טיל שיוט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טיל שיוט - טיל מונחה, שטס למטרה במסלול טיסה רגיל (בדומה למטוס, ובניגוד לטיל בליסטי). טילי השיוט מצויידים בכנפיים ובהנעת סילון, ונושאים ראש קרבי (מטען נפץ רגיל או גרעיני) גדול לטווח ארוך (מאות ק"מ ויותר), ברמת דיוק מירבית.
טילי שיוט מודרניים טסים במהירות תת-קולית ובגובה נמוך (כדי לחמוק מגילוי על ידי מכ"ם), ומצויידים במערכת ניווט עצמאית.
טילי ה-V-1 שפיתח חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם השנייה נחשבים לטילי השיוט הראשונים. הטילים נכנסו לשירות בשנת 1944, ורמת הדיוק שלהם הייתה נמוכה מאוד.
במהלך המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, שני הצדדים פיתחו טילי שיוט לשיגור ממטוסים ומצוללות. הטילים הרוסיים הותאמו בעיקר לתקיפת נושאות מטוסים.
טיל השיוט העיקרי בשירות חיל הים האמריקני הוא הטומהוק (BGM-109), שמותאם לחימוש ספינות וצוללות. טיל השיוט העיקרי בשירות חיל האוויר האמריקני הוא AGM-86, שנישא על מפציצים, כמו למשל B-52. הצי הבריטי מפעיל טילי שיוט, לרבות טומהוק, מצוללות גרעיניות.
ארצות הברית מחזיקה מאות טילי שיוט עם ראש קרבי גרעיני, לחימוש מפציצי B-52H או כלי שיט.
