נוביה זמליה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נובַיה זֶמליה (רוסית: Новая Земля, "הארץ החדשה") הוא ארכיפלג המורכב משני איים גדולים עיקריים באוקיינוס הקרח הצפוני מצפון לרוסיה. האיים מופרדים במצר מטוצ'קין וסביבם איים קטנים נוספים. שני האיים הגדולים נקראים "סברני" ("צפוני") ויוז'ני ("דרומי"). נוביה זמליה מפריד את ים ברנץ מים קארה, ושטחו הכולל הוא כ-90,650 קמ"ר.
נוביה זמליה הררי מאוד, שכן מבחינה גאולוגית הוא המשכם של הרי אורל ופסגותיו מתנשאות עד גובה של 1070 מטרים. האי הצפוני מכיל קרחונים רבים, בעוד הדרומי הוא טונדרה נרחבת. המחצבים הטבעיים בנוביה זמליה הם נחושת, אבץ ועופרת. אוכלוסייה קטנה מתקיימת באיים ומוצאת מחייתה מדיג וציד כלבי ים.
האוכלוסייה המקורית בנוביה זמליה הייתה ממוצא ננטי ועמדה בקשר עם סוחרים רוסיים מנובגורוד כבר במאה ה-11 או ה-12 לספירה. החיפוש אחר "המעבר הצפוני מזרחי" מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט הביא את ראשוני המבקרים ממערב אירופה לאזור. הראשון בהם היה יו ווילובי ב1553. בשנת 1596 הקיף וילם ברנץ את הקצה הצפוני של נוביה זמליה והעביר את החורף על חופה המזרחי של קבוצת האיים, סמוך לקצה הצפוני שלה. במהלך המסע זה הוא מיפה את כל החוף המערבי של הארכיפלג.
[עריכה] ניסויים גרעיניים בנוביה זמליה
מתקן לניסויים גרעיניים הוקם בשנות החמישים בנוביה זמליה, והיה פעיל במשך רוב שנות המלחמה הקרה. "אתר A" שנקרא "צ'ורנייה גוּבה" ("השפה השחורה") מוקם ב 70.7 צפון, 54.6 מזרח ופעל בעיקר בין השנים 1955 עד 1962. "אתר B" שנקרא "מטוצ'קין שאר" ("כדורו של מטוצ'קין") מוקם ב 73.4 צפון 54.9 מזרח והיה אתר לניסויים תת קרקעיים משנת 1964 ועד 1990. "אתר C" "סוחוי נוס" ("האף היבש", 73.7 צפון 54.0 מזרח) היה בשימוש משנת 1957 ועד 1962 ובשנת 1961 פוצצה בו "פצצת הצאר". מדובר בפצצה תרמו-גרעינית בעלת מטען פוטנציאלי של 100 מגה-טון, (אך בפועל "רק" 50-57 מגה-טון הופקו מהניסוי הספציפי הזה, שאר המטען היה מורכב מעופרת) שפוצצה באוקטובר 1961 מעל נוביה זמליה שברוסיה. כאמור הפצצה הוטלה ממטוס TU-95 שהותאם במיוחד לשאת אותה. המטוס נצבע כולו לבן ע"מ להקטין את השפעות הקרינה והבוהק. המטוס הטיל את הפצצה שנשאה חיצונית (היא לא יכולה הייתה להיכנס לתא הפצצות שלו) מגובה 10 ק"מ וחצי, הפצצה השתמשה במצנח על-מנת לצנוח עד לגובה 4000 מטר, ושם התפוצצה. בזמן הפיצוץ היה כבר המטוס במרחק של 45 ק"מ משם, ומטוס ליווי עמוס ציוד מדידה במרחק כמה מאות ק"מ.
הפצצה, אורכה 8 מטר ומשקלה 27 טון, יוצרה בתהליך מזורז במהלך 16 שבועות בלבד, והיא פותחה לפי בקשתו של ניקיטה חרושצ'וב על ידי אנדריי סחרוב וצוותו. הסיבות לפיתוח הפצצה היו בעיקר פוליטיות, ואין כל הוכחה שהפצצה יכלה אי-פעם להיכנס לייצור סדרתי או לשמש ככלי נשק, בעיקר בגלל הבעיות הלוגיסיטיות הכרוכות בייצור, שינוע, שמירה במחסנים וכן פעולת ההפצצה עצמה שלא יכלה להתבצע ממפציצים קיימים. עצם השימוש בכזה כלי נשק כנגד מטרות אמריקאיות היה בלתי הגיוני בעליל, שכן באותו זמן היו קיימים רק 3 מרכזי אוכלוסייה גדולים דיים בארצות הברית כדי להצדיק תקיפה בכזה כלי נשק - ניו-יורק, שיקאגו ולוס-אנג'לס. הטיסה במטוס מסורס ועמוס לעייפה במטען של 27 טון הייתה לוקחת למעלה מ- 8 שעות מעל שטח צפון אמריקה, מה שכמובן הפך את התקיפה לבלתי אפשרית מבחינה מעשית.
נטען כי גודלו העצום של המצנח ששימש לפצצה גרם להאטת הייצור בכל תעשיית הניילון הסובייטית. אמיתות הטענה אינה ברורה.
הפיצוץ גרם להאפלת כל התקשורת האלקטרונית בטווח של 1000 ק"מ למשך כשעה. צוות המדענים שחיכה להודעה על הצלחת הניסוי לא יכול היה לקבל את ההודעה, אך מעצם הפסקת השידורים הסיק כי הניסוי הצליח.
הפיצוץ נראה במרחק של עד 1000 ק"מ למרות שמזג האוויר היה מעונן, ואילו פוצצה במטענה המירבי של 100 מגה-טון, הייתה עצמת הפיצוץ שווה לפי 6500 מהפיצוץ של פצצת האטום האמריקאית על הירושימה, והייתה גורמת להגדלת סך הנשורת הגרעינית בכל כדור הארץ ב- 25%.
פצצה בעלת מטען של 100 מגה-טון יכולה לשטח מבנים ברדיוס של 60 ק"מ (דומה למרחק בין ת"א לאשדוד מדרום ולנתניה מצפון), לגרום נזק בלתי הפיך למבנים ברדיוס של 100 ק"מ (דומה למרחק בין ת"א לחיפה), ולגרום לכוויות בדרגה 3 לרדיוס של 170 ק"מ מנקודת הפיצוץ.
ניסויים שונים נערכו גם בחלקים אחרים של נוביה זמליה, ובאופן רשמי למעלה ממחצית שטח האדמה היה שטח ניסויים. בשנת 1989 מדיניות הגלסנוסט איפשרה העלאה לדיון ציבורי של מצב איכות הסביבה בנוביה זמליה, ושנה לאחר מכן הפגינו פעילי גרינפיס בדרישה להפסיק ניסויים אלו. במהלך שנות התשעים פחת דרמטית מספר הניסויים בנוביה זמליה, בין היתר הודות לשינויי המשטר בברית המועצות וברוסיה וכיום מתקיימים מחקרים מצומצמים במטוצ'קין שאר.
