הפרוכת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפרוכת הינה מסך אשר הפריד את המשכן ואת בית המקדש, הן הראשון והן השני לשני חלקים - אזור קודש הקודשים בו עמד ארון הברית ואזור הקודש בו עמדו מנורת הזהב, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים.

תוכן עניינים 1 הכנת הפרוכת 2 מקור השם 3 מיקום הפרוכת 4 ההבדל במיקומה בין המשכן, המקדש הראשון והמקדש השני 5 לקריאה נוספת

[עריכה] הכנת הפרוכת

בספר שמות (כו, לא-לג), מסופר על הציווי על משה רבנו ליצור את הפרוכת:

"וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים; וְנָתַתָּה אֹתָהּ, עַל-אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים, מְצֻפִּים זָהָב, וָוֵיהֶם זָהָב--עַל-אַרְבָּעָה, אַדְנֵי-כָסֶףף וְנָתַתָּה אֶת-הַפָּרֹכֶת, תַּחַת הַקְּרָסִים, וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת; וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת, לָכֶם, בֵּין הַקֹּדֶשׁ, וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים".

הפרוכת עשוייה "תכלת" - צמר צבוע בצבע תכלת - צבע שנוצר על ידי שימוש ברכיכה הנקראת חילזון, "ארגמן" - צמר הצבוע בצבע אדום, שמעורבים בו צבעים נוספים על מנת ליצור את צבעי הקשת - ירוק, לבן ושחור, צבע "תולעת שני" - צבע אדום, וצבע ה"שש" - צבע פשתן לבן.

רש"י מפרש את הפסוק "הרי ארבעה מינין יחד בכל חוט וחוט, א' של פישתים וג' של צמר, וכל חוט וחוט כפול ו' - הרי ד' מינין כשהיו שזורין יחד, כ"ד כפלים לחוט" - היינו, כל אחד מהצבעים היה מורכב הן מפשתן והן מצמר.

בהמשך מפרש רש"י את הביטוי "כרובים מעשה חושב" - "כרובים שהיו מציורין בהן באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט אלא באריגה בשני כתלים - פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן - ארי מצד זה, נשר מצד זה".

הדמויות של הכרובים נארגו כחלק מן הפרוכת ולא נסופו לבד מאוחר יותר. הפרוכת הייתה מורכבת משתי שכבות - אחת לכל כיוון.

[עריכה] מקור השם

מקור שמה של הפרוכת בשורש האכדי פ.ר.כ שמשמעו "סגר" או "כיסוי", ורש"י מפרש: "פרוכת - לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד. דבר המבדיל בין המלך ובין העם".

[עריכה] מיקום הפרוכת

הפרוכת, שגובהה 10 אמות (כ-5 מטר) ורוחבה 10 אמות הייתה ממוקמת במשכן, והפרידה בין הקודש לקודש הקודשים. מאוחר יותר ניצבה פרוכת גם בבית המקדש. במשכן נתלתה הפרוכת על ארבעה עמודי עצי שיטים מצופים זהב שגובהם 10 אמות. הפרוכת נתליתה על ווי זהב, והעמודים ניצבו על אדני כסף. כפי שמציין רש"י: "אבעה עמודי שיטים - תקועים בתוך ארבעה אדנים, ואונקליות קבועין בהן, עקומים למעלה להושיב עליהן כלונס, שראש הפרוכת כרוך בהן והאונקליות הן הווין".

[עריכה] ההבדל במיקומה בין המשכן, המקדש הראשון והמקדש השני

במשכן, שהיה למעשה אוהל, החוצץ היחיד בין הקודש לקודש הקודשים הייתה הפרוכת. במקדש הראשון, שלראשונה הפך את אוהל ה' לבית לכל דבר, חצץ קיר (בלשון המקרא 'דביר', ובלשון חז"ל אמה טרקסין), שבו היו דלתות; לפי חז"ל, גם שם הייתה פרוכת, שהייתה פרוסה על הפתח. במקדש שני לא היה קיים אותו קיר (ישנן מחלוקות בחז"ל בנוגע לסיבה לכך), ואת מקומו החליפה הפרוכת - כפי שהיה במשכן.

ישנה מחלוקת בין התנאים, בנוגע לשאלה האם הייתה במקדש שני פרוכת אחת בלבד (כבמשכן; כך סבר רבי יוסי), או שתי פרוכות שביניהן אורך אמה (כחצי מטר), כמסמלות את מיקומו של הקיר שאמור היה להיות במקום (כך לרוב הדעות).

לדעת ר' יוסי (שסבר שהייתה רק פרוכת אחת), פתחה של הפרוכת היה בצפונה, כמו במשכן, שכן זו הדרך שבה ראוי להיכנס אל קודש הקודשים (הצפון נחשב מקודש יותר). לדעת החולקים עליו, היה הפתח של הפרוכת החיצונה בדרום, והכהן הגדול היה מהלך בין הפרוכות עד שהיה נכנס דרך הפתח בצפון הפרוכת הפנימית.

כך מתארת המשנה (יומא ה, א) את כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים, לפי הדעות השונות:

"הוציאו לו את הכף ואת המחתה; חפן מלוא חופניו, ונתן לתוך הכף - הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, וכך הייתה מידתה. נטל את המחתה בימינו, ואת הכף בשמאלו. מהלך בהיכל, עד שהוא מגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקודשים, וביניהן אמה; רבי יוסי אומר, לא היה שם אלא פרוכת אחת, שנאמר "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים" (שמות כו, לג). הראשונה פרופה מן הדרום, והפנימית מן הצפון. מהלך ביניהן, עד שהוא מגיע לצפון. הגיע לצפון, והפך פניו לדרום; מהלך לשמאלו עם הפרוכת, עד שהוא מגיע לארון".

שימוש נוסף לפרוכת היה, כמתואר במסכת יומא (שם, ג) במסגרת הזיית הדם כחלק מעבודת הקורבנות ביום הכיפורים:

"והזה ממנו על הפרוכת כנגד ארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן, אלא כמצליף. וכך היה מונה--אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. נטל דם השעיר, והניח דם הפר; והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן, אלא כמצליף. וכך היה מונה--אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע".

[עריכה] לקריאה נוספת

משה לוין, מלאכת המשכן, הוצאת "מלאכת המשכן", תל אביב, 1968