מיסיון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיסיון (מלטינית missio שליחות) – פעילות להפצת דת או אמונה מסוימת (בדרך כלל נוצרית) בקרב בני דת אחרת או בקרב חסרי דת. מיסיון הוא גם ארגון, תנועה או גוף העוסקים בפעילות זו וכן כינוי למקום שבו הם פועלים. פעילות מיסיונרית קיימת בחלק מהדתות. בחלק מהעדות הנוצריות היא נחשבה כחובה דתית.
תוכן עניינים |
[עריכה] המיסיון הנוצרי
בסוף המאה ה-20 כשליש מאוכלוסיית העולם משתייך לאחד מן הפלגים של הדת הנוצרית. הנוצרים הם הקהילה הדתית הנרחבת והמגוונת ביותר, ויש להם כנסיות בחלק גדול מאומות העולם. סימן לדינמיות של הדת הנוצרית היא מעבר המרכז הדמוגרפי של הנצרות ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. מגמה זו הואצה בשל דעיכת ההשפעה של הממסדים הנוצריים באירופה. הנצרות, כדת אוניברסלית, כלומר דת שפונה לבני אדם מעמים שונים וממעמדות שונים, הצליחה להתפשט במקומות רבים הודות לשיטת המיסיון.
[עריכה] המקורות התאולוגיים לפעילות המיסיון הנוצרי
המילה מיסיון כתרגום ללטינית של המילה היוונית apostolē - "שליחות" מופיעה פעם אחת בלבד בברית החדשה: "הֲרֵי מִי שֶׁעוֹרֵר אֶת פֶּטְרוֹס לִשְׁלִיחוּת אֶל הַנִּמּוֹלִים עוֹרֵר גַּם אוֹתִי אֶל הַגּוֹיִם." (איגרת פאולוס אל הגלטים 2:8), אבל הנוצרים מאמינים כי רמזים על מצוות השליחות אל הגויים מופיעה מוקדם יותר, בתנ"ך .
ברשימת בני נח, בסיפורו של מגדל בבל (בראשית פרקים י ויא) ובברכת אלוהים אל אברהם ("ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג) רואים הנוצרים רמזים לדאגה שמגלה אלוהים לכל העמים. מטרת עם ישראל להיות מופת של הרצון והמטרה האלוהיים מופיעה כמה פעמים בתנ"ך ובצורה הברורה ביותר בדברי הנביא ישעיהו : "ואתנך לברית עם לאור גויים" (פרק מב', פסוק ו'). בישעיהו מופיעה גם המשימה האוניברסלית של ישראל להושיע את העמים " ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד־קצה הארץ" (מט, ו). כמו כן, יש נוצרים המצביעים על רצון האל, המובע לרוב בתנ"ך, שכל עמי העולם יסגדו לו. ולכן, מיסיונים נוצריים נשלחים למקומות בהם אין סוגדים לאלוהים במטרה לקיים את רצון האל ולהרחיב את הסגידה אליו.
ישו אמנם הטיף ליהודים בלבד, אבל בין האמרות המיוחסות לו קיימת הצהרת "ההסמכה הגדולה" המופיעה בסוף הבשורה על פי מתי: "וייגש ישוע וידבר אליהם לאמור ניתן לי כל ממשל בשמים ובארץ, לכו אל כל העמים להורתם ולעשותם לי לתלמידים ולטבל אותם בשם האב והבן ורוח הקודש ולמדתם אותם לשמור את כל אשר צוויתי אתכם והנה אנכי אהיה עמכם עד אחרית השנים לעת קץ העולם" (פרק 28 פסוקים 19-20). פסוקים אלה הם המקור העיקרי לציווי על הפצת הדת הנוצרית בין העמים בברית החדשה.
