זרמים בבודהיזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הבודהיזם, מורכב מכמה זרמים ואסכולות רבות, מקור כל הזרמים בבודהה עצמו. המכנה המשותף כולל שלושה שלבים:
- תאוריה שמסבירה מהו העולם, כיצד עובדת תודעתו של אדם, מהן הסיבות לסבל, כיצד להימנע מהן.
- מדיטציה, תרגול מעשי ההופך את התאוריה לניסיון ישיר.
- אורח חיים או אמצעים לשמירת רמות המודעות אשר פותחו.
במהלך השנים התהוו שלושה זרמים עיקריים – היניאנה-הזרם הבסיסי שעקרונותיו מקובלים גם על שאר הזרמים, מהיאנה- הזרם הנפוץ ביותר ווג'ריאנה. זרמים אלו ניתן לשייך למחזורי ההוראה של בודהה
תוכן עניינים |
[עריכה] שלושת מחזורי ההוראה
בודהה, באמצעות שימוש בדוגמה אישית, במילים ובסמלים, הדריך תלמידים בעלי מנטאליות ויכולות שונות – מפשוטי-עם ועד למלכים, ובכך יצר דרך, שעל-פי הבודהיזם תוביל לשחרור, הארה, וערנות.
על פי המסורת, יש 84,000 צורות לימוד, שכל אחת מהן מהווה תרופת נגד לאחד משילובי הרגשות המטרידים והסחות הדעת, בהמשלה, ניתן לדמות זאת לבית מרקחת עצום בו לכל מחלה יש תרופה.
מתרגלים שונים לקחו חלקים שונים מהמגוון הרחב, וכך, במהלך 2500 שנות ההיסטוריה של הבודהיזם, נוסדו והתפתחו אסכולות וזרמים שונים הנבדלים האחד ממשנהו בעיקר בחזות, ומעט במהות. ולעיתים אף מייחסים חשיבות עיקרית לכתבים שונים.
אסכולות אלו נפוצו מהודו למדינות אסיה השונות ומשם הופצו בעולם.
על-פי המסורת הבודהיסטית סובב בודהה את גלגל ה"דהרמה" שלוש פעמים. בכל אחד מהסיבובים הדריך מחזור הוראה שונה שהותאם ליכולותיהם של שומעיו. שלושת המחזורים הראו דרך לאושר תמידי, שחרור מהסבל של הקיום המותנה, תוך הכרה בטבען של כל התופעות, והקנו לתלמידי בודהה יכולת לעזור לאחרים בדרכם לשחרור והארה. מכאן, שעל-פי הבודהיזם, עומדים לרשות האנושות אמצעים המובילים למצב הארה מלאה, כפי שמימש הבודהה עצמו.
במהלך הסיבוב הראשון של גלגל הדהרמה לימד בודהה ארבע אמיתות יסוד המתארות את מצב האדם, את הסיבות למצב זה, ואת הדרך להשתחרר מהסבל והקשיים.
במהלך הסיבוב השני של גלגל הדהרמה לימד בודהה שטבע כל התופעות נעדר קיום ממשי או עצמאי (סנסקריט: פּרַאגְ'נָפַּרָמִיטָה).
במהלך הסיבוב השלישי של גלגל הדהרמה לימד בודהה כי בכל יצור חי טבוע "טבע-הבודהה" הכולל את כל האיכויות המושלמות של ההארה.
ניתן להשוות את שלושת סיבובי גלגל הדהרמה לזרמים שונים בבודהיזם:
- הידע שנמסר בסיבוב הראשון הוא הבסיס למסורת הטהרוואדה, הנקראת על ידי אנשי הדרכים הבאות כדרך הקטנה, היניאנה, דרך זו היא הדרך המשותפת לכל הזרמים בבודהיזם.
- הידע שנמסר בסיבוב השני של גלגל הדהרמה הוא הבסיס לדרך הגדולה, מהיאנה. העיקרון של דרך זו – השאיפה לממש מצב בודהה כדי לשחרר את כל היצורים מסבלם.
- דרך התרגול (ברוב המדינות) של המהיאנה, היא הסוטרה, הסוטרה מכונה גם "מרכבת הסיבה" מאחר ובעזרתה יוצרים את הסיבות להארה עתידית. הכרה בריקות או באי-קיומן של כל התופעות מושגת הודות לחקירה מדוקדקת שלהן, וכן הודות לתרגול המדיטטיבי המתאים.
