זן בודהיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

זן הוא השם היפני של ענף ידוע של בודהיזם מהאיינה, שהונהג במקור בסין כצ'אן, ואח"כ בקוריאה, יפן, ווייטנאם. כיום לתורת הזן תפוצה רחבה גם בעולם המערבי, עם מרכזים רבים ברבות ממדינות העולם.

תורת הזן מדגישה את חשיבותה של המדיטציה בהגעה להארה. לבד מזאת, הזן הוא גם "דרך חיים, עבודה, ואמנות".

תוכן עניינים

[עריכה] התפשטותו של הזן

המסורת מייחסת את מקורו של הזן לבודהיזם ההודי, שם הוא היה ידוע בשם "דהיינה", מונח בסנסקריט עבור "מדיטציה". שם זה תורגם לסינית כ"צ'אן", ואח"כ עבר לשפה הקוריאנית כ"סאון", לוייטנאמית כ"תיאן", וליפנית כ"זן".

לפי סיפורי המסורת, הזן נוסד בסין על ידי נזיר בודהיסטי מרכז אסייתי או הודי, בודהידהרמה (דארומה ביפנית). הוא היה ה־28 בשושלת מתלמידו של בודהה קאסייפה. הוא נסע מקונג'יבראם, ליד מאדראס (כיום צ'אניי) שבהודו, לקנטון שבסין ב520 לספירה, שם הוא פגש את הקיסר וודי משושלת ליאנג, והיה ביניהם דו שיח מפורסם שבו הוא הצהיר כי מעשים טובים אינם מועילים כלל להשגת ההארה. אז הוא הלך למנזר לוייאנג שבסין המזרחית, ולפי האגדה עבר תשע שנים במדיטציה לפני מצוק, לפני שקיבל תלמידים כלשהם.

כגיבור תרבות אגדתי, בודיהרמה גם מקושר למקדש שאולין ולהתפשטות של אמנויות הלחימה המזרח אסייתיות במסורות שבעל פה באסכולות כמו הקראטה והטאי צ'י צ'ואן, כמו גם בצורת הספרות הפופולרית ווקסיה.

מאוחר יותר, נזירים קוריאנים הלומדים בסין למדו את מה שהיה ידוע אז כצ'אן, שכבר הושפע במידת מה על ידי הטאואיזם הסיני. לאחר שהמסורת התפשטה לקוריאה, היא נקראה סאון. נזירים קוריאנים אז הביאו את הזן ליפן בערך במאה ה-7, שם היא נקראה זן.

חשוב לציין, כי צ'אן, סאון, וזן המשיכו להתפתח בנפרד בארצות המוצא שלהם, ושומרים על זהויות נפרדות עד היום. אם כי קוי הייחוס בסין, קוריאה, יפן, ומקומות אחרים מראים על מוצא ישיר מבודהידהרמה, שינויים באמונה ובמעשה הופיעו עם התפתחותה של הצ'אן/סאון/זן.

מלומד הזן רינזאי היפני, ד. ט. סוזוקי, טען כי זן "סאטורי" (התעוררות) היא המטרה של האימונים, אך הוא הבדיל בין המסורת כפי שהיא התפתחה בסין, קוריאה ויפן כדרך חיים שונה באופן רדיקלי מזה של הבודהיסטים ההודים. בהודו, המסורת של המנדיקנט (הקבצן הקדוש) היא ששלטה, אך בסין גורמים חברתיים הביאו לפיתוחו של המקדש ולמערכת מרכזי חינוך שבה אב-המנזר והנזירים כולם ביצעו פעולות יום-יומיות. אלה כללו גינון למזון או חקלאות, נגרות, אדריכלות, עקרות בית, ניהול, והתמחות ברפואה עממית. לפיכך, ההארה שתרו אחריה בזן הייתה צריכה לעמוד בפני הדרישות והתסכולים הפוטנציאלים של החיים היומיומיים.

[עריכה] זן ביפן

מסורות הזן האלה עדיין קיימות ביפן: רינזאי, סוטו ואובאקו. אסכולת הרינזאי נוסדה במקור על ידי המורה הסיני לינג'י (רינזאי ביפנית), והוא הובא ליפן ב1191 על ידי אייסיי. דוגן, שלמד תחת אייסיי, אח"כ יביא את הקאודוג, או אסכולת ה"סוטו" מיפן לסין. אובאקו הונהגה במאה ה-17 על ידי אינגן, נזיר סיני.

