביקים את השלטון לאחר הפיכה והחלו להקים את "הדיקטטורה של הפרולטריון", אולם זמן קצר לאחר מכן התחילה מלחמת אזרחים שבה נלחמו הבולשביקים בכוחות אנטי-מהפכניים, שנודעו בשם הקיבוצי הצבא הלבן בשלוש חזיתות: חזית המזרח (אזור נהר הוולגה וסיביר), אוקראינה וחצי-האי קרים.

לאחר תום המלחמה, שגבתה מיליוני קורבנות, הייתה רוסיה (שנקראה אז "הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית" ובר"ת רספס"ר) לאחת המייסדות של ברית המועצות בדצמבר 1922.

[עריכה] מבנה המפלגה

הסיעה הבולשביקית הייתה זו שהניחה את היסוד למפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות (המפלגות האחרות, כגון המנשביקים, הסוציאליסטים המהפכנים והדמוקרטים החוקתיים, נעלמו - חלק מחבריהן הוצאו להורג, חלק אחר ברח, חלק פרש מהחיים הפוליטיים). בהתאם לרעיונותיו של לנין, שדגל במפלגה שתורכב מ"מהפכנים מקצועיים", הייתה במפלגה הקומוניסטית משמעת ברזל ושרשרת פיקוד נוקשה.

הגוף המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה קונגרס המפלגה, שכונס אחת לזמן קצוב (אחת לשנה, לאחר מכן אחת לשנתיים, אחר־כך אחת לארבע שנים ולקראת סופה של בריה"מ אחת לחמש שנים). בקונגרס המפלגה הוחלטה והתפרסמה המדיניות והתקבלו ואושרו ההחלטות החשובות של המפלגה- אך באופן רשמי בלבד. ההחלטות החשובות (וגם הלא חשובות) התקבלו בעוד מעוד בידי חבר מצומצם של אנשים, חברי הפוליטביורו. לקונגרס המפלגה הוזמנו נציגי מפלגות קומוניסטיות/ סוציאליסטיות מכל העולם. באולם בקרמלין שבו הקונגרס היה נערך היו כ-8,000 מקומות. מתוך צירי הכנס נבחר הוועד המרכזי (ЦК), שישבו בו כמה מאות חברים. הוועד המרכזי בחר את חברי הפוליטביורו (הלשכה המדינית, политбюро) ואת המזכיר הכללי וכן ניהל את המפלגה (ולמעשה, גם את המדינה) בתקופות הביניים בין הקונגרסים.

כמו כן, למפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות היו סניפים מחוזיים (обком), עירוניים (горком), אזוריים (райком) ולשכות מקומיות (ячейка). המפלגות הקומוניסטיות של הרפובליקות החברות בברית שולבו בה ברמה של סניפים מחוזיים.

[עריכה] המפלגה אחרי המהפכה

[עריכה] עידן סטלין

בשנת 1922 מונה יוסיף סטלין לתפקיד המזכיר הכללי. במקור תוכנן שתפקיד זה יהיה תפקיד מנהלי לחלוטין, אולם סטלין השתמש בסמכויות שניתנו לו על-מנת לבסס שלטון יחיד שלו. הוא מינה מקורבים אליו להיות ראשי הסניפים האזוריים והמחוזיים, ואלה דאגו לשלוח לכנסים ולוועד המרכזי אנשים שיהיו נאמנים לו - מה שיצר רוב פרו-סטליני בוועד המרכזי.

לאחר מותו של לנין בתחילת שנת 1924 נותרה המפלגה בלא מנהיג מוסכם על הכל, והחל קרב על השלטון בין כל הקומוניסטים החשובים. במלחמה זו סטלין הצליח לגבור על כל השאר כיוון שהשכיל לכרות בריתות (זמניות) עם בכירי מפלגה אחדים כנגד אחרים. בהתחלה הוא התאחד עם קאמנייב וזינובייב כנגד טרוצקי, ומאוחר יותר התאחד כנגד שלושתם עם בוכארין. בשנת 1927 אנשי ה"אופוזיציה משמאל" - טרוצקי, קאמנייב וזינובייב סולקו מהוועד המרכזי - וב-1928 - מהמפלגה עצמה; בשנת 1929 חוסלה "האופוזיציה מימין" בראשו של בעל-בריתו של סטלין לשעבר, בוכארין. מאוחר יותר חוסלו כולם במשפטי הטיהור של השנים 1936-1938. את טרוצקי, שנמלט למקסיקו, חיסל איש הנקו"ד (בעתיד קג"ב) בשנת 1940.