- הידע שנמסר בסיבוב השלישי הוא הבסיס לטנטרה שאת מלוא היקפה מיישמים כיום רק בבודהיזם הטיבטי. במסורות אחרות, למשל בצ'אן-בודהיזם שבסין ובזן-בודהיזם שביפן, מועברים רק חלקים מסוימים של הטנטרה. כינויים נוספים לטנטרה הבודהיסטית הם "וג'ריאנה" או "דרך היהלום", וכן "מרכבת הפרי" מאחר וכאן מזדהים עם הפרי עצמו, כלומר, עם המצב המושלם של בודהה. בטנטרות לימד הבודהה שהאיכויות הנעלות של ההארה טבועות מאז ומתמיד בטבע התודעה, והמטרה היחידה היא הסרת מושגים ותפישות המצעפים ומונעים מהאדם להכיר בטבע זה.
על-פי המקורות, הבודהה עצמו לימד בעל-פה בלבד, תלמידיו הראשונים העלו את הדרשות על הכתב וכך העבירו אותם בצורתם הראשונית. מאוחר יותר, אמני בודהיזם (שעל-פי המסורת מימשו את מצב ההארה), כתבו פירושים שביארו את משמעות לימודיו של הבודהה. בתהליך זה הושם דגש ניכר על העברה אוטנטית ומדויקת של הלימודים.
[עריכה] היניאנה
הִינַיַאנָה - (פירוש המילה: הדרך הקטנה או המרכבה הקטנה), מוכרת גם כטהרוואדה ("תורת הזקנים”) לאחר חיי הבודהה, לא כל רמות הלימוד תורגלו באופן גלוי. חלק מהרמות תורגלו באופן איזוטרי על-ידי חוג אנשים מצומצם. ב-400 עד 500 השנים הראשונות לאחר חייו של הבודהה, שעל-פי המקורות חי משנת 479-563 לפנה"ס, תרגלו בגלוי רק את הדרך הקטנה. מתוך 18 אסכולות של הדרך הקטנה, שרדו עם הזמן רק אלו שדאגו שוב ושוב להעברה אוטנטית של הלימודים. עשו זאת בעיקר הוותיקים (או הזקנים) של הקהילה (או המסדר) (בשפת הפאלי: טְהֵרָא). מכאן השם הרווח "טְהֵרַוַואדָה" (פירושו: "תורת מסדר הזקנים") שבאופן כללי מאגד שתי אסכולות נוספות של הדרך הקטנה: סְטְהַוִוירַוָואדִין והשנייה סַרְוַוסְטִיוָואדִין.
הטהרוואדה כנראה המסורת הנזירית העתיקה בעולם ולהשתייך אליה פירושו להשתייך למנזר עם חוקי נזירות מסוימים. כיוון שזו מסורת עתיקה, היא נחשבת על ידי רבים לשריד אותנטי יותר מזרמים אחרים. מאוחר יותר, עם צמיחת זרם המהיאנה כונו האסכולות הוותיקות היניאנה.
הבסיס הפילוסופי של רמה זו שמהווה את יסוד הדהרמה, ומקובל על כל הזרמים הוא ארבע האמיתות האצילות, שלעתים, נתפשות באופן שונה על-פי רמת ההבנה המיוחסת לכל זרם:
- האמת בדבר קיומו של הסבל: סבל קיים, והוא אוניברסלי
- האמת בדבר מקורו של הסבל: קיימת סיבה לסבל והיא ההשתוקקות (סנסקריט: טנהא).
- האמת בדבר סילוקו של הסבל: ישנה אפשרות להשתחרר מהשתוקקות וכך להשתחרר מסבל, כלומר – הסבל סופי.
- האמת בדבר הדרך לשחרור מסבל: יש דרך המובילה לסיומו של הסבל. בהיניאנה או טהרוואדה מושם הדגש על הדרך בת שמונת העקרונות הקרויה "הדרך המתומנת האצילה".
בנוסף לארבע האמיתות ושמונת העקרונות, מוזכרות נקודות שונות, הידועה מביניהן היא "עשר המידות" ("פרמיטות”), שעל הבודהיסט לטפח. בין מידות ניתן למצוא אהבה בלתי-מותנית, סובלנות, נתינה וכדומה, אלו מעידות על אופיה ההומאני של הדרך הבודהיסטית.
מטרת המדיטציה היא הרגעת התודעה והבאתה למצב שלווה בחיי היום-יום.
מתרגל ההיניאנה נודר נדרים "חיצוניים" (נדרי נזירות) וכך נמנע מהעולם ומפיתוייו, כלומר, ממצבים העלולים לגרום לסבל.
ההישג הגבוה ביותר ברמה זו הוא מצב "השחרור" המכונה גם נירוואנה קטנה, כלומר, שלווה מלאה בה שרויה התודעה, והבנה מוחלטת שהאגו או ה"עצמי" לא קיים כשלעצמו – תפישת מהותו כריקנות.
המתרגלים בדרך זו הם בעיקר נזירים.