[עריכה] היסטוריה של המיסיון הנוצרי
- ערך מורחב – היסטוריה של המיסיון הנוצרי
המפיצים הראשונים של הנצרות היו 12 השליחים ובראשם פטרוס שהטיפו לדת החדשה בכל רחבי האימפריה הרומית, אבל מי שמקובל כי היה אחראי עיקרי לתפוצת הדת הנוצרית היה פאולוס (שאול התרסי) הנחשב כמיסיונר הראשון. בעזרת רשת של מסייעים, רבות מהם נשים, הצליח פאולוס לנצר קהילות באסיה הקטנה ודרום יוון ובסופו של דבר הגיע לרומא. הנצרות שהחלה ככת בין היהודים רכשה מאמינים בין תושבי האימפריה הרומית במהירות, ובמאה הרביעית,כשהקיסר הרומי קונסטנטינוס הכריז על הנצרות כדת הקיסרות, כבר היוו הנוצרים כ-10 אחוז מאוכלוסיית האימפריה, ולדת החדשה כבר היה ממסד היררכי מסודר.
בסוף תקופת האימפריה הרומית החל המיסיון הנוצרי לפעול גם מחוץ לגבולותיה. אולפילס האריאני (311 – 382), פעל בקרב הגותים הלומברדים והבורגונדים. מרטין מטור (316 – 397) שרת בגאליה ופטריק הקדוש (389 – 461) עמל באירלנד. הכנסייה בעלת המסורת הקדומה ביותר, מהמאה ה-3 לספירה במאלאבר שבדרום הודו טוענת כי השליח תומא היה מייסדה. פרומנטיוס מצור פעל לנצר את האוכלוסייה באתיופיה והפך לפטריארך הראשון של כנסייה זו. גרגוריוס המכונה "המאיר" פעל בארמניה. מארמניה הופצה הנצרות לגאורגיה. במאה ה-5 הגיעו הנסטוריאנים לסין.
בשנת 476 התמוטטה האימפריה הרומית המערבית, אבל האימפריה המזרחית, שבירתה קונסטנטינופול, שהוקמה בידי קונסטנטינוס החזיקה מעמד כאלף שנים נוספות והייתה מרכז חשוב להפצת הנצרות במזרח הים התיכון.
למרות אובדן האימפריה הרומית המערבית הייתה התקופה שאחריה תקופת פריחה והתפשטות מהירה באירופה לנצרות המערבית שמרכזה ברומא. תקופה שהתאפיינה בפעילות מיסיונרים נמרצת שנחלה את ההצלחה הגדולה ביותר כשמלכי עמי אירופה השונים התנצרו, ובעקבותיהם עברה כל האוכלוסייה בשליטתם לנצרות. בשנת 496 הוטבלו כלוביס הראשון מלך הפרנקים וחייליו לנצרות הקתולית. בשנת 596 ניצר הנזיר אוגוסטינוס את המלך אתלברט מקנט שבאנגליה ובעקבותיו הוטבלו גם נתיניו. בוהמיה - עברה לנצרות תחת שלטונו של המלך וונצ'סלאס הראשון (907 –929). התנצרות פולין החלה בימיו המלך מישקו הראשון שהוטבל לנצרות ב-966 או 967, והושלמה תחת בנו בולסלאב הראשון. הונגריה הפכה למדינה נוצרית בימיו של מלכה הראשון של הונגריה אישטוון הראשון (מלך 1000 – 1038). קנוט השני מלך אנגליה דנמרק ונורבגיה חונך כנוצרי ופעל לנצר את דנמרק. אולאף הראשון מלך נורבגיה הוטבל בידי נזיר לנצרות ופעל לנצר את ממלכתו, משימה שהושלמה בידי יורשו אולאף השני. שבדיה הפכה לנוצרית תחת שלטונו של סרקר (1130 – 1156).
היו כמה סיבות להתפשטות הנצרות ולא תמיד הייתה הצלחה של המיסיונרים הגורם להתנצרותו של מלך או של עם. לעיתים ראו השליטים יתרונות מדיניים בהתנצרות ולעתים אולצו התושבים להתנצר בכפייה. כך למשל העמיד קרל הגדול (מת 814) בפני הסקסונים את הברירה להתנצר או למות. תושבי פינלנד התנצרו בכפייה לאחר כיבושה של פינלנד על ידי השבדים.