בשנת 1948 חולל סטלין גל טיהורים שני, שבו חוסלו אנשי מפלגה חשובים שהיו יוצאי לנינגרד, ובראשם מזכיר המחוז הראשון לשעבר וחבר המרכז קוזנייצוב.

[עריכה] עידן חרושצ'וב

סטלין מת ב-5 במרץ 1953, ומיד החל קרב ירושה. בראש ובראשונה ראשי כל הפלגים דאגו לסלק את איש-סודו ועושה-דברו הנאמן של סטלין, לוורנטי בריה, שהיה ראש הנקו"ד. על בריה הוטלה האשמה לטיהורים הגדולים של סטלין (מה שבפירוש לא היה נכון, כי הם בוצעו בעיקר תחת שרי הפנים יגודה ויז'וב). ב-26 ביוני 1953 הוא נעצר במהלך ישיבת הפוליטביורו, סולק מהמפלגה בהחלטת הוועד המרכזי ביולי ולבסוף הוצא להורג ב-23 בדצמבר 1953 יחד עם עוד מספר פעילים מרכזיים בתחום ביטחון הפנים, ובראשם ראש המשרד לביטחון המדינה (נקג"ב) מרקולוב.

יורשיו של סטלין, חרושצ'וב, מלנקוב ומולוטוב, חילקו ביניהם את השלטון. מלנקוב מונה להיות ראש הממשלה (להלכה, ברית המועצות הייתה רפובליקה פרלמנטרית), מולוטוב נהיה סגן ראש הממשלה ושר החוץ, וחרושצ'וב הפך המזכיר הכללי.

אבל הרוחות היו רחוקות מלשקוט. לאחר שחרושצ'וב הוקיע את מלנקוב בפני הוועד המרכזי וגרם לאי-אמון בו כראש הממשלה (1955), סיעתו של מלנקוב - מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין - תכננה להפיל את חרושצ'וב וסיעתו. חרושצ'וב, מנגד, גם לא היה בעל סנטימנטים כלפי יריביו והשתמש בסמכויותיו כמזכיר הכללי על-מנת לקדם מקורבים ועל-מנת לרכוש את נאמנותם של חברי הוועד המרכזי. לאחר שבקונגרס ה-20 של המפלגה (1956) הוא גינה והוקיע את פולחן האישיות של סטלין, רצו אנשי סיעתו של מלנקוב להדיחו מהשלטון. ביוני 1957 הם השיגו רוב נגדו בישיבת הפוליטביורו, אך לאור לחץ מצד הצבא, הקג"ב ושר היבטחון גאורגי ז'וקוב, גיבור מלחמת העולם השנייה, ההכרעה עברה לוועד המרכזי, אשר הצביע בעד חרושצ'וב ונגד מלנקוב וסיעתו, אשר כונו "הכת האנטי-מפלגתית": מאלנקוב, מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין. השלושה הראשונים, יחד עם עורך ה"פראבדה" שפילוב, "אשר הצטרף אליהם", סולקו מהפוליטביורו ומהמרכז בטענה שהם רוצים לתפוס את השלטון ולהחזיר את ברית המועצות לעידן סטלין (שהפך עתה למגונה), ובשנה שלאחר-מכן סולק מהפוליטביורו גם בולגנין. יחד עם זאת, כיוון שחרושצ'וב לא רצה להידמות לסטלין, הם לא הוצאו להורג, אלא הועברו לתפקידים זוטרים. כך, למשל, מולוטוב נשלח להיות שגריר במונגוליה.

לאחר מכן האיום היחיד שעוד נותר על חרושצ'וב היה בעל-בריתו, המרשל ז'וקוב. חרושצ'וב האשימו בהתנהגות שלא לפי הנורמות של המפלגה וגרם לכך שהוא הודח מתפקידו כשר הביטחון וסולק מהפוליטביורו גם כן.