[עריכה] מהיאנה
- ערך מורחב – מהיינה
מַהַיַאנָה - פירוש המילה "הדרך הגדולה" או "המרכבה הגדולה". מייסדי זרם זה, וביניהם נגרג'ונה פרשו מההיניאנה, אבל לא זנחו אותה, אלא פיתחו את הזרם על בסיס ההיניאנה ומעבר לה.
למרות שהעידן השני של הבודהיזם ההודי, החל כבר במאה ה-2 לפנה"ס עם הופעתם של התכנים הראשונים של הפראג'נפרמיטה, רק מאתיים שנים מאוחר יותר הוא הפך לזרם העיקרי של הודו. זה קרה הודות לשני רבי-אמנים, שאף נובאו על-ידי הבודהה עצמו: נגרג'ונה (המאה ה-2 לספירה) ואסנגה (המאה ה-5 לספירה), והודות להיווסדה של אוניברסיטת נלאנדה במאה ה-2 לספירה לערך, שהפכה ב-1000 השנים הבאות למרכז הגדול ביותר לשימור ולהפצת המהיאנה. אחד מזרמי המשנה החשובים הוא מדיאמקה (הפירוש: דרך האמצע). זו שמה של אסכולה שנוסדה כנראה במאה ה-2 לספירה, והמבוססת על אוסף סוטרות של זרם המהיאנה הנקראות "מהא-פראג'נה-פרמיטה", דהיינו, שלמות החוכמה הגדולה.
על-פי זרם זה כל התופעות ריקות מקיום עצמאי ובלתי תלוי. מייסד זרם זה הוא נגרג'ונה (באסכולות אחרות הוא נחשב כמייסד הראשוני של המהיאנה ואף נחשב על-פי זרם המהיאנה כבודהה שני).
אפשר להעריך תקופה של כ-500 שנה שניתן לייחס לסיבוב השני של גלגל הדהרמה.
הסיבה שרמות לימוד אלו מהוות בסיס ברוב אסכולות הבודהיזם הצפוני, היא בכך שבאותה עת הגיעו המתרגמים הראשונים להודו, ותרגמו את התכנים לשפתם שלהם. כבר במאה ה-1 לספירה החלה תפוצתם של הלימודים להתרחב למרכז אסיה וסין. במאה ה-3 לספירה הגיעו הלימודים לבורמה, קמבודיה, לאוס, ויאטנם ואינדונזיה. תכנים בודהיסטים חשובים תורגמו לסינית במאות ה-4 וה-5 לספירה, בעיקר על-ידי קוּמַארַגִ'יוָוה (שנת 344-413) וחוּי-יאן (שנת 334-416). רב-האמן ההודי הנודע בּוֹדהִידְהַרְמָה, הגיע מהודו לסין בשנת 520 לספירה וייסד את אסכולת הצ'אן-בודהיזם. אחת מהאסכולות היותר מוכרות במערב- היא הזן-בודהיזם, המשוייך למהאינה. הזן-בודהיזם הופיע ביפן כמה שנים מאוחר יותר – בשנת 538 לספירה, ובשנת 594 לספירה הפך לדת הלאומית ביפן.
המהיאנה התפתחה כמסורת פילוסופית-דתית, שהציעה פרשנות ותכנים חדשים המבהירים את מהות הדברים שלימד הבודהה. אחת ההבנות היא שהמטרה אינה רק שחרור עצמי מסבל אלא שחרור כל היצורים החשים. על בסיס זה צמח אתוס הבודהיסטווה: הבודהיסטווה הנו אדם שגמר אומר לחתור אל ההארה למען כל היצורים החיים, ומקדיש את כל זמנו ומרצו למטרה זו תוך דחייה של שחרורו האישי. הבודהיסטווה אינו מסתפק בהגעה לנירוונה אלא לוקח על עצמו, מתוך חמלה אינסופית, את המחויבות להמשיך ולפעול לטובת כל היצורים כל עוד קיים סבל בעולם.
הנזירים במסורות שהתפתחו במדינות אלו אינם מקבלים על עצמם את אותם הכללים המקובלים בטהרוואדה.
מטרת המדיטציה היא חוויית הריקות באופן תמידי ופיתוח מוטיבציה מלאת חמלה. בחיי היום-יום שומר מתרגל המהיאנה על נדר הבודהיסטווה הפנימי בכל פעולותיו ומונחה על-ידי השאיפה להביא תועלת מתמשכת לכל היצורים. ההישג הגבוה ביותר הוא הארה מלאה, הגשמת מלוא הפוטנציאל של התודעה. המתרגלים בדרך זו הם גם נזירים וגם חילוניים פעילים המצליחים בחייהם.
[עריכה] וג'ריאנה
- ערך מורחב – וג'ריאנה
וַג'רַיַאנָה- ואג'רה פירושה יהלום, יאנה פירושה מרכבה. ביחד פירוש המילה הוא מרכבת היהלום. שמות נוספים הם "דרך היהלום" או "בודהיזם טנטרי". זהו אחד מזרמי הבודהיזם הטיבטי, מוכר גם כ"טנטרה" (מילה בסנסקריט שפירושה "אריגה" או "טווייה").