כמה מורי זן בני ימינו, כגון דאיון הארדה ושונריו סוזוקי ביקרו את הזן היפני כמערכת פורמלית של טקסים ריקים, כאשר מעט מאוד מהעוסקים בזן אכן מצליחים למצוא את שהם מחפשים. הם טוענים, כי כמעט כל המקדשים היפנים נעשו לעסקים משפחתיים שמועברים מאב לבן, וכי התפקיד של כומר הזן מוגבל כיום ללוויות.

[עריכה] זן ובודהיזם

יש שמחשיבים את הזן לא כדת בודהיסטית, מכיוון שכמה לא-בודהיסטים, בייחוד נוצרים, הכירו באופן רשמי במורי זן. זן לפעמים מתוארת כ"דרך חיים" שאינה תלויה בתרבות המסוימת של האדם.

יחד עם זאת, המוסדות שתומכים במנהגי הזן היו בודהיסטים בכל ההיסטוריה הידועה, ושומרים על התורות העיקריות של הגאוטאמה בודהה. אפילו היום, יש מעט מאוד מורי זן שאינם בודהיסטים, ומעט ארגונים שתומכים בפעילות לא-בודהיסטית. לפיכך, מבחינה מעשית, הזן הוא זן בודהיזם.

אם כי מנהגי המדיטציה של הזן אכן מגיעים מתורת השביל המתומן המקורי של בודהה, שבו דהיינה הוא אחד מהיסודות של הדרך המתומנת, זן לעיתים מבוקר על ידי תרוודה בודהיסטים על כך שהוא אינו מדגיש כיאות את היסודות האחרים של השביל המתומן, ועל כך שאינו מדגיש את הלימוד של הקנון הבודהיסטי המסורתי, וכן שהוא אינו מעוניין בפילוסופיה הבודהיסטית באופן כללי. למעשה, לרוב המורים, הנזירים והמרכזים של הזן יש קשרים טובים עם האסכולות הבודהיסטיות האחרות ולעיתים הם אף משתפים פעולה עימם.

[עריכה] תורות ומנהגי הזן

תורות הזן פעמים רבות מבקרות לימוד טקסטים ואת החיפוש אחר הגשמה בעולם הזה, כשהן מתרכזות בעיקר במדיטציה ובחיפוש אחר תודעה ישירה של התהליכים של העולם והמחשבה. אך הזן אינו רק דוקטרינה חסרת מעש: מורה הצ'אן הסיני באיזהנג (720-814) (ביפנית:הייקוג'ו), הותיר אחריו אימרה ידועה שהייתה העקרון המנחה של חייו, "יום ללא עבודה הוא יום ללא אכילה". כאשר באיזהנג היה זקן מדי בכדי לעבוד בגינה, תלמידיו הסתירו ממנו את כלי הגינון שלו. בתגובה לזה, המורה סירב לאכול, באמרו: "אין עבודה, אין חיים".

תורות אלה מושרשות עמוק במסורת הטקסטואלית הבודהיסטית, כשהן שואבות בעיקר מסוטרות המהאיינה שחוברו בהודו ובסין, בעקיר על סוטרת הלב, סוטרת היהלום, סוטרת הלנקווטרה, וב"סמנטמוכה פריוורטה", פרק מתוך סוטרת הלוטוס. דוקטרינת הזן כוללת גם את התורות שבכתב של מורים ממסורות זן שונות.

זן הוא לא פילוסופיה אינטלקטואלית או חיפוש אישי ובודד. מרכזי זן מדגישים את הפעילות היומיומית, ומקיימים התבודדויות מדיטציה חודשיות אינטנסיביות. פעילות יחד עם אנשים אחרים חשובה, ונחשבת כצורה להמנע ממכשולי האגו. כשהם מסבירים את הזן למערביים, מורי זן יפנים הצביעו פעמים רבות על כך שזן הוא "דרך חיים" ולא רק אופן תודעה. ד. ט. סוזוקי כתב כי ההיבטים של חיים אלה הם: חיים של צניעות; חיים של עבודה; חיים של שירות; חיים של תפילה והודאה; חיים של מדיטציה.