אחרי שביסס את שלטון היחיד שלו, פנה חרושצ'וב ליישם את משנתו הפוליטית. על פעולותיו החשובות נמנות רפורמה מנהלית-כלכלית מקיפה, השקעה בחקלאות ובתעשייה הקלה, התחלה של ליברליזציה בבריה"מ והנסיון הידוע לשמצה לגדל תירס כגידול חקלאי מרכזי בבריה"מ.

רעיון זה נולד בראשו של חרושצ'וב בעת שביקר בארצות הברית ומאוד התלהב מהאפשרויות הגלומות בגידול תירס בבריה"מ. כשלעצמו הרעיון היה טוב, אך הוא יושם באופן מגלומני ולא-חכם: שתלו את התירס בכל רחבי בריה"מ, מהמדבריות ועד לטונדרה, על חשבון גידולים אחרים, מה שפגע עוד יותר בחקלאותה הצולעת של בריה"מ.

למרות זאת, שלטונו של חרושצ'וב נראה בהתחלה איתן. בתקופתו כנס כ"א של המפלגה (1959) קבע, כי המשטר הסוציאליסטי בבריה"מ כונן באופן סופי ואיתן וכי יש לעבור עתה לבניית חברה קומוניסטית אמיתית. כמו כן, כנס כ"א אישר את "תוכנית השבע", שבאה לאחד חצי מתוכנית החומש ה-6 ואת תוכנית החומש ה-7. שנתיים לאחר מכן, כנס כ"ב של המפלגה, שהתקיים בשנת 1961, אישר תוכנית מפורטת ומקיפה לבניית המשטר הקומוניסטי עד שנת 1980.

לקראת שנת 1964 התערער מעמדו של חרושצ'וב, בגלל פרשת התירס והרפורמות המנהליות הכושלות שלו, בגלל אווירת החופש (היחסי) שהוא עצמו הביא למפלגה ובנוסף לכך בשל משבר הטילים בקובה. כמה מחברי הפוליטביורו החלו לקשור כנגדו קשר, ובישיבת הפוליטביורו מה-12 באוקטובר 1964 הוחלט להעבירו מכהונה בכל תפקידיו ברוב גורף (היחיד שהתנגד היה אנאסטאס מיקויאן). ישיבת מליאה של הוועד המרכזי מה-14 באוקטובר אישרה את העברתו של חרושצו'ב מתפקידיו כמזכיר הכללי של המפלגה, כראש ממשלת ברית המועצות וכחבר בפוליטביורו "עקב גילו המכובד ומצבו הבריאותי". במקומו עלתה לשלטון ה"טרויקה" - המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה פודגורני, שנהיה לנשיא בריה"מ; שר התעשייה הקלה וסגן ראש הממשלה קוסיגין, שנהיה לראש הממשלה; ונשיא בריה"מ ברז'נייב, שנהיה למזכיר הכללי.

[עריכה] ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רניינקו

בהתחלה ברז'נייב לא היה המנהיג הבלתי-מעורער של המפלגה ושל ברית המועצות כולה. אבל הוא, כמו קודמיו, ניצל את מעמדו כמזכיר הכללי ואת עליונותה של המפלגה על המדינה וקידם לעמדות מפתח אנשים שהכירו אותו והיו נאמנים לו אישית. כך הוא הצליח אט-אט לבסס את מעמדו כמנהיג ברית המועצות, בעיקר על חשבון ראש הממשלה קוסיגין.

עידן ברז'נייב הן במפלגה והן בברית המועצות גופא התאפיין בראש ובראשונה על ידי שמרנות, אשר גרמה מצד אחד ליציבות אך מצד שני לעמידה במקום ולסטגנציה. מדיניותו של ברז'נייב הייתה, כזו של קודמיו, מכוונת לחימוש ולא למוצרי צריכה, בניגוד לקו של קוסיגין, מה שגרם למפלגה לאבד את ליבותיהם של התושבים, אשר כבר לא חשבו על מהפכה עולמית אלא על עניינים יומיומיים יותר. עידן ברז'נייב התאפיין ביציבות וקיבעון ונכנס להיסטוריה הרוסית בתור "המיתון" (Застой). יורשיו של ברז'נייב בתפקידו, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, שלטו תקופות קצרות ונקטו באותה מדיניות שברז'נייב נקט בעצמו.