גם לכנסייה המזרחית שמרכזה היה בקונסטנטינופול היו הצלחות. הקיסרות והכנסייה המזרחית יזמו פעולות מיסיון בבלקן ובקרב העמים הסלאבים. ב-865 התנצר בוריס הראשון מלך בולגריה ועימו נתיניו. הצלחה דומה הייתה למיסיון המזרחי בסרביה. אבל ההצלחה המיסיונרית הגדולה ביותר של הכנסייה המזרחית הייתה אזורים שהפכו אחר־כך לרוסיה. הנסיך ולדימיר הראשון מקייב (956 – 1015) הוטבל בטכס ביזנטי לנצרות ב-988 והוביל את עמו לעשות כמוהו. לאחר שהשתחררו הרוסים מהשלטון המונגלי הם העבירו את משכן המטרופוליט מקייב למוסקבה, וכנסייתם הפכה ונותרה גם כיום הגוף הנוצרי־אורתודוכסי הגדול ביותר, ולכן מגן ומוביל את הכנסיות האורתודוכסיות האחרות. עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מנית בשנת 1453 הפכה מוסקבה להיות מרכז הכנסייה היוונית אורתודוכסית וכונתה מאז "רומא השלישית".
החל במאה ה-12 הואט קצב התפשטות הנצרות ועיקר המרות הדת החדשות הושגו בכוח החרב. בצפון מזרח אירופה הכניעו אבירים מהמסדר הטבטוני את הפרוסים הפגניים, והשבדים הכניעו את הפינים. אך עיקר המאמץ הצבאי הופנה לדרום מזרח ולמערב בשל עליית כוח חדש בזירה, האיסלאם.
ממותו של מוחמד ב-632 ועד תבוסת הכוחות המוסלמיים בפואטייה שבצרפת בידי הכוחות הפרנקים בפיקודו של שארל מרטל ב-732, כבשו המוסלמים את המזרח התיכון, את מצרים, את צפון אפריקה ואז פנו צפונה וכבשו את ספרד ולתקופה קצרה פלשו גם לדרום מערב צרפת. בתוך מאה שנים הצליח האיסלאם למחוק יותר ממחצית העולם הנוצרי. תגובת העולם הנוצרי הייתה בעיקרה צבאית, מסעי הצלב (1095 – 1396) שנכשלו במטרתם להחזיר לנצרות את "ארץ הקודש" במזרח, וה"רקונקוויסטה" (כיבוש מחדש) של חצי האי האיברי (742 – 1492) שהצליחה להחזיר לנצרות את ספרד במערב. אך היו גם ניסיונות של מיסיונרים נוצריים (בעיקר פרציסקנים ודומיניקנים) לפעול בדרכי שלום בארצות האיסלאם.
גילוי יבשת אמריקה על ידי קולומבוס ב-1492 בשליחות ספרד וגילוי האזור באמריקה הדרומית שכיום מצויה בו ברזיל בידי פדרו קברל בשליחות פורטוגל ב-1500 אפשר לשתי האומות מסעות כיבוש שהסתיימו בשלטון על שטחים נרחבים ואוכלוסייה פגנית גדולה. פעילות המיסיון במושבות ספרד באמריקה הייתה אינטנסיבית ועם זאת נראה כי רוב ההתנצרויות של תושביה האינדיאנים של אמריקה היו תוצאה ישירה של הכיבוש הצבאי וכפיית ההתנצרות בכוח. חלק מפעילותם של המיסיונרים הייתה הקמת כפרים מיוחדים להגנת האינדיאנים (ה"רדוקסיונס"). הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה זו הייתה המדינה למחצה שהקימו הישועים בפרגוואי עבור האינדיאנים דוברי הגווראני. כשקיבלו מדינות דרום אמריקה את עצמאותן במאה ה-19 הייתה הכנסייה הקתולית מבוססת היטב. גם במושבה אחרת של הספרדים, הפיליפינים הצליחו המיסיונרים ורוב האוכלוסייה התנצרה.