[עריכה] זאזן

מדיטציית זן קרויה זאזן. ניתן לתרגם את זאזן כמדיטציה בישיבה, אם כי אפשר ליישם אותה למעשה בכל תנוחה. בזמן הזאזן, בדרך כלל מגיעים לתנוחת לוטוס, חצי-לוטוס, תנוחת בורמית, או תנוחת ישיבה סייזה. כר עגול (זאפו) על שטיח (זאבוטון) משמשים לישיבה, או ניתן להשתמש בכסא. ההולכים בדרך הרינזאי יושבים בדרך כלל מול מרכז החדר, ואילו הסוטו יושבים מול קיר. התודעה מופנית לעבר הבנה והכרה מלאה של התנוחה והנשימה. בצורה זו, המשתתף במדיטציה מנסה לעלות מעל למחשבה ולהיות מודע ליקום באופן ישיר.

בסוטו, מדיטציית שיקנטזה ("רק ישיבה"), כלומר, מדיטציה ללא מטרה, עוגן, "גרעין" או תוכן, היא המעשה העיקרי. הצדקות טקסטואליות, פילוסופיות ופנומנולוגיות של צורת מדיטציה זו נמצאים בשובוגנזו של דוגן.

הזמן המושקע מדי יום בזאזן משתנה, דוגן אומר כי אפילו 5 דקות מדי יום עבור בעלי בתים הוא דבר מועיל. המפתח הוא הסדירות היומית, מאחר שהזן מלמד כי האגו יתנגד באופן טבעי, והמשמעת של הסדירות היא חיונית. נזירי זן פעילים עשויים להעביר 4-6 פעמים של זאזן, 30-40 דקות כל אחד מדי יום, ביום רגיל. בזמן ההתבודדות החודשית, באורך של יום, 3, 5 או 7 ימים, הם עשויים להעביר 9-12 פעמים של זאזן קבוצתי, ולעיתים זאזן אישי נוסף מאוחר בלילה. הזאזן בדרך כלל מופסק על ידי פעילות קצרה יותר של מדיטציית הליכה על מנת להקל על הרגליים.

מקובל כי מורו של דוגן, רוג'ינג, העביר פחות מ-4 שעות מדי לילה בשינה, כשהוא מעביר את זמנו בזאזן. אולם, למעשה, אין זה יוצא דופן כי הנזיר יישן בזמן הזאזן. כמה חוקרי מדיטציה העלו תאוריות, כי מומחי זן שמסוגלים להגיע לרמות העמוקות יותר של הסאמאדהי במדיטציה בעצם ממלאים את אותו הצורך כמו שינת רע"מ (REM), כך שאם מוסיפים את זמן הזאזן לזמן השינה האמיתי, הם למעשה ישנים את מספר השעות הרגיל שהאדם נצרך לו. אולם, יכולת להגיע לסאמאדהי עמוק בזמן זאזן היא כנראה נדירה למדי, ולפעמים אף לאחר עשורים של מדיטציה לא מגיעים ליכולת זו.

[עריכה] המורה

מכיוון שמסורת הזן מחשיבה את התקשורת הישירה יותר מאשר את הלימוד הטקסטואלי, התפקיד של מורה הזן קריטי. באופן כללי, מורה הזן הוא אדם שהוכשר בכל אחת ממסורות הזן ללמד את הדהרמה, להנחות תלמידים במדיטציה ולבצע טקסים. במקרים מסוימים, במיוחד בתנועות זן מודרניות, אדם שאינו מוכשר רשמית עדיין יכול לפעול בחלק או בכל התפקידים האלה.

חלק מרכזי בכל כתות הזן הוא הרעיון של "מעבר הדהרמה", הטענה לייחוס לשושלת מורים שמגיעה עד לבודהה. במקור, רעיון זה הגיע מהתיאור של הזן שמיוחס לבודהידהרמה:

"מסורת מיוחדת מחוץ לכתובים, 
ללא תלות במלים או באותיות
הפונה ישירות לרוח האדם
הרואה לתוך טבעו של העצמי, ולהגעה לבודהאיות."

לפחות מאז ימי הביניים, העברת דהרמה הייתה היבט נורמטיבי של כתות הזן. כל מורה זן נמצא בתוך שושלת כלשהי. בכתות מסוימות, כולל כל השושלות היפניות, ישנם תרשימי שושלות רשמיים שמצויירים עבור טקסי ההעברה, שמתעדים את השושלת עד לשקיימוני בודהה.

תארי כבוד שניתנים למורים, כוללים בדרך כלל, בסינית: "פאשי" או "צ'אנסי"; בקוראנית, "סונים", או "סאון סה"; ביפנית: "אושו" (כומר), "רושי" (מורה/אמן זקן) או "סנסיי" (מורה); ובווייטנאמית, "תיצ'" במקום שם המשפחה. יש לציין כי רבים מהתארים האלה מקובלים אצל כמרים בודהיסטים מכל הכתות שנמצאים בהקשר תרבותי מסוים. תארים מסוימים, כגון הסנסיי היפני, משמשים אף מעבר לאסכולות הבודהיסטיות.