[עריכה] נפילת המפלגה

בשנת 1985 נבחר מיכאיל גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי, אחרי שהמפלגה איבדה בזה אחר זה שלושה מזכירים כלליים בשלוש שנים. המזכיר הצעיר (יחסית לקודמיו) החל מייד ברפורמות מרחיקות-לכת ופתח במדיניות של "פרסטרויקה" (בנייה-מחדש), "גלאסנוסט" (פתיחות) ו"אוסקורנייה" (האצה). רפורמות אלה כללו ברמה המעשית את קיום חופש הביטוי למעשה והפיכת לפחות חלק מהבחירות, הן במפלגה והן מחוצה לה, לבחירות אמיתיות, עם מספר מועמדים; כמו כן, גורבצ'וב ערך גם רפורמות בתחום המבנה הכלכלי של בריה"מ.

פעולותיו אלה של גורבצ'וב הביאו לניכור הולך וגדל בינו לבין חברים בולטים אחרים במפלגה הקומוניסטית, אשר לא רצו למוטט את שלטונם שלהם, ואע"פ שהוא השיג בהתחלה את התמיכה של המפלגה ברפורמות שלו, עם הזמן הוא היה צריך להעבירן בדרך יותר ויותר עוקפת-המפלגה.

בשנת 1990 גורבצ'וב השיג את ביטולו של סעיף 6 לחוקה של ברית המועצות, שקבע את "תפקידה המנהיג והמכוון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות"; בכך הוא ביטל את הבסיס החוקי לעליונות המפלגה על שאר הרשויות במדינה. המפלגה הפכה יותר ויותר ללא-רלוונטית והחלה להתפצל למפלגות הבודדות של הרפובליקות החברות בברית.

בשנת 1991, לאחר שנודע כי גורבצ'וב מתכנן לשנות את המבנה של ברית המועצות ולהפוך אותה לקונפדרציה, קבוצה של שמרנים במפלגה גמרה אומר לשים קץ לרפורמות ולהחזיר את הגלגל לאחורנית. לשם כך הם ניצלו את היעדרותו של גורבצ'וב ממוסקבה ועשו את ה"פוטש" המפורסם של אותה שנה. ברם, מאמציהם עלו בתוהו, משום שנשיא הרפובליקה הרוסית, בוריס ילצין, דיכא את ההפיכה והפך בכך לגיבור ההמון, אשר מאס בקומוניזם ובמפלגה. הקץ הקיץ על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות כאשר ילצין הורה על איסורה בכל תחומי הרפובליקה הרוסית וכאשר ברית המועצות חדלה מלהתקיים.

[עריכה] יורשים

למרות נפילת ברית המועצות, הרעיון הקומוניסטי לא נזנח לחלוטין על ידי הרוסים. עד מהרה קמו למפלגה הקומוניסטית ממשיכים בדמות המפלגה הקומוניסטית הרוסית בראשותו של גנאדי זוגנוב ובמדות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות העכשווית, שהיא איחוד של כמה מפלגות קומוניסטיות נפרדות שהתארגנו בחלק מהרפובליקות שהיו חלק מברית המועצות.