לאחר תחילת עידן המהיאנה, החל העידן השלישי של הבודהיזם ההודי – זמנם של היוגים הנודעים ורבי-האמנים המוארים, הידועים כמַהַאסִידְהִים. תלמידיו של הבודהה התפתחו ובשלו לתרגול הלימודים הגבוהים יותר של הוג'ריאנה. רבי-אמנים אלו – שנחשבו לבעלי יכולות על-טבעיות בלתי-רגילות (סנסקריט: סידהי) – היו משני המינים ובאו מכל הקשת החברתית דאז. ברוח אותה תקופה הם שוטטו בכל מקום כיוגים ויוגיניוֹת נודדים, שניהלו אורח-חיים פראי שלא תאם לאף מסגרת חברתית מקובלת.
מסורת הוג'ריאנה מאגדת את אמני הבודהיזם החשובים ביותר של אותה תקופה לקבוצה של 84 מהאסידהים, שבראשם עמד רב-האמן סַרַהָה. על-פי המסורת, הם חיברו שירים רבים מתוך התובנה חסרת-הגבולות אותה חוו, שקובצו לאוסף הנקרא "דוֹהָא".
הבסיס הפילוסופי הוא לימודים על טבע הבודהה הטבוע כבר בכל יצור חי. המדיטציות הן תרגול מעשי בו מזדהה המתרגל עם טבע הבודהה שלו. בחיי היום-יום מושם דגש חזק על ההשקפה הטהורה, כלומר, היכולת לראות את האיכויות והפוטנציאל הגלום ביצורים ובעולם, ולפעול בו כפי שפועלים הבודהות. ההישג הגבוה ביותר הוא הארה מלאה. המתרגלים ברמה זו הם בעיקר חילונים ויוגים מהסיבה הפשוטה שישנה כאן חשיבות מרובה לניסיון חיים עשיר ולמיומנות לפעול במצבי חיים מורכבים. נחשב שהוג'ריאנה כוללת הן את רמות ההבנה של הדרך הקטנה (היניאנה או טהרוואדה) והן של הדרך הגדולה (מהיאנה).
בוג'ריאנה, מלבד לימודים תיאורטיים, דרושה גם העברה ישירה של ניסיון מדיטטיבי המתאפשר רק הודות לקשר הדוק עם מורה (בסנסקריט: גורו, בטיבטית: לאמה).
על זרם זה יש ביקורת רבה, בעיקר מצד זרם הטהרוואדה, הטוענת שהוא מקדם תרגולים "קיצוניים" שאמורים להביא לקיצור הדרך להארה. בוג'ריאנה מוגבלים תרגולים אלה למתרגלים מנוסים ביותר בעלי ניסיון מדיטטיבי רב שנים, מה גם שתרגולים אלה הנעשים בהתבודדות ובתנאי סביבה מיוחדים, נחשבים רק כחלק ממכלול שיטות ההמרה המהירות הקיים בזרם זה. כיום ניתן לשלב את מרבית השיטות בחיי היום-יום; דבר שעלול לפסול את הטענה שטנטרה היא בעיקרון אזוטרית ופתוחה רק למתרגלים מנוסים מאוד.
בין השאר הטנטרה הבודהיסטית עושה שימוש במנטרות (חזרה מונוטנית על מילים בעלות כוח מיוחד), ינטרות (רישומים גרפיים בעלי השפעה על ההכרה), תרגולים גופניים, ובבודהיזם הטיבטי המסורתי יש גם טקסים מעטים הלקוחים מרובד תרבותי קדום יותר (מסורת הבון).
[עריכה] חלוקה גיאוגרפית של הזרמים
- היניאנה מתרגלים בעיקר בארצות הבודהיזם הדרומיות, כמו הודו, סרילנקה, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. כאן מושם הדגש על התנהגות חיצונית חיובית ושחרור מהסבל של הקיום המותנה הודות להכרה בהיעדר ה"אני" באישיות. בזרם זה הבודהה מוצג בדמות אדם בעל פנים ברורות, הנמצא באחת מתוך 10 תנוחות אפשריות (מודרה)
- מהיאנה מתרגלים בארצות הצפוניות של ההימליה, כמו טיבט, לדאק, נפאל, סיקים ובהוטן, וכן בארצות המזרחיות - במונגוליה, סין, יפן, ויאטנם, טייוואן, קוריאה ועוד, בחלק המזרחי של אסיה מוצגת יישות של בודהה כאיש שמן ושמח (הבודהה המאושר), אושרו נובע מהנירוונה שהגיע אליה.
- וג'ריאנה מתרגלים בטיבט ובהוטן.