המושג "אמן/מורה זן" לפעמים מציין מורים חשובים, במיוחד קדמונים או ימי-ביניימים. אולם, אין קריטריון מסוים שעל פיו אפשר להקרא אמן או מורה זן. המושג פחות רגיל ביחס למורים מודרנים, מכיוון שהם בדרך כלל אינם מוכנים לקרוא לעצמם "אמנים" (מאסטר). יחד עם זאת, המורים בהחלט מוכנים להצביע על הייחוס שלהם, ולומר מי הסמיך אותם למורים.

דבר זה חשוב, מכיוון שיש כמה אנשים במערב, ואף כאלה המנהיגים מרכזים גדולים יחסית, שטוענים כי הם אמני זן (מאסטרים), אך אינם מוכנים לומר היכן הם הוכשרו או תחת מי. גישה זו מהווה חריגה רדיקלית מהזן הנורמטיבי, שם הייחוס נחשב כמשמעותי מאד. לפיכך, מסתבר להניח כי אנשים אלה אינם מה שהם טוענים שהם. על אנשים שמחפשים מורים להיות מודעים לכך כי ישנם מספרים גדולים של אמנים שהכשירו את עצמם.

[עריכה] קואן

אסכולות הזן (בעיקר אך לא רק רינזאי) מקושרים לקואנים (ביפנית; בסינית: גונגאן; קוריאנית: גונג'אן). המושג מלכתחילה התייחס למקרים משפטיים בשושלת הטאנג בסין.

במובן מסוים, הקואן הוא עקרון ממשי, או חוק מציאותי. קואנים פעמים רבות נראים כחסרי משמעות לשונית או פרדוקסלית. ה'תשובה' לקואן כוללת טרנספורמציה של המבט או של התודעה, שעשויה להיות רדיקלית או מתונה, הדומה לחויית המטאנויה בנצרות.

דוגמה של קואן זה היא: "שתי כפיים מוחאות, ונוצר קול. מהו הקול של כף אחת?". יש שאומרים כי לאחר אימונים מתמידים, המתאמן והקואן נעשים לאחד. אם כי רוב קבוצות הזן מכוונים להארה "פתאומית", דבר זה בדרך כלל קורה רק לאחר הרבה הכנה. ישנן דוגמאות לפעילות קואן מוצלחת שהביאה לחוויית הארה, וגם לשנים של עבודת קואן חסרת תועלת.

מורי זן אומרים כי יש לקחת את הבעיה המוצבת על ידי הקואן ברצינות, ולגשת אליה כעניין של חיים ומוות ממש. ישנה הבדלה חדה בין דרכים נכונות ומוטעות לענות על קואן – אם כי יש הרבה "תשובות נכונות", המאמינים אמורים להציג את ההבנה שלהם של הקואן ושל הזן בכל יישותם.

השליטה של תלמיד זן על קואן מסוים מוצגת למורה בפגישה פרטית (הקרויה באסכולות יפניות שונות דוקוסאן, דאייסן, או סנזן). התשובה לקואן יותר תלויה ב"איך" היא נענית. במלים אחרות, התשובה היא לא רק עניין של אמירה, אלא של שינוי של כל החוייה של התלמיד; הוא חייב "לחיות" את התשובה לקואן ולא רק לומר אמירה נכונה.

אין לומר כי יש תשובה אחת נכונה לקואן מסוים, אם כי יש תשובות נכונות ולא נכונות, ולמעשה, תלמידים היו מחברים ספרים של תשובות מקובלות לקואנים על מנת לעזור להם להתכונן לפגישה. אוספים אלה הם בעלי ערך רב למחקר המודרני על הנושא.

כשהם הולכים אחר המסורת של ה"קואן החי", מספר מורי זן מערביים מוסיפים לקואנים המסורתיים ממקורות מערביים שונים, כגון אמירות פרדוקסליות מהתנ"ך.

[עריכה] תורות רדיקליות

כמה מאגדות הזן המסורתיות מתארות את מורי הזן כמשתמשים בשיטות שנויות במחלוקת ל"הוראה", שמעריצי זן מודרניים עשויים להבין לפעמים בצורה מילולית מדי. לדוגמה, אם כי הזן והבודהיזם מכבדים עמוקות את החיים, ומחנכים לחוסר אלימות, המייסד של אסכולת הרינזאי, לינג'י, אמר כי: "אם אתה פוגש את הבודהה, הרוג את הבודהה. אם אתה פוגש את הפטריארך, הרוג את הפטריארך".