למיסיון הקתולי באסיה היו במאות ה16 וה17 כמה הצלחות בעיקר בשל עבודת הישועים. בין הישועים בולט המיסיונר הספרדי פרנסיסקו חאווייר ((1506 – 1552). ב-1542 הגיע חאווייר לגואה בהודו שהייתה בשלטון פורטוגל, יסד קהילות נוצריות והקים בית ספר להדרכת כמרים. ביפן הוא החל מיסיון משגשג עד כדי כך שבשנת 1600 כבר היו כ-300,000 נוצרים ביפן. ב-1582 הצליח המיסיונר הישועי האיטלקי מַטֶאוֹ ריצ'י (1552 – 1610) להיכנס לסין. בעקבותיו הגיעו מיסיונרים נוספים והם זכו להצלחה חלקית. בשלב מסוים גרשו הסינים את המיסיונרים ורדפו את הנוצרים. ועם זאת ב-1800 נותרו עדיין כ-250,000 נוצרים בסין.
בשל הרצון לפקח על פעולות המיסיון ולתאם בין הגורמים העוסקים הקים האפיפיור גרגוריוס ה-15 ב-1622 משרד מיוחד ("קונגרגציה" במינוח של הקוריה – החצר הרומית) הקונגרגציה הקדושה למען הפצת האמונה (Sacra Congregatio de Propaganda Fide) או בקיצור ה"פרופגאנדה". משרד זה קיים עד היום כאחד מתשע הקונגרגציות (מיניסטריונים) של הותיקן, אם כי שמו שונה ב-1982 להקונגרגציה לבישור לאומות העולם (Congregatio pro Gentium Evangelizatione).
בסוף המאה ה-18 חלה נסיגה בפעילות המיסיון הקתולי. פירוקו של המסדר הישועי ב-1773, היחלשותן של המעצמות הקולוניאליות ספרד ופורטוגל יחד עם האווירה האנטי־דתית שליוותה את המהפכה הצרפתית ושלטונו של נפוליון שיתקה כמעט כליל את פעילות המיסיון הקתולי.
לאחר מפלתו של נפוליון החל המיסיון הקתולי להתאושש, ה"פרופאגנדה" השתקמה, המסדר הישועי הוקם מחדש והאפיפיור גרגוריוס ה-16 (כיהן 1831 – 1846) יצר עשרות דיוקסיות חדשות, ומינה הגמונים רבים שישמשו כמיסיונרים. אגודות מיסיונריות רבות קמו בארצות אירופה ואף בארצות הברית. הצלחת המיסיון הקתולי הביאה להתבססות הכנסיות על כוחות מקומיים ולכן צומצמו במהלך המאה ה-20 סמכויות הפרופאגנדה במידה ניכרת.
ב-1517 התחיל מרטין לותר את תנועת הרפורמציה שהתפתחה עם השנים לכתות השונות של הנצרות הפרוטסטנטית, אבל רק כ-275 שנה אחר־כך בתקופת המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליוניות החלו להופיע מיסיונים פרוטסטנטיים. מייחסים את ההתעוררות לחוברת שהפיק הבפטיסיט האנגלי ויליאם קארי (1761 – 1834) ב-1792 שכותרתה "מחקר על חובתם של הנוצרים להשתמש באמצעים להמרת דתם של הכופרים" שהפך בזמן קצר לאמנה של המיסיונים הפרוטסטנטיים. ב-1795 הוקמה "חברת המיסיון של לונדון" ותוך זמן קצר קמו גם "חברת המיסיון של סקוטלנד" (1796), "חברת המיסיון של הולנד" (1797) שפעלה באינדונזיה ו"חברת המיסיון של הכנסייה" (1799)
בארצות הברית שבה הייתה נהוגה הפרדה בין דת למדינה הבהירו הכנסיות כי המיסיון הוא באחריותו של כל אדם נוצרי, ולכן ההתאגדויות הראשונות היו של הקהילות. הארגון המיסיון הראשון בארצות הברית היה "הוועד הנציבים האמריקני של נציבים למיסיונים בניכר" (18180) ואחריו קמו ארגונים רבים המבוססים על פעילות הקהילה. עיקר פעילות ארגונים פרוטסטנטיים אלה התרכזה תחילה במהגרים החדשים ובאזורי הספר המערביים. מ-1890 הופנתה פעילותם לחו"ל ובסוף המאה ה-20 היו כ-70% מהמיסיונרים הפרוטסטנטיים בעולם מצפון אמריקה.
המיסיון הפרוטסטנטי פעל ועדיין פועל בסין, בהודו, באינדונזיה, באיים שבאוקיינוס השקט, במזרח התיכון, באפריקה ובאמריקה הלטינית.
המיסיונרים הפרוטסטנטים היו מודעים לכך כי הפיצול הרב בין הגופים הפרוטסטנטיים המיסיונריים (לפני מלחמת העולם הראשונה היו מעל ל-200 אגודות מיסיונריות שונות) מזיק למטרתם ולכן החלו ניסיונות לשיתוף פעולה ששיאם בשנת 1910 בכנוס המיסיונרי של אדינבורו. אחת מתוצאותיו הייתה הקמת "מועצת הכנסיות העולמית", גוף שחברים כיום כ-340 זרמים וכנסיות אורתודוכסיים ופרוטסטנטים. במסגרת מועצת הכנסיות העולמית שולב ארגון נוסף שנוסד לאחר הכינוס באדינבורו "המועצה המיסיונרית הבינלאומית".
התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, לא ניבאה טובות לפעילות המיסיון. פעילות המיסיון נאסרה בכל המדינות שהפכו לקומוניסטיות כדוגמת סין וקוריאה, וגם המדינות שקיבלו את עצמאותן כדוגמת הודו וסרילנקה הקשו על פעולת המיסיון שנחשב שריד מתקופת הקולוניאליזם. ועם זאת, כיום מספר הנוצרים באסיה, איי האוקיינוס השקט, אפריקה ואמריקה הלטינית כיום גדול יותר מאשר בבסיסו המקורי של העולם הנוצרי. הגידול במספר הנוצרים בעולם כיום הוא באותו קצב של גידול האוכלוסייה במאה ה-20, ובאזורים מסוימים הגידול בכמות הנוצרים הוא פי שלושה מהריבוי הטבעי באוכלוסייה.
תקופה זו מאופיינת גם בשינוי היחס של הדת הקתולית כלפי האמונות האחרות. שני מסמכים שעיצבו את מדיניות הכנסייה בנושא זה היו "Ad Gentes Divinitus" (1965) שהתקבל במועצת הוותיקן השנייה ו-"Evangelii Nuntiandi" ("בישור בעולם המודרני") אנציקליקה של האפיפיור פאולוס השישי (1975).
עיקר הפעילות המיסיונרית הפרוטסטנטית כיום מקורו בארצות הברית שממנה מגיעים רוב המיסיונרים והמימון לפעולתם. בהשפעת בילי גרהם, אחד ממנהיגי התנועה האוונגליסטית בארצות הברית, נערכו שני כנסים גדולים שעסקו במיסיון ובפעילות המיסיונרית, בלוזאן שבשווייץ (1974) ובמנילה שבפיליפינים (1989).
כיום, עם התגברות החילון באירופה, וירידת מעמד הכנסיות הממוסדות, פחתה פעילות המיסיונים של הכנסיות הגדולות וכמעט נעלמה. עם זאת עדיין קיימת פעילות מיסיונרית ענפה של כנסיות חדשות, בייחוד כנסיות שהוקמו לאחרונה בארצות הברית, למשל הכנסייה הפנטקוסטלית, המורמונית ואחרות.
[עריכה] המיסיון הנוצרי בישראל
בקרב הדתיים בישראל קיימת התנגדות חריפה לפעילות המיסיון בישראל. תנועה שפועלת נגד המיסיון היא תנועת "יד לאחים" שחושפת מקום פעילותם ומזהירה את הציבור מפעילות מיסיונרית שלרוב פועלת תחת חזות שונה לחלוטין.
בשנת תשל"ח נוספו לחוק העונשין במדינת ישראל שני סעיפים שבאו למנוע המרת דת עקב פיתוי חומרי, אך אין איסור לשדל להמרת דת ללא פיתוי חומרי.