[עריכה] הקונגרסים של המפלגה לדורותיהם

מספר	תאריך	מיקום	החלטות חשובות
א'	13 - 15 במרץ 1898	מינסק	ייסוד המפלגה, בחירת ועד מרכזי, החלטה על קיום הכנס הבא
ב'	30 ביולי - 23 באוגוסט 1903	בריסל, לונדון	קבלת חוקת המפלגה ומצעה הראשון - מהפכה וביטול המלוכה, מינוי עורכי עיתון המפלגה; פיצול בין הבולשביקים למנשביקים
ג'	25 באפריל - 10 במאי 1905	לונדון	תיקון חוקת המפלגה והפיכתה למפלגה של "מהפכנים מקצועיים" לפי חזונו של לנין
ד' (המאחד)	23 באפריל - 8 במאי 1906	שטוקהולם	איחוד בין הבולשביקים למנשביקים
ה' (הלונדוני)	13 במאי - 1 ביוני 1907	לונדון
ועידת פראג	1912	פראג	פילוג סופי בין הבולשביקים למנשביקים
ו'	8 - 16 באוגוסט 1917	מוסקבה
ז'	6 - 8 במרץ 1918	מוסקבה
ח'	18 - 23 במרץ 1919	מוסקבה	קבלת מצעה השני של המפלגה - תוכנית בניית הסוציאליזם
ט'	29 במרץ - 5 באפריל 1920	מוסקבה
י'	8 - 16 במרץ 1921	מוסקבה	איסור על קיומן של סיעות בתוך המפלגה; קבלת הנא"פ
י"א	27 באפריל - 2 במאי 1922	מוסקבה
י"ב	17 - 25 באפריל 1923	מוסקבה
י"ג	23 - 31 במאי 1924	מוסקבה
י"ד	18 - 31 בדצמבר 1925	מוסקבה	קבלת ההחלטה על תיעוש סוציאליסטי של בריה"מ
ט"ו	2 - 19 בדצמבר 1927	מוסקבה	אישור תוכנית החומש הראשונה; קבלת ההחלטה על הקולקטיביזציה בחקלאות
ט"ז	26 ביוני - 13 ביולי 1930	מוסקבה
י"ז (כנס המנצחים)	26 בינואר - 10 בפברואר 1934	מוסקבה	אישור תוכנית החומש השנייה
י"ח	10 - 21 במרץ 1939	מוסקבה
י"ט	5 - 14 באוקטובר 1952	מוסקבה	הקונגרס האחרון של סטלין. החלטה על ביטול הפוליטביורו והאורגביורו ובמקומם הקמת הפרזידיום.
כ'	14 - 25 בפברואר 1956	מוסקבה	"הנאום הסודי" של מזכ"ל המפלגה ניקיטה חרושצ'וב וקבלת ההחלטה על דה-סטליניזציה
כ"א (המוקדם)	27 בינואר - 5 בפברואר 1959	מוסקבה	קבלת ההחלטה על תוכנית השבע
כ"ב	17 - 31 באוקטובר 1961	מוסקבה	קבלת ההחלטה שהסוציאליזם בבריה"מ איתן ויציב; קבלת המצע השלישי של המפלגה - בניית הקומוניזם. חרושצ'וב תוקף את המשטר הקומוניסטי באלבניה בטענה שהוא נוקשה וחסר פשרות.
כ"ג	29 במרץ - 8 באפריל 1966	מוסקבה	אישור תוכנית החומש השמינית. תפקיד המזכיר הראשון של המפלגה משתנה לשמו הקודם- המזכיר הכללי.
כ"ד	30 במרץ - 9 באפריל 1971	מוסקבה	אישור תוכנית החומש התשיעית (1971-1975). ברז'נייב מודיע כי בריה"מ השיגה יבול שיא של תבואה.
כ"ה	24 בפברואר - 5 במרץ 1976	מוסקבה	אישור תוכנית החומש העשירית. ברז'נייב מכריז כי בריה"מ לא תתקוף יותר שום מדינה
כ"ו	23 בפברואר - 3 במרץ 1981	מוסקבה	הקונגרס האחרון של ברז'נייב. ברז'נייב קורא לארצות הברית לפתוח בסבב שיחות נוסף לפיקוח וצמצום נשק
כ"ז	25 בפברואר - 6 במרץ 1986	מוסקבה
כ"ח	2 - 13 ביולי 1990	מוסקבה	קבלת ההחלטה על ביטול המערכת החד-מפלגתית והמונופול של המפלגה על השלטון
כ"ט (המחדש)	4 ביולי 1992	פושקינו	קבלת מצע וחוקה חדשים; גינוי וסילוק שלא בפניו של גורבצ'וב
ל'	נובמבר 1994		החלטות כנס ל', באתר המפלגה
ועידה כ"א	23 בנובמבר 2003	מוסקבה	החלטה על שינוי דגשי המפלגה - מעבר להגנה על זכויות הפועלים; החלטה על הפסקת החרמת הבחירות ברוסיה ועל חיוב חברי המפלגה בהצבעה בפתק לבן

[עריכה] קישורים חיצוניים

• תולדות הגופים המרכזיים של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ (רוסית)
• מאמרים על תולדות המפלגה הקומוניסטית מאתר "רוסיה הגדולה" - שנות ה-20, שנות ה-30, כנס י"ט של המפלגה, לאחר מות סטלין, עידן חרושצ'וב, עידן ברז'נייב, לקראת נפילתה של ברית המועצות.
• אתר המפלגה