מאסטר זן בן ימינו, סאונג סאהן, מזכיר את האימרה הזו כשהוא אומר כי בחיים אלו עלינו 'להרוג' שלושה דברים: ראשית עלינו להרוג את הורינו, שנית עלינו להרוג את הבודהה, ושלישית, עלינו להרוג את מורה הזן. כמובן, ש"להרוג" כאן אינו ממש להרוג. הכוונה היא להפסיק את המסירות למורים ולדברים חיצוניים אחרים. במקום לראות את הדברים האלה כמחוצה להם, על מאמיני הזן לחבר אותם עם הבנת העצמי שלהם.

בביקורים במרכזי זן, אנשים שחושבים כי מדובר בתנועה רדיקלית לעיתים מופתעים מטבעה השמרני והטקסי. זאת מכיוון שרוב מרכזי הזן במערב, כמו אלה שבמזרח, מדגישים את המדיטציה היומית ואת ההתבודדות החודשית, וכן את המשמעת שמבוססת על לוחות זמנים לאימונים ולמטלות יומיומיות כמו בישול, ניקיון וגינון כדרך להארה.

[עריכה] זן והתרבות המערבית

מאז שנות השלושים בבריטניה, ולפחות מאז תנועת הביט בשנות החמישים בארצות הברית, המערב מגלה התעניינות גוברת בזן.

באירופה, לאקספרסיוניזם ולדאדא באמנות יש הרבה מן המשותף עם הזן והקואנים. הסוריאליסט הצרפתי המוקדם רנה דאומל תירגם את ד. ט. סוזוקי, וכן טקטסים בודהיסטיים אחרים מסנסקריט.

ספרו של איוגן הריגל "זן ואמנות הקשתות" תיאר את ההכשרה שלו באמנות הלחימה קיודו, המשוייכת לזן היפני. ספר זה נתן השראה למאמיני זן רבים.

לפילוסוף הבריטי-אמריקאי אלאן ווטס היה עניין אישי בזן, והוא כתב והרצה רבות עליו. הוא היה מעוניין בו כמכשיר לשינוי מיסטי של התודעה, וגם כדוגמה לצורת חיים לא-מערבית ולא-נוצרית שפיתחה אמנויות פרקטיות ונעלות גם יחד.

'בטלני הזן', רומאן מעת ז'ק קרוואק שפורסם ב־1959, נתן לקוראיו מבט על איך התעניינות בבודהיזם וזן שינתה את חייהם של קבוצה קטנה של צעירים אמריקאיים. הספר היה מבוסס על ארועים אמיתיים, שאירעו בזמן שגארי סניידר (הקרוי בסיפור "ג'אפי ריידר") למד זן באופן פורמלי במנזרים יפניים בין 1956 ל־1968.

צעירים רבים בדור הביט והיפים בשנות ה-60 וה-70 לא הבינו כראוי את המטרות והשיטות של הזן. בעוד שהמלומד ד. ט. סוזוקי הדגיש בזן ערכים כמו צניעות, עבודה, שירות, תפילה, הודאה, ומדיטציה, תת-התרבות ההיפית לעיתים התמקדה במצבי התודעה עצמם. אמן הזן היפני זנקיי שיבייאמה אמר: "ייתכן כי האפקט שישנם לסמים מסוימים דומה בצורה שטחית להיבטים מסוימים של הזן... אך כאשר ההשפעה של הסם חולפת, החוייה הפסיכולוגית שהאדם עובר גם היא חולפת ונחלשת, ואינה נותרת כעובדה ממשית".

הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע", מאת רוברט מ. פירסיג, היה רב-מכר בשנת 1974, אך הוא אינו עוסק דווקא בזן, אלא ברעיונות מטפיזיים של "איכות" מנקודת המבט של הדמות הראשית. פירסיג השתתף במרכז הזן במינסוטה בזמן כתיבת הספר. פירסיג מסביר בספר כי למרות כותרתו "אין לקשור בין הספר לבין המידע הממשי הרב שמתייחס לזן בודהיזם אורתודוקסי"

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים


מקור: http://he.wikipedia.org../../../%D7%96/%D7%9F/_/%D7%96%D7%9F_%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%D7%99%D7%96%D7%9D